דווקא עכשיו, דווקא השבוע חוגגים כאן שנתיים למלחמה הארורה ההיא. כאילו שישנן מלחמות שאינן ארורות, אני שומע אתכן אומרות. לא, אין מלחמות שאינן ארורות. אין גם מנצחים במלחמה.
הלקח הפשוט הזה אותו למדו בשנות ה-60 אי שם באמריקה הרחוקה. אף פעם בישראל לא הצליחו להפנים אותו. וכך, פעם אחר פעם אחר פעם אנחנו יוצאים למלחמות כדי לנצח. אנחנו יוצאים למלחמות? לא, מה פתאום. כל המלחמות נכפות עלינו, ממבצע קדש והלאה, כל המלחמות נכפות עלינו. כמו מלחמת לבנון הראשונה. כל המלחמות נכפות עלינו. בכולן גם אנחנו רוצים לנצח. כמו במלחמת ששת הימים. בכול המלחמות שלנו אנחנו רוצים לנצח. כמו במלחמת לבנון הראשונה. כמו במלחמת לבנון השניה.
מלחמת לבנון השניה.
דווקא עכשיו. דווקא השבוע חוגגים כאן שנתיים למלחמה הארורה ההיא. למה אני אומר דווקא? כי השבוע לא היה לי זמן לעקוב. לא קראתי. לא שמעתי. לא ראיתי. אין לי מושג איך חגגו את נצחוננו באותה מלחמה ארורה. הדבר היחיד שאני יודע הוא שראש הממשלה שכשל באותה מלחמה ממשיך לכשול מהצלחה להצלחה, מהישג להישג. הוא כושל, ואנחנו ממשיכים. לכתוב.
בעצם, אין לי מה להגיד על אותה מלחמה ארורה שלא כתבתי בזמן שהיא נלחמה, והופסדה. הכל כתבתי כבר אז. תקראו, יש הפניה לכל מה שכתבתי אז בטור הצד שמיוחד לאותה מלחמה.
לא השתנה מאז כלום. חילופי הגבריי בצמרת לא שינו דבר. במקום שר ביטחון הגיע שר ביטחון גרוע ומסוכן הרבה יותר. הנזק היחיד שעמיר פרץ יכול היה לעשות הוא מלחמה כושלת. לאהוד ברק ישנן יכולות להרוס כאן הכל. אהוד אולמרט לא יעמוד בדרכו של איש, כל עוד הוא יכול להמשיך לטוס לחו"ל (על חשבונם של כמה וכמה אחרים). בנימין נתניהו? הוא בכלל באופוזיציה. מישהו שמע עליה? על הכנסת? על מחאה אזרחית שאפשר לשמוע ולא רק לקרוא עליה בבלוג?
אז דווקא השבוע.
השבוע אין בי זעם על אותה מלחמה. מזל.
הזעם אולי יחזור שיחגגו למלחמה חמש. או שיחגגו חמש שנים לישיבתו של גלעד שליט בשבי, אם הוא יחיה עד אז.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
