ההכרה העמוקה הזאת שבסופו של דבר אצטרך לחזור לשם.
ההכרה העמוקה הזאת שבלי זה זה יהיה בלתי אפשרי.
לא ברור אם החזרה לשם תעזור בכלל.
הכרה עמוקה שלא ברור אם החזרה לשם תעזור במשהו.
ובשביל מה לחזור לשם? בשביל אותו שמץ סיכוי. אותו רמץ סיכוי. יש לזה סיכוי?
יש בזה טעם?
לא שסבלתי שם יותר מדי. סבלתי, זה כן. סבלתי, זה ברור. יש טענה שהרוב סובל שם. רוב האנשים לא חושבים שהרוב סובלים שם. בסופו של דבר אצטרך לחזור לשם. לא, אין לזה קשר לעובדה שמעפר באתי ואל עפר אשוב. ממש חסר שום קשר לזה. באמת. לשם צריך לחזור. ברור שגם שם יש עפר. יש שם גם אפר. בכל מקום יש אפר. יש שם אפילו מקומות שבמקום לקבור אותך לא כדאי להמשיך בכיוון הזה. זה לא אותו כיוון. אי אפשר לעשות סלט מהכל. לא צריך לעשות סלט מהכל. לא צריך להסתכל על האותיות בריכוז רב מדי. אולי זה בכלל מחסור בסוכר או בשוקולד או באנרגיות. או אולי זאת המחשבה שאצטרך לחזור לשם בסופו של דבר. לא, גם אין קשר בדבר הפושע שחוזר אל מקום הפשע. לא פשעתי. לא חטאתי לאיש. טוב, אולי כן חטאתי לכמה. אבל אין לזה קשר לשם. שם אני באמת חושב שלא חטאתי לאיש. מדי פעם יש זכרונות מאותה תקופה, מאותו מקום. מדי פעם יש כאבים בידיים שמקלידים. אולי כי מושב הכסא גבוה מדי וכך נוצרת זווית לא טובה אל מול המקלדת. אולי זה בגלל שאין מים חמים להתקלח בהם. זה בהחלט שיקול משמעותי. זה מוזר איך שהשורות התחילו קצר והלכו והתארכו עד שהפכו לפיסקה בודדת, בליל של מלים חסרות משמעות, חסרות פשר, שמתחברות זו לזו ולא אומרות כלום. אני יכול להיות פוליטיקאי ביכולתי זאת לחבר מלים שלא אומרות משמעות. בכל מיני בחינות אחרות איני יכול להיות פוליטיקאי. אני יכול להיות מנהיג. פוליטיקאי איני יכול. זה מצריך יותר מדי עבודה. יותר מדי משחק של מאחורי הקלעים. יותר מדי התעסקות עם אנשים. התגמשות, התכופפות, איבוד עקרונות, איבוד דרך, עיוות העולם להתאים למטרות ולא שינוי העולם בזכות מטרות. וכל זה דווקא כן קשור לשם. שם היה די ברור עד כמה העולם מעוות. הבעיה המרכזית שהשם הופך לכאן יותר ויותר. לכן גם אין ספק שאצטרך לחזור לשם. לכן נובעת ההבנה העמוקה הזאת, המצערת, שאצטרך לחזור לשם. בלי חדווה, בלי סבל מוגזם, אחזור לשם. מה זה ייתן לי? אולי עוד אלפי מלים, אולי עוד אלפי מיילים, אולי עוד אלפי דולרים, אולי עוד אלפי שקלים. אולי פחות מכל אלה. אולי עוד הרבה הכרות עמוקות. אולי רצוי לאבד לפעמים את ההכרה העמוקה. את ההכרה בכלל. לישון, למות, לא עוד. אבל רצוי אחרי מקלחת. רק שאין מים חמים. אז לישון, בלי מקלחת, ואולי עם איזה חתיכת שוקולד לפני כן. והכרות עמוקות, שכדאי להפסיק לחשוב עליהן, לקנח את האף, לאכול שוקולד, להחליש את המוח ולישון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
