(פוסט זה אסור לקטינים ולאלה מכן שלא קוראות אותו)
לעיתים רחוקות צריך אני להכין אוכל או ארוחה למקורביי או לקרובי משפחתי. אולם היום הזה זה קרה. וכך מצאתי את עצמי מכין גזר.
תמיד אהבתי גזר, בעבר אפילו נהגו לכנות אותי גזר, אולם רק היום הבנתי את המשמעויות של אהבה זו. יכולתי לדמיין לעצמי את האישה יושבת ומכינה גזר. לוקחת האישה, יכולה להיות כל אישה, אולם רצוי שתהיה חזקה ומוצקה, או לחלופין שמנה, את הגזר בידה ומתחילה לקלפו. להוריד את השכבה החיצונית שלו. הרעיון של הסירוס מיד עלה במוחי עם צביטה קלה באיבר מיני המתכווץ. דימוי בוטה מכך לרצונה של האישה להשתלט עליי ועל שכמותי מזמן לא חשתי. ולחשוב שמדי שבוע בשבועו מכינות נשות כל העולם גזר למאכל לבעליהן הנאמנים. הצביטה נמשכה, אולם אני המשכתי לקלף את הגזר. הם כולם מוצקים הגזרים, ובאים בצורות שונות, יש כאלה הצרים וארוכים, יש כאלה מוצקים ודחוסים יותר, בגדלים שונים וצורות שונות, ואת כולם לא קשה לבלבל עם אותו איבר מכווץ כעת שלי. ולחשוב שהג'ינג'יות שרו על מלפפונים דווקא. אותם ירקות ירוקים שנוטים לרפיסות מתמדת, מוזרה בעיניי. ובגזר אפשר לראות אפילו את שרידי הורידים המנופחים.
עם הקילוף, שייתכן בכלל שפירשתיו שגוי. כן, ייתכן שהוא מעיד על ערגתה של האישה לילדים. שכן לעיתים קרובות עוטפים אנו את איברינו בשכבות הגנה שונות ומשונות. לעיתים שכבות אלה נפשיות, ואז קילופן קשה ביותר. אולם לעיתים קרובות אנו עוטפים אותם בשכבות פיזיות. בעבר כיסויים אלה היו עשויים מעור עיזים או כבשים ולעיתים אף מצמר. ברור למה האישה יושבת שם ומקלפת כיסוי זה. וגם כיום התחליפים בטעם תות או בטעם אננס אינם יכולים להשתוות לטעמו של גזר אמיתי. כפי שיעידו אלה שיעידו.
יושבת שם האישה ומקלפת את הגזר.
ואז אחרי הקילוף, מגיע השלב הבא. שלב נוראי לכולנו, ומהנה כנראה לנשים, אחרת לא היו עושות זאת שבוע אחרי שבוע.
אולם אולי כדאי שנסביר מהיכן מקורו של עשיית הגזר. זכורני שפעם במגזין "מסורת טכנולוגיה וחידושים", אותו קראתי בשקיקה, היה ההסבר לכך. מגזין חצי פופולרי זה מסביר כיצד חידושים מחדשים ובאים לעולם וכיצד המסורות אחראיות לחידושים אלה ומשתנות בעקבותם. הכרתי את המגזין קצת לאחר גיל ההתבגרות ואני זוכר שהוא פתר לי את הבעיות שאכילת הגזר עוררה בי כבר בזמנו. תמיד תהיתי מדוע הגזר הגאה המוצק והקשה כל כך הופך להיות רכרוכי חתוך לעיגולים קטנים ולעיתים קרובות גם מתוק.
