השבוע האחרון מוביל בסופו להרבה מאוד עצב.
יש בי המון עצב וכעס על ראש הממשלה. שכן, מי שיער בדעתו שאני אצטרך להסכים עם בנימין נתניהו, ראש הליכוד. אבל ביבי צודק בכל מה שהוא אומר לגבי ראש הממשלה ומלחמת לבנון.
שיהיה ברור, מותר לטעות, הרי אפילו אני טועה, וגם בדברים חשובים, אבל צריך לשלם על טעויות. ראש הממשלה לא מוכן לשלם על טעויות, ולא ברור למה. הרי לא ייתכן שהוא רואה בעצמו נביא, מופת, מנהיג. שכן אף אחת מפעולותיו לאורך הזמן לא רומזת על תפישה שכזאת או על פעילות העולה בקנה אחד עם תפישה עצמית כזאת, אז מדוע? אולי כי כמו כולנו, קשה לראש הממשלה להודות בטעות עד הסוף. הודאה בטעות תהיה להסיק מסקנות ולהתפטר. כיוון שאינו מסוגל להודות בטעות הוא נשאר בתפקידו. זה מעציב. מאוד.
עצב נוסף הוא על עורכי הדף הראשי של נענע. אלה בחרו להפנות דווקא לפוסטים הפחות טובים שכתבתי בנושא וינוגרד. חבל, כי לדעתי הפוסט הזה הוא הפוסט הטוב בנושא, ולא אלה שהם הפנו אליהם.
העצב השלישי הוא כמובן הטעות. כן, טעיתי. אני מוכן להודות בכך בפה מלא. אמנם, זה לא היה תלוי בי. הפטריוטס הפסידו למרות נאמנותי להם. ועוד נתנו לג'יאנטס השנואים לנצח ולחגוג. אני גם מוכן לשלם על כך את המחיר.
אני מתחייב שמעכשיו עד ספטמבר לא אכתוב מילה אחת על פוטבול. כמו כן, אני מתחייב שבספטמבר לא אכריח איש לקרוא את שאכתוב על פוטבול.
אז אני מסוגל להסיק מסקנות, להודות בטעות, להתנצל בפני הקוראות הנאמנות על כך שנתתי לנטיית ליבי לשטות בי ולהטעות אותן בכתביי. ברם, מטעויותיי אלה איש לא מת. למרות זאת אני מוכן לשלם על כך בהכאה על חטא פומבית ובהבטחה להימנע מפעילות בתחום בו טעיתי לפחות לחצי שנה.
כמה חבל שראש הממשלה, שטעויותיו עלו בחיי יותר מאלף איש, לא מוכן לדבר דומה. אבל זה שוב מבהיר עד כמה צדקתי בפוסט הזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
