"אתה חושב שזאת אותה מדינה? אתה באמת חושב שאין כאן שתי מדינות?"
השאלה הגיעה מהצד השני של הקו.
אני חייב להודות שאיני אובייקטיבי. לא, ודאי שאיני אובייקטיבי. מדי פעם בפעם אני מגיע לאותו אזור מוכה אסון, מוכה גורל, שאיש לא התעניין בו לפני עשר שנים, ולולא האסונות הפוקדים אותו השכם והערב, איש לא היה מתעניין בו גם כיום. אבל כיום הוא צבעוני מאוד האזור הזה. מאוד צבעוני. מדי פעם אני מגיע אליו. לעתים אני אפילו מספר רשמים משם.
בחנוכה האחרון הייתה שם הפגנה. הימים היו סוערים, ולאו דווקא גשומים. הייתה אז שביתה במערכת החינוך התיכונית והגבוהה, מישהי מיכן זוכרת את אותה שביתה? הייתה אז גם שביתה במערכת החינוך האקדמית, שביתה שדווקא תיזכר לדיראון. היה גם המצב הרגיל באותו אזור. באותו שבוע דווקא ביום שאני הגעתי לשם, החליטו לעשות הפגנה. הפגנה במרכז העיר. הסבירו לי שזה חריג, בדרך כלל אסור להתקהל שם. זה די מסוכן.
בצעד חריג החלטתי ללכת להפגנה. כי אני איש שלא הולך להפגנות. מה לי ולהפגנות? אני יושב לי בצל מקלדתי ושופך מררתי על העולם באמצעות קצות אצבעותיי. מה פתאום שאניע רגליי, טוב נו גלגלי מכוניתי, והגעתי לאזור ההפגנה. ססמתה הייתה באנו חושך לגרש. כי החושך היה החושך החברתי שהיה מסביב. ההפגנה אורגנה על ידי כל מיני גופים. מי לא היה בהפגנה הזאת. אנשים, בעיקר אנשים לא היו שם. היו פחות מחמישים אנשים. אבל מה, היו מכל מיני קבוצות. היו נכים שהתלוננו על כך שפוגעים בהם, לא מעדכנים להם קצבאות ולא דואגים להם שיוכלו להגיע למקומות, היו אנשי חינוך שזעקו את זעקתה של המערכת הפגועה, הפצועה, הדלוחה שהם חלק ממנה. היו שם אנשי העיר שרצו להדליק חנוכיה כדי לגרש את החושך. והם היו שם יחד. למה?
כי הם כולם הבינו שהמדינה זנחה אותם. הם כולם ידעו שהמדינה התנערה מאחריותה לדאגה להם.
אנשי העיר ידעו שהמדינה התנערה מאחריותה לבטחונם.
המורים ידעו שהמדינה התנערה מדאגתה לחינוך,
הנכים ידעו שהמדינה התנערה מאחריותה לחלשים ולפגיעים.
אני הייתי שם כי טוב נו למה הייתי שם. אני הייתי שם כי אני מסכים ומבין שזה המצב.
אז כן, לכל אותם תל אביבים שמחלקים זמנם בין שדרות לתל אביב, לכל אלה שנוסעים לקניות בשדרות כדי להראות שאין כאן שתי מדינות, לכל אותם אנשים שחיים בשדרות ומתלוננים שיש כאן שתי מדינות צריך להגיד די!
אין כאן שתי מדינות. יש כאן מדינה אחת שבה לשלטון המרכזי לא איכפת מהנעשה בתחומו. יש כאן מדינה שבה המדינה כגוף התנערה מאחריותה לאזרחים. יש כאן מדינה שהתנערה מכל מה שהוא מוסרי או אנושי.
אם אנשים בשדרות לא מאמינים, הם יכולים לשאול את מחוסרי הבית שקופאים למוות בקור. הם יכולים לשאול את אותם אפריקנים. הם יכולים לשאול את העניים, את המרוויחים שכר מינימום ומטה. את אותם אזרחים שמעדיפים לקחת את החוק לידיים כי הם יודעים שאין כאן מספיק כוחות שיטור. הם יכולים לשאול בקרית שמונה שם קוצצו הקלות המס בחצי. בעצם, הם יכולים פשוט לפקוח עיניים ולהסתכל סביב.
הכל זועק לכך שזאת מדינה אחת. בשדרות, באשקלון, בתל אביב (והסמולן המאניק לא יטעה שהוא יוסיף גם בעזה), בכל המקומות האלה ברור שזאת מדינה אחת. מדינה אחת שלשלטון בה לא איכפת מחיי אנשים.
אז כן, עניתי בפשטות לשאלה בטלפון: "זאת מדינה אחת שבה המדינה התנערה מאחריותה."
הייאוש מהצד השני של השיחה הבהיר שהסכמה קיימת. רק מסקנות ממנה אין.
מוקדש לח"נ בהודאה באשמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
