חרונולוגיה חסרת חשיבות

מדי פעם אמא ואני יושבים ומדברים על זה. זה לא קורה לעתים קרובות. אנחנו יודעים שאפילו הדיבור על זה יכול להיות מסוכן. גם אמא וגם אני די מתביישים בזה. לכן, מדי פעם, במבטים חטופים שאנחנו מחליפים בינינו, מבטים שאומרים יותר מהכל, אנחנו יודעים שאנחנו מבינים אחת את השני.

כי עצם השיחה על זה עשויה להיות מסוכנת. היום כבר אי אפשר לדעת מתי ולמי מקשיבים כאן. וסוד כמו שאני ואמא חולקים זה סוד מסוכן. האמת, גם אנחנו לפעמים לא יודעים מה לעשות איתו. אנחנו יושבים ומדברים, אמא ואני, ומחליפים רעיונות. אולי בכלל שאנחנו הם אלה שצריכים לפתור את הבעיה, לחסוך מעצמנו את הבושה, את הגנאי, את הלעג. יותר מכל, להפסיק לחיות בפחד שאולי יום אחד זה יתגלה.

לפעמים אני חושב שאולי אני צריך לפתור את הבעיה. יש כל מיני דרכים לפתור את הבעיה. אפשר להלשין. נכון, זה מאוד יפגע, אבל אני חייב לחשוב עליי ועל אמא. אם יגלו את זה אחרים, ולא אנחנו נתוודה, אז נהיה בבעיה גדולה הרבה יותר. אז לא רק שיעלימו אותו. אז גם אנחנו נצטרך להסביר איך חיינו כל כך הרבה שנים עם הידיעה הזאת ולא גילינו לאף אחד מוסמך. נואשם בשיתוף פעולה, ויכול להיות שגם בנו ייפגעו. לפעמים אני חושב שאם זה יקרה זה יהיה מוצדק. זה לא בסדר שאנחנו לא מגלים.

לפעמים אני חושב אפילו לעשות את זה בעצמי. זה קורה אחרי שיחות עם אמא ואחרי שיעורים בבית ספר. כן, צריך לפתור את זה, לפטור אותנו ממנו. כי זה לא בסדר מה שהוא עשה. איך הוא לא חשב עלינו? על אמא? עליי? איך הוא עשה את זה? מה פתאום, ולמה? לפעמים אני כל כך כועס שבא לי להרוג לא רק אותו, אלא גם את אמא. שהסכימה לעשות איתו ילדים ולהביא אותי לעולם. הרי היא ידעה עם איזה סוד אני אצטרך לחיות. היא הבינה שהמשא הזה על כתפיי ישבור אותי. מגיל צעיר אני חי עם זה, וכל שנה זה נעשה יותר קשה. אז לפעמים אני חושב אולי להרוג אותו. אולי להרוג גם אותה. אולי הפתרון לבעיה הכי פשוטה זה להרוג את עצמי. כן, לפעמים זה מה שאני חושב שאני צריך לעשות.

אז אמא אומרת לי, כשאנחנו מדברים על זה, שזה לא כל כך נורא. שפעם הרבה אנשים עשו את זה ושזה לא נחשב פשע נגד האומה. היא אומרת שפעם אפילו דיברו על זה פעם בגלוי. שפעם היו אנשים שחשבו שזה בסדר. היו קבוצות שלמות שחשבו שזה בסדר. שאפשר לתרום לאומה בדרכים אחרות. בכלל פעם חשבו שהאומה צריכה לתרום לנו ולא להיפך. פעם גם חשבו שאנשים הם חשובים ולא האומה. היו קבוצות שחשבו שיש ערכים יותר גבוהים מהדבר הזה. כל זה היה לפני שחנרליסימו ברק חזר לשלטון. מיד אני מתרומם ומצדיע כשאמא אומרת את השם. הגיבור הלאומי האחרון שהחזיר לאומה את ערכיה. היא מחייכת ומלטפת את ראשי ברוך. גם היא אומרת את שמו ביראת כבוד. אולי זה פחד. אני מנסה להסביר שלמה, אז למה, היא לא מתגרשת ממנו, למה היא לא מתוודה, למה היא לא חוסכת לנו את כל הקשיים האלה. כל שהיא צריכה לעשות זה להתייצב במשרדי החנרליסימו ברק, ו משרדים כאלה לביטחון הציבור יש בכל שכונה ורוצים שיהיו גם בכל בית, ולהודיע על כך. לפעמים אני אומר לה שאם היא לא תעשה את זה אני אעשה את זה. כי אני לא יכול לחיות ככה, להמשיך לחיות ככה. לחשוב על מה יקרה כשיידעו בבית ספר שלי על זה. איך אהיה לקלס בעיני כל הילדים. מה יעשו לי המורה והמנהל והשליח של חנרליסימו ברק (מובן שאני מתרומם ומצדיע כל פעם שאני חושב עליו). יש שליח של החנרליסימו בכל בית ספר, קוראים לאים לימורצ'יקים, על שם החנרלית ליבנת שאחראית על החדרת מסרים אלה לבתי הספר.

אני יודע גם שיגיע גיל שמונה עשרה אני אהיה חייב לכפר על כך. אני אעשה הכל הכל כדי לכפר על כך. לכן, מדי לילה לפני השינה, אני עושה 500 כפיפות בטן ו2500 שכיבות סמיכה. זה אחרי שרצתי 50 קילומטר. אני אעשה הכל כדי לכפר על זה. לכן בגיל 18 אני אלך לצבא ואהרוג כמה שיותר ערבים, וגם משתמטים, כדי לכפר על אבא.

כי אין מה לעשות, ככה זה לחיות בהנהגת חנרליסימו ברק כשיש לך אבא משתמט.