חרונולוגיה חסרת חשיבות

בניגוד למוסכם, הפעם נפלו פגזים כשהגעתי. מטח קיבל את פני. מישהי אפילו התפלאה כשהגעתי. חשבה שלא אגיע בגלל הפגזים. זה העיב על כל היום. צבע אותו בצבע אדום.

במהלך הדיון, אחד הציע: "תבוא אלינו, למרכז, נפתח לך שם שולחן, נעשה שמח."  השבתי שציפיתי שדווקא היום הוא יארגן ויביא לכאן אוכל. הוא ענה: "עזוב, הכל פה מבאס, המצב בקנטים, אי אפשר לחיות ככה." על כך השבתי: "למה? סוף סוף אתה יכול לקיים חיים ממש כמו שמצווים עלינו  הסרטים." "איך?" הוא שאל. "חייה כאילו כל יום עומד להיות יומך האחרון!" הוא לא השתכנע.

בכלל, הנוסע שהתווכח עם נהג המונית על המקום המדויק בו יעצור לו הנהג היה מוזר. בסוף הוא לא עלה. אולי בגלל כמה קילומטרים באזור ראשון לציון, האיש הזה יצבע אדום.

אמי טענה שכל יום שכזה שלי מקצר את חייה.

בכלל, להתחיל את היום עם הרהור זה לא טוב. בייחוד כשההרהור הוא אם עליי לברוח מהשירותים או שמא עדיף מוות חסר הירואיות בסיטואציה הכי מביכה בחיים. הרהור שמשום מה ידעתי שהוא יכול לקרות. הרהור שכל בחירה בו אינה טובה. הרהור שכבר הרהרתי בו בסיטואציות דומות בעבר.

כאן חייבים ללבוש לבנים נקיים מדי יום. רצוי לא  כאלה בצבע אדום.

כשעזבתי על מנת לחזור, ניסיתי להתרכז בצבע הירוק מסביב, ולא בצבע האדום בו נכתב טקסט זה.