הסיפור שהמגזין סיפר היה ברור והסביר לי איך קרה מה שקרה כמו גם הסביר לי את התפתחות הגנטיקה של הגזר. הסיפור סיפר על חקלאי שהיה מגיע לביתו מדי יום שישי בצהריים לאחר עבודה השדה ורואה את סיר הגזר כבר על האש. הוא לא שאל שאלות. גברים לא שואלים שאלות אף פעם. הוא אבל הופתע תמיד מדוע אישתו כה מרוצה לאחר עשיית הגזר. תמיד חיוך היה על שפתיה. אולם הוא לא שאל. גברים אף פעם לא שואלים. אם האישה מחייכת, היא מרוצה, ומדוע לשאול שאלות במקרים נדירים אלה שהאישה מסופקת.
אולם המשיך כתב העת המכובד לספר, פעם אחת חזר האיכר לפני הזמן. לקראת צהריים חזר הבעל לבית וחיפש את אשתו. הוא שמע קולות מוזרים של גניחות עולים מרחבי הבית והחל בחשדנות לחפש את אישתו. הוקל לו כשהוא מצאה במקומה הטבעי, הלא הוא המטבח. אולם כשראה אותה שם נתקף בהלה. על השולחן היו מקולפים מספר גזרים. גדולים ומוצקים היו גזרים אלה, עדיין לא חתוכים ולפני הבישול. אשתו היתה יושבת לצד השולחן כשגזר אחד בידה. ואז ראה הגבר שגם בידה השנייה יש גזר. ידה שנייה זו היתה טחובה עמוק בין רגליה של האישה. הגבר ראה את אישתו עם עיניים עצומות מניעה את ידה התחתונה עם הגזר, כשידה העליונה מקרבת גזר אחר אל פיה באותו הקצב. מדי פעם פלטה האישה גניחות קלות. הגבר החקלאי עמד מהופנט על עומדו. הוא חשב שכבר ראה הכ. ואז הבחין שגזר נוסף, הגדול מכולם, טחוב לאישה בישבנה. לאור מראה זה נפלטה צעקה מפיו של החקלאי. אישתו החקלאית פתחה את עיניה וראתה אותו. כשדרש ממנה הסבר, היא ענתה בלי חמדה שכן, הגזרים תמיד קשים, תמיד מוצקים, תמיד מוכנים לענגה, בניגוד אליו, בעלה היקר, ולכן מדי יום שישי לפני הגשת הארוחה החשובה בשבוע היא מענגת את עצמה בעזרת הגזרים שהוא מגדל בהתמדה כל הזמן.
בשלב זה הסיפור נקטע באותו מגזין ועובר לעמוד אחר. בלחץ דיפדפתי לאותו עמוד, שכן הייתי במתח לאיזה מסורת או טכנולוגיה חדשה נוצרה באותו סיפור. לא יכולתי לראות שום חידוש בסיפור זה.
הסיפור המשיך בתגובתו של הגבר. החקלאי המבויש הסכים עם אשתו וטענתה אולם רק שאלה אחת ניכרה בראשו. הגזר בפה הוא הבין, ואת הגזר בין רגליה הוא גם הכיר. הרי לפני שנים גם הוא זכה לבקר באזוריה אלה של אישתו. אבל הגזר בישבנה של אישתו. זאת לא הבין. מובן שהוא היה נבוך מכדי לשאול אותה. חוץ מזה, גם לו יש ישבן, אז אם זה כה מענג, אולי גם הוא יכול להתענג מכך. יום שישי שלאחר מכן, הגבר לאחר שגמר את עבודתו בשדה לקח גזר וניסה לראות מדוע אשתו כה מתענגת על הגזר. אולם, הוא ניסה ולא הצליח. כל גזר שניסה היה גדול מכדי לדוחפו לחור ישבנו. יודע חקלאי פיקח שאפשר ליצור זנים שונים של גידולים חקלאיים. וכך, הסיפור ממשיך המציא אותו חקלאי את מה שקרוי בימינו הגזר הגמדי.
ואכן, אין גבר בנמצא שאין לו חבילה של גזר גמדי בפריזר. השימור בקור עוזר מאוד, המשיך המחקