חרונולוגיה חסרת חשיבות

טענה נוספת של תומכי אולמרט היא היציבות השלטונית. הו, היציבות השלטונית. מאוד חשובה היציבות השלטונית. אבל מה קורה כשיש יציבות שלטונית של שליט לא ראוי ולא מוכשר?

אני מקווה שלא נצטרך ללמוד זאת על בשרנו, אבל כרגע אנחנו יכולים לבדוק זאת על ידי הדוגמא החביבה עלינו, ארצות הברית של אמריקה.

בואו נשאל את האמריקאים כיום, עד כמה הם מרוצים מהיציבות השלטונית שיש להם.

עובדות רקע: באמריקה אפשר להחליף נשיא רק אחת לארבע שנים. מעבר לכך, אם עושים את הטעות, עלולים להיתקע עם אותו נשיא (גרוע) אפילו שמונה שנים. באמריקה יש יכולת לאזן דברים. דרך אחת זה לבחור קונגרס שיהיה הפוך לנשיא. כך נשיא גרוע מוגבל ומתקשה מאוד להעביר חוקים גרועים, צריך להתחשב בקונגרס בתקציב, אבל הקונגרס לא יכול להוביל מדיניות.

מקרה הבוחן:

הנשיא ג'ורג' W בוש נבחר בשנת 2000, על ידי זיוף התוצאות בפלורידה, ועל ידי כך שאחיו, שליט פלורידה, אישר את הזיוף הזה. אז בא הטרור של 911, כשהנשיא ישב עם הילדים ולא ידע מה לעשות. אחרי הטרור, ג'ורג' W חשב שהוא יודע מה לעשות, שמע בקול האלוהים ויצא להילחם בטרור המוסלמי העולמי. בעקבות מלחמתו בעירק הצליח ג'ורג' W לזכות גם בבחירות ב-2004, ויש טוענים שהוא הצליח רק בגלל יריב דמוקרטי לא ראוי.

אז איפה נמצאת אמריקה לאחר שמונה שנים של יציבות שלטונית עם דמות המופת הקרויה ג'ורג' W?

יציבות שלטונית ומשמעותה למדיניות חוץ:

ארצות הברית תקועה בבוץ עמוק באפגניסטן. למי ששכח היא רודפת שם אחרי איזשהו ארכי-טרוריסט שמקפץ עם עזים, הקרוי בן-לאדן. לא מצאה אותו. בינתיים היא הצליחה לערער את היציבות במדינה, הגרעינית, השכנה, פקיסטן, ובכלל גרמה לאזור הזה להיות מאד לא יציב. אגב, גם את אירן באותו איזור.

הוא הצליח גם לערב את ארצות הברית בבוץ הקרוי עירק. כרגע, לא רואים איך חיילי ארצות הברית יוצאים משתי חזיתות אלה. בינתיים הולכים לשם המוני מיליארדים של דולרים. דבר שגורם ליתרון נוסף ביציבות השלטונית - יציבות כלכלית, כפי שיורחב בהמשך. איש לא מבין מדוע הוא נכנס לעירק, חוץ מלהעיף את האויב של אבא שלו וכי הוא מאמין באלוהים. המלחמה בעירק, אגב, גם תורמת למצב לא יציב באזור, כשאירן מוקפת על ידי כוחות אמריקאים, ומשום מה מתעקשת לפתח נשק גרעיני.

כיוון שלא התייחסתי לנושאי פנים, חוץ מכלכלה, אז ראוי לציין שהמלחמות האלה גורמות גם לאלפי הרוגים אמריקאים.

בתחום יחסי החוץ האחרים, מלחמותיו של הנשיא ג'ורג' W הובילו לשנאה עצומה כלפיו וכלפי ארצות הברית בעולם. יש הטוענים שארצות הברית שנואה היום יותר מישראל ברחבי העולם.

גם בקרב המנהיגים ג'ורג' W לא נוחל הצלחות. פוטין מחזיר את רוסיה לימי המלחמה הקרה, מתנגד לצעדים הגנתיים של ארצות הברית באירופה, מחזק את אירן וגורמים אנטי-אמריקאיים אחרים ומצעיד את מדינתו אל עבר התפישות האימפריאליות שהיו לה בעבר. יש הטוענים שבזכות ג'ורג' W אנחנו חוזרים לימי המלחמה הקרה. בריטניה הפכה לשטיח אמריקאי, ואיש לא סופר אותה ככוח בינלאומי, שכן כולם סופרים אותה כעושת דברו של הנשיא ג'ורג' W. נשיא צרפת, תומך נלהב של אמריקה ושל ג'ורג' W, עסוק בלעשות מהפכות בצרפת ולרדוף אחרי נשים יפות יותר מאשר לעזור למדיניות של ג'ורג' W.

במזרח התיכון הפכה ארצות הברית להיות תלויה יותר מתמיד בחסדיה של ערב הסעודית, גם בגלל הנפט, גם בגלל הכסף וגם בגלל המדיניות מחרחרת הריב של ג'ורג' W. אמריקה צריכה את המתונים במזרח התיכון שכן היא מסובכת עם הקיצוניים. הכוח הקיצוני במזרח התיכון, יריביה של ארצות הברית מאוד התחזקו. כל זה בזמן שלטונו של ג'ורג' W.

