הגיע הזמן גם להפסיק עם האגדה הזאת שישראלים לא מוכנים לשלם את המחיר. ישראל הייתה מוכנה לשלם את המחיר. החברה הישראלית הייתה מוכנה לספוג קורבנות כדי לנצח במלחמה. תקשיבו למה שאמרו לאורך כל הימים הראשונים במלחמה. כל העם אמר זאת. (למעט אותם סמולנים קיצוניים ואוטומטיים שהתנגדו למלחמה, אבל לא בהם עסקינן). העם היה מוכן לשלם את המחיר. אפילו היו מתים, אפילו היו הרוגים, והרבה, אבל בשביל לנצח, אין תחושה מתוקה מניצחון. היו נותנים צלשים למתים, הלא רבים שהיו, והעם היה מרגיש התרוממות רוח. העם רצה קורבנות כדי להשיג ניצחון. העם רצה הישג. העם רצה לצאת מהמצב המדכדך של מאבק באויב בלתי מוגדר, שכלוא בערים מסכנות בשטחים. העם רצה מלחמה אמיתית, עם אקשן, ודם, וכן, הרוגים ופצועים, אבל עם ניצחון בסוף. העם רצה מתים עם ניצחון. העם היה מוכן לשלם את המחיר. זה עוד אחד מהכשלים. ההנהגה לא הבינה את העם. לא הבינה את רצון העם במלחמה אמיתית. ההנהגה פחדה ממלחמה אמיתית. לכן היא לא הכריזה על מלחמה שכזאת. לכן היא עשתה הכל כדי להימנע ממנה. להתחמק ממנה. היא חיה עוד את המלחמה הקודמת, זאת של לבנון הראשונה. היא לא הבינה שהעם רוצה פיצוי על אותה מלחמה. היא לא הבינה שהעם מוכן לעשות כל שצריך, כולל להקריב קורבנות, כדי לפצות על אותה מלחמה ארורה, על השנים שחלפו, על הסיפורים חסרי ההוד וההדר שמגיעים ממקומות כבושים. ההנהגה, כאז כן עתה, הייתה מנותקת מהעם, לא הבינה אותו, את צרכיו את רצונותיו. ההנהגה חשבה מה ייראה טוב, מה ייתפש טוב, מה ואיך צריך לעשות כדי לא לצאת ניזוקים יותר מדי. איך אפשר ללכת בין הטיפות בשביל לא להירטב.
מהמרים גרועים הם כאלה שנוהגים לשחק זהיר כשצריך לקחת סיכונים ולשחק לא זהיר כשאסור לקחת סיכונים. כזאת הייתה הנהגת ישראל בזמן המלחמה. כזאת היא גם כיום. כיום, ממשלת ישראל חזרה לשיטת הבונקר. משחקים בשביל תיקו. אחרים קוראים לזה לשרוד. אבל למעט ההחלטה לצאת למלחמה, שהייתה החלטה של המהמר שמשחק על כל הקופה כשאין לו כסף ואין לא יכולת לבלף, שאר ההימורים היו הפוכים. כי אחרי שהחליטו את ההחלטה הטפשית הזאת, לשחק בגדול, בלי לחשוב בלי לבדוק, חזרו המנהיגים לשחק בקטן, להמעיט בסיכונים. אבל טבעם של מהלכים שהם מחיבים המשך. אם החלטת להמר בגדול, תמשיך להמר בגדול. אל תעצור. כי העצירה רק תזיק. אם סיכנת סכום כל כך גדול, תשקיע בו עוד כי אז תנצח, כי אפילו אם תבלף היריב שלך ימצמץ ראשון. כך גם נסראללה אמר. חזבאללה לא צפה את תגובתה התוקפנית של ישראל. אבל אחרי התגובה הראשונית לא היה המשך תוקפני. אחר הצעד התוקפני הראשון ישראל עצרה, לא המשיכה, לא הבינה, חזרה לשחק בקטן. כי המנהיגים פחדו. ממה? מזה שיקרו דברים שלא ייראו טוב. כאז כן עתה. אין לי דרך לסיים את הפיסקה הזאת. אין דרך לסיים את המחשבה. אז נחזור על מחשבות אתמול.
השבר רק התחיל. לא ברור איך הוא ייגמר. המלחמה הארורה הזאת. לכל דור יש את המלחמה שלו במדינה הזאת. השבר הקודם היה יום כיפור. אחד אחריו היה מלחמת לבנון הראשונה. על האינתיפאדה התגברנו איכשהו. מלחמת המפרץ הייתה יותר הווי מאשר טראומה לאומית. אבל מלחמת לבנון השניה.
בזכותה אנשים ירדו מהארץ, ואם יורשה לי לנחש, די הרבה. לי היא גורמת להרהר בכך. היא והעובדה שאני עדיין רשום כעושה מילואים. היום שמעתי שרק בזכות הטמטום של חלוץ לא הגעתי למלחמה הזאת. תודה לאל על הטמטום של חלוץ. זה כל כך לא הוגן להגיד, כל כך הרבה אנשים נפגעו מהטמטום שלו. אני ניצלתי בזכותו. מזל גדול. אבל המזל לא דופק על אותה דלת פעמיים. ואם טיל היה תופס אותי, אז הוא היה תופס אותי. השבר רק התחיל. המלחמה הזאת היא פצע פתוח ומדמם. מעידים על כך סרטים בטלוויזיה, סדרות בטלוויזיה, הדיון סביב וינוגרד, שלא, הוא לא ידעך. כי הפצע הזה לא ידעך. אין משהו באופק שיכול להעביר את הפצע. אולי פצע כואב יותר בשדרות, בעזה, בערי התאומים האלה. לכל אזור יש את הראי שלו. לעזה, קטנה יחסית, הראי היא שדרות.ללבנון, גדולה יחסית, הראי הוא צפון המדינה. ורק לראש הממשלה אין ראי. להסתכל בו, להבין, שאנשים לא ילכו אחריו לעוד מלחמה. תודה לאל על כך. אבל אנשים גם לא יילכו אחריו לשלום. אנשים לא יילכו אחריו נקודה. כי המקום היחיד שהוא מסוגל להוביל אליו הוא אבדון. גילינו את זה כבר פעם אחת. אנחנו לא מוכנים לגלות זאת שוב. אז אנחנו מחכים. שהוא יעבור. אנחנו מנסים לעשות שהוא יעבור. אנחנו יושבים ומדממים, יושבים ומחפשים איכשהו משהו שיאחה את השבר. אנחנו יודעים שעד שהוא יילך הפצע לא יוכל להתחיל להגליד. עד שהוא יילך אי אפשר יהיה לקבע את העצם. ככל שזה ייקח יותר זמן כך הפצע יזדהם, העצם לא תחזור למקומה. הרבה אנשים יירדו מהארץ בגלל המלחמה הזאת.בגלל השבר שהיא יצרה. שבר שתחילת איחויו תלוי בהליכתו של המשבר - אהוד אולמרט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
