חרונולוגיה חסרת חשיבות

פעם, תקרת הזכוכית היתה משהו ברור. לא היה טעם להתעלם מקיומה. היה ברור שאם גבר ואישה, שווים בכל שאר הפרטים, מתראיינים לעבודה אז הגבר יתקבל והאישה לא. הגבר יקודם והאישה לא. היום התקרה הפכה כל-כך שקופה לנו, שאנחנו אפילו כבר לא רואים שהיא שם. אנחנו כבר בטוחות שלנשים יש זכות שווה בלימודים, באוניברסיטה, באקדמיה, בהיי-טק. לא ככה?

אז זהו, שלא. מרב ניקיונות של הזכוכית היא נהייתה כל-כך שקופה, שאפילו לא רואים שהיא עוד שם.

בואו ננסה באקדמיה, שם קצת יותר שפויים מהמצב בהיי-טק (לינק). אחרי הכל, אחוז הדוקטורנטיות הרי גבוה מאי-פעם, ואפילו הדוקטוריות, כלומר הן גם מצליחות לסיים לפעמים. נהדר, זהב. איזה תקרה בראש שלך, הכל בראש שלך. וגם העובדה הבאה אינה מרעישה עולמות: שככל שעולה הדרגה, אחוז הנשים הולך וקטן באופן דרסטי (בטכניון למשל רק 4% מהפרופסורים מן המניין הן נשים; זה נתון לא כל-כך מעודכן, תאלצו לסלוח לי, המחקרים לקידום האישה לא מקבלים מימון מי-יודע-מה). אבל זה עניין של גיל, תאמרו אולי: פשוט לפני X שנים לא היו דוקטורנטיות, תנו לזה זמן והנתון יסתדר מעצמו. גם הסכמי העבודה דואגים לתנאים שווים בין כל בעלי אותה דרגה, נשים וגברים כאחד. אם כך, הכל יופי, אפשר ללכת הביתה.

או שלא. מסתבר שהזמן הממוצע לקבלת קידום באקדמיה הוא גבוה באופן משמעותי אצל הנשים מאשר הגברים. היתכן? כן כן. ולמה, תשאלו? טוב, אפשר להציע כמה סיבות לכך. הבנאלית מהן תטען בתמימות מעושה שכל ילד פשוט מעכב את קבלת הדרגה לעומת הגבר המקביל (אפילו אבא לאותם ילדים). אחח, הגזמת לגמרי. אז בואו נחשוב קצת יותר לעומק. האישה הממוצעת תסיים את התואר הראשון לפני הגבר מאותו שנתון שלה עקב השירות הצבאי, לא? יתכן. הפער הזה ילך ויצטמצם עם השנים, וכשיגיע זמן המחקר - במאסטר או בדוקטורט - כאן הולדת הילדים תתחיל לעכב את הנשים. וכל-כך למה? דווקא בגלל שבאקדמיה אף אחד לא יושב לך על הראש לסיים, האמהות הטריות יכולות לקחת את הזמן שכל-כך חסר לנשות ההיי-טק העסוקות. בזמן הזה, המחקר מתעכב, הקצב מואט, ואולי אף נעצר לזמן מה. חצי שנה, שנה. גג שנתיים. אחר-כך הן חוזרות, כן, מה, הן לא נשות המערה, יש להן קריירה לפתח! בסדר. לפחות הקדשת זמן יקר ליקרים מכל - הצוציקים. ממש אידיאל. הבעיה היא שכל זה יתחיל להתנקם כשיגיע הזמן להשיג את התקן, את המשרה. רגע, למה לקח לך כל-כך הרבה זמן לסיים את הדוקטורט? ולמה לא נסעת לפוסט-דוק? ("טוב, לבעלי יש משרה בכירה במשרד עורכי דין מצליח, הוא המפרנס העיקרי, אי-אפשר לבקש ממנו לנסוע בשבילי, ולנסוע לבד? מה, ולהשאיר את בעלי לבד עם הילדים?") אופס, אין פוסט-דוק? הגבר שהיה המקביל לך, בילה בחו"ל את השנתיים שאת בילית בגידול הילדים, ולכן הוא יתחיל בדרגת מרצה-בכיר. ואת, חביבתי, תהיה מרצה (במקרה הטוב) כמה שנים ואחר-כך נדבר. (במקרה הרע תהיי מורה-מן-החוץ ותטיילי בארץ בין כמה מכללות. טוב, אולי עדיף כבר שתישארי בבית עם הילדים, הרי לנני כבר משלמים יותר). רגע, למה כתבת כל-כך מעט מאמרים בזמן משרת המרצה? אה, נולד עוד ילד? הממם, חבל מאוד. את אולי מוכשרת אבל את פשוט לא כותבת מספיק. הגבר המקביל אליך כבר קיבל קביעות ואת עוד לא קיבלת את תוספת ה"בכיר" למרצה. נו נו, עוד כמה שנים הילדים יגדלו ותתפני לעבוד במרץ. חבל רק שהאקדמיה מלאה בגברים שלא יבינו למה לוקח לך כל-כך הרבה זמן להתקדם. הם אלו שיושבים בועדות הקידום כי הם יותר בכירים ממך. אולי בסוף תגיעי גם לתואר הנכסף של הפרופסור-חבר, רק אל תצפי שזה יהיה לפני שהילדים יעזבו את הבית. בינתיים הגבר המקביל, החבר שלך מביה"ס, כבר מזמן לא "חבר" אלא רק "פרופסור". השכר שלכם גם יהיה בהתאם. כנראה שאת פשוט לא טובה מספיק.

בפוסט הבא ננסה להבין שתקרת הזכוכית לא מתחילה בשוק העבודה, אלא קודם. הרבה קודם.

נכתב על ידי שין קאלי - חלק שני בסדרה.