חרונולוגיה חסרת חשיבות

כלי הנשק שלי הוא הכתיבה. הוא תמיד היה. הוא אולי תמיד יהיה. כל שצריך הוא משפט אחד טוב. משפט אחד שיתחיל את הכל. לא תמיד זה מדויק מספיק. לא תמיד זה חד. אבל איך אמר הלל הזקן, או אולי היה זה, כן, היה זה הלל הזקן, מתוך הכמות תבוא האיכות. זה היה במאבק עם שמאי, האם כדאי להשקיע בהרבה תלמידים כדי למצוא את האחד, או שמא להשקיע הרבה באחד ולקדם אותו. כן, כי משפט אחד יכול לפתוח את הכל. לפתוח את הצ'אקרות. נמאס מדימויים שחוקים. נמאס ממטפורות. כמו למשל המטפורה שכתיבה יכולה לשמש כלי נשק. אמרו את זה קודם. חיים ומוות ביד הלשון. לשון וכתיבה אינם אחד. הם שונים מאוד זה מזה. שונים מאוד זה מזה. היום מישהו החמיא לי על מענה לשון חריף שהשבתי. השבתי אותו בספונטניות שהדהימה את הנמען של התשובה. היא הדהימה גם את המאזין שהחמיא לי. כי ככה זה, לא רק הכתיבה היא כלי הנשק שלי. לפעמים גם הביטוי בעל פה יכול להוליד הרים וגבעות. יהיו מי שיטענו, כמו זה שהחמיא לי היום, שאין די במענה לשון זריז. אין די ביכולת להתנסח בצורה רהוטה וחדשה. אין די בשימוש בשפה ככלי נשק. צריך גם להכין את הקרב. להתכונן למערכה, לבדוק את החיילים, לערוך את הכוחות, לציידם במזון, מים, תרופות, אוכל, תכניות. להכשיר את הקרקע לקראת הקרב, ורק אז להשתמש בשפה ככלי נשק כדי להכריע את המערכה. לעזאזל, אני נשמע כמעט כמו אולמרט, או תיאור של אולמרט או איזה פוליטקאי אחר. לא, פוליטיקאי היא אינה מילת גנאי. פוליטיקאי, בניגוד למה שחושבים רוב הישראלים, הוא אינו ביטוי גנאי. פוליטיקאי הוא מקצוע. צריך להיות בו מקצועי. אני איני יכול להיות פוליטיקאי. כן, את הכישור של השימוש בשפה יש לי, אבל את הכנת השטח, הכנת הקרקע, הזזת הכוחות, הזנתם, הצבתם, הבהרת השטח לפני הקרב, את כל אלה איני מוכן לעשות. למה? כי לעתים אני מניח שהכוחות אינם בשליטתי. כי איני רוצה לשלוט בכוחות. אני רוצה לשלוט בשפה, לא לשלוט בכוחות. זוהי שוב המחלוקת הישנה הזאת בין השפה למציאות. אני טוב לי שאני שולט בשפה, איני רוצה לשלוט במציאות. אני יודע ששליטה בשפה אינה מספיקה בשביל לשלוט במציאות. אבל מבחינתי זה דבר מספק. עם המציאות תמיד הסתכסכתי. למישהו אחר היום אמרתי שאני עוסק במה שאני עוסק כיוון שאיני מיטיב להשתמש בשפה. כיוון שהבחירות שלי בשימוש בשפה תמיד ייראו לאחרים מוזרות משהו, שונות, לעתים חדות יותר, לעתים חדות מדי, לעתים כהות מדי, שזה בעצם כמו חדות מדי, שימוש לא נכון וכואב. לעתים החדות היא הכואבת, לעתים הכהות היא הכואבת. בשני המקרים השפה תכאב. בשני מקרים היא לא תשנה יותר מדי. כי היא לא תזיז את המציאות, היא תספק אנקדוטה. בחיים האמיתיים צריך להיות פוליטיקאי, צריך להיות יותר מאדם שמוכן להשתמש בשפה, צריך להזיז גם אנשים, לגעת בהם מעבר לנגיעה השפתית, הנקודתית, הרגעית. לגעת בהם לאורך זמן, להשפיע עליהם, להניע אותם, להזיז אותם. בזה אין לי חפץ, לזה אין לי כוח. אולי זה בגלל שאני אדם של סיפוקים מידיים. אולי בגלל שהשפה יפה בעיניי מהחיים החברתיים. אולי זה בגלל התפישה המעוותת שאפשר להפריד בין השפה לחיים האמיתיים. אולי זה בגלל שהשפה היא כלי הנשק שלי. אהח, המעגל הארור.