הכי חמור, בעיניים אמריקאיות כמובן, החצר האחורית של ארצות הברית, היבשת הקרויה בשם אמריקה הדרומית, שם מצבה של ארצות הברית מייאש. חלקים ניכרים מהיבשת נסחפו על ידי נשיא ונצואלה צאבז, באמצעות כסף מנפט, הצליח לגבש חזית אנטי אמריקאית בכל רחבי דרום אמריקה. גם שם ארצות הברית שנואה.

וסין? סין מחייבת התייחסות אחרת - התייחסות לכלכלה.

יציבות שלטונית ומשמעותה לכלכלה:

מדיניות החוץ הבזבזנית והמטופשת של ג'ורג' W, שעומדת בניגוד למדיניות הכלכלית הרפובליקנית הידועה של ממשל קטן וזריז, עזרה מאוד לסבך את הכלכלה האמריקאית. מאזן התשלומים נמצא בגירעון שלא היה כמוהו. זאת למרות שהנשיא קלינטון השאיר את המאזן בצורה סבירה יחסית. הדולר נמצא בשפל שאין כדוגמתו, ורק בזכות הקשרים הפוליטיים, מדינות הנפט לא עוברות לגבות תשלום עליו ביורו, דבר שירסק את הדולר סופית. המטבע החלש מעיד על כלכלה במצב בעייתי מאוד, למרות שהיא הייתה בשיאה רק לפני שמונה שנים. סין מתעצבת כמעצמה כלכלית, כשלארצות הברית כמעט אין יכולת לעצור את סין מלהפוך למעצמה הכלכלית מספר אחת בעולם, בגלל הבעיות הפנימיות העצומות שיש בכלכלה האמריקאית עצמה. יש גם איזשהו משבר עם שוק המשכנתאות והסאבפריים, עליו אני מבין פחות. אבל כל זה קרה במהלך שמונה השנים האחרונות, תחת שלטונו של הנשיא ג'ורג' W.

יציבות שלטונית ומשמעותה לשלום העולם:

השנאה לאמריקה ולג'ורג' W נובעת לא רק ממדיניות לוחמנית ותוקפנית אלא גם ואולי בעיקר בגלל מדיניות אנטי-ירוקה ואנטי-סביבתית של אמריקה. כן, ג'ורג' W איך שכחנו, התנער מפרוטוקול קיוטו ועשה קולות של שטיח כל השנים בלוחמה בבעיות הסביבתיות שיש בכדור הארץ. מדיניות זו של ג'ורג' W הובילה להאצת משבר האקלים העולמי. עד כדי כך המצב חמור שהעולם, בשנאתו ל ג'ורג' W, העניק לסגנו של קלינטון פרס נובל על סרט ירוק שעשה. המדיניות האנטי-ירוקה של ג'ורג' W לא אפשרה איחוד כוחות עולמי לפתרון בבעיה הזאת. אגב השלטון היציב הזה של ג'ורג' W הקפיד לצטט את המחקרים שספקניים ביחס למשבר האקלים ואיכות הסביבה העולמי, למרות שאלה אינם עולים על ארבעה אחוזים מכמות המחקר שנעשית בנושאים הירוקים האלה. בסופו של דבר הצליחו לכפות על ארצות הברית ועל ג'ורג' W, הטקסני שהתעשר מעסקי נפט ומחברים בעלי עסקי נפט, איכשהו להצטרף לפרוטוקול לשמירה על העולם, בשיניים חשוקות.

יציבות שלטונית ומשמעותה למפלגה:

זה אולי צריך להיות המסר לקדימה. תסתכלו על המפלגה הרפובליקנית ותבינו עד כמה המצב קשה, אחרי שמונה שנים של הנשיא ג'ורג' W. הוא עסוק בלטייל בעולם, כי המפלגה שלו לא רוצה שאיש יזכור שהוא הנשיא. המועמדים החדשים של הרפובליקנים עושים הכל כדי לא להצטלם ליד ג'ורג' W, לא להתקרב אליו, להזדהות כשונים מג'ורג' W עד כמה שניתן. הנוכחות של המפלגה הרפובליקנית בפריימריז דלה. אמריקה רוצה שינוי מהרפובליקנים בגלל הנשיא ג'ורג' W. אמריקה מואסת במפלגה זאת. אמריקה רוצה את ההיפך מג'ורג' W, אם זאת אישה ואם זה שחור, רק לא בוש. זאת התפישה פחות או יותר באמריקה, אחרי שמונה שנים של יציבות שלטונית תחת הנהגתו של הנשיא ג'ורג' W.

מסקנה - יציבות שלטונית עלולה להזיק:

אכן, יציבות שלטונית זה דבר חשוב, אם המנהיג הוא מנהיג ראוי ומוכשר. אם המנהיג אינו ראוי ואינו מוכשר, כמו הנשיא ג'ורג' W בוש, אזי יציבות שלטונית היא מתכון בדוק לאסון. תשאלו באמריקה.

אם שכחתם הידיד הטוב ביותר בעולם של הנשיא ג'ורג' W בוש, ויש שיאמרו הידיד היחיד שלו, הוא איש לא ראוי ולא מוכשר אחר - אהוד אולמרט.

רק חסר לנו שאהוד אולמרט יזכה לאותה יציבות שלטונית לה זכה ג'ורג' W בוש.