חרונולוגיה חסרת חשיבות

דווקא נחמיה שטרסלר הוא זה שהוביל לפוסט הזה. יושב לו הפרשן הכלכלי של ערוץ 2 באולפן ומביע את דעתו על שכר הלימוד. הנתונים שהוצגו לפניו היו עלולים להוביל צופה תמים לחשוב ששכר הלימוד בישראל גבוה. אבל שטרסלר הסביר את הנתונים בסמכותיות המקובלת שלו. בסיום עמדתו, היה ברור למגישה, קרן מרציאנו אחת, שברור שצריך להעלות את שכר הלימוד, ושדרישת הסטודנטים להשאיר את השכר הלימוד, הגבוה יחסית למדינות אחרות, בשיעורו הנוכחי שגויה.

שטרסלר קבע כשישב באולפן. ואם לא היה יושב באולפן היה קובע מעל דפי עיתונו, הארץ-דה מרקר. ואם לא שם הוא היה מתראיין אצל גבי גזית/ נסים משעל/ רזי ברקאי/ ירון דקל או כל אחד אחר.

דומה לו בן כספית. אני זוכר את אותו יועץ תקשורת שאמר לי, שבן כספית הוא אוצר. אתה מעביר אליו ידיעה ואתה יודע שלפחות בשלושה מקומות הידיעה הזאת תופץ. אגב, אחד מסרטי הטלוויזיה הראה שהיא תופץ בלי ביקורת כלשהי. כי בן כספית כותב במעריב, עיתון הבית שלו. הוא היה ואולי עודנו אחד הפרשנים הקבועים של גלי צהל בתכנית הבוקר של השעה שמונה. מסתבר שהוא גם עושה סדר מידי יום בחמש וחצי בערוץ שתיים בתכנית של החינוכית. הוא גם מראיין פוליטיקאים בנעלי בית באותו ערוץ. מדי פעם הוא גם מופיע כפרשן בפוליטיקה של הערוץ הראשון. ידו בכל ויד כל בו. הכל הוא יודע, הוא מקושר לכל מי שצריך, ומשום מה משמיע תמיד את הדעות שכולם רוצים לשמוע, ותמיד בעלי הכוח הפוליטי ובעלי ההון רוצים שיושמעו.

דומה לו רק הפוך הוא דן מרגלית. גם הוא מופיע בכל מקום. יש לו עיתון משלו, שהוא העורך שלו, שם הוא כותב את דעתו מדי יום. הוא מגיש תכנית בחינוכית מדי יום או יומיים, וגם בערוץ עשר לא נפקד מקומו.

השאלה הנשאלת היא מדוע?

האם, למשל, חינוכית 23 לא מסוגלים למצוא עיתונאים שאינם כוכב עיתון הבוקר, בן כספית, או כוכב החינמון, דן מרגלית, כדי להנחות את תכניותיהם? האם אין מספיק עיתונאים או סתם אנשים בעלי דעה שיכולים להגיש תכניות אקטואליה, שלא מגיעים מאותו מקום? מדוע רשת ב' באחת התכניות הכלכליות שלהם נתנו לסבר פלוצקר להקריא את טור הדעות שכתב באותו יום בעיתון, כאילו שטור זה, שמודפס גם באתר האינטרנט וגם בעיתון הנפוץ במדינה, לא זוכה לחשיפה גדולה מספיק.

האם גלי צה"ל בבוקר לא מסוגלים להגיע לאנשים שדעותיהם לא נלעסות על גבי עיתונות הבוקר, דוגמת בן כספית או עקיבא אלדר?

האם גבי גזית לא יכול למצוא מרואיין אחר מומחה לענייני כלכלה חוץ מנחמיה שטרסלר?

החוק אוסר על בעלות צולבת של בעלי הון על אמצעי תקשורת. הרעיון פשוט - פלורליזם ופתיחת אמצעי התקשורת למגוון דעות והשפעות,  כך שבעל הון לא יוכל להפיץ את עמדתו ולהשתלט על שוק הדעות ועל המרחב הציבורי שהעיתונות מפתחת. אולם מדוע אמצעי התקשורת עצמם לא מנסים ליישם את אותו רעיון ביחס לעיתונאים? מדוע לא ינסו אמצעי תקשורת, ובייחוד הקטנים בהם - חינוכית 23, גלי צה"ל, רדיו אזורי, לגוון את הקולות שנשמעים, להביא עיתונאים שאינם מן הגופים הגדולים, שאת קולם קצת קשה יותר לשמוע. מדוע גופי התקשורת לא מנסים לחפש מטבעות שאינם נמצאים מתחת לפנס? התשובה היא שזה הרבה יותר נוח. גם התקשורת פונה אל החשודים המיידיים. במי זה פוגע? בשוק החופשי של הדעות, שכן שטרסלר משמיע את דעתו באינסוף ערוצים, וככל שאנו שומעים אותו יותר אנו משתכנעים יותר, ורק אותו אפשר לשמוע. ורק את בן כספית אפשר לראות בחמישה ערוצים שונים. וכך גם את דן מרגלית וכו' וכו' וכו'.

מה צריך לעשות? אולי צריך לפנות לגופי תקשורת קטנים, דוגמת רדיו 103, הטלוויזיה החינוכית, וגלי צה"ל בדרישה לא להביא את הקולות אותם קראנו בעיתון וראינו בטלוויזיה ערב קודם. הרי יש בזה גם היגיון תקשורתי - אנשים שאינם משם יהיו אנשים מעניינים יותר. עניין זה משהו חשוב באמצעי תקשורת ההמונים, כך לימדו אותי פעם.

ואולי זה יהיה הפתרון - הרי הרעיון מאחורי "שקוף" זה שהוא יפתח את אמצעי התקשורת למגוון קולות שלא שמענו בעבר. תפקיד כלי התקשורת הוא לא רק לדווח על המציאות אלא גם להביא אותה על כל גווניה, וזה כולל גם גיוון בקולות המדווחים והמפרשים את המציאות.

במלים אחרות, שטרסלר טועה.