האם המציאות סוף סוף הדביקה אותי? האם נכנעתי לתכתיביה? כיצד נעלם קולי, ומדוע? האין סיבות להתעצבן? לשפוך קיטונות של זעם לכל מקום. מדוע אני לא מפרסם כלום?
לא ברורה התשובה, אולי כי קצת נגמר הכוח. אולי כי אני עסוק בלהתמרק לקראת הפסח. ודאי, זאת ודאי התשובה. להתמרק זה טוב. מלשון מרק. מרק. זה החומר שאיתו בונים בנאים.
להתמרק. מלה יפה. לא דומה לעצמה.
למה אני לא כותב? כי אין על מה. הישרדות בקיפאון עמוקה. כאילו שכתבתי כאן על הישרדות. נדרתי לשתוק ביחס לפוטבול עד ספטמבר, לפחות.
עוולות חדשות נחשפות מדי יום, אבל רובן נשארות ברמה המשפחתית, של אב או אם שהרביצו לילדיהם. כמובן, אין מי שמנסה לקשר את זה למישור החברתי. יותר נכון, יש, אבל את מי זה מענין להעלות את הבעיות האלה לרמה החברתית הרחבה? יותר מענין להישאר בתחום הסטריאוטיפים.
שכחתי, גם קצב עשה איזה משהו עם הסדר הטיעון שלו. לא שמתי לב. הייתי עסוק בלהיות איפשהו בדיוק שזה קרה. בקניות, בקניות, בדיוק, בקניות. הייתי בקניות כשזה קרה. איפה אתם הייתם שקצב הקיף את בית המשפט שבע פעמים וזה לא נפל? אני הייתי בקניות.
יש גם מאבקים שנמשכים, צודקים יותר, מעניינים פחות, צודקים מאוד וכו'. אבל אני שותק בקשר אליהם, כי מה כבר אפשר להגיד. בקרוב יגיע הקיץ ממש, ואז יהיה ממש חם, ואז בטח לא יהיה כוח להגיד דבר. אז מוטב שאתחיל כבר עכשיו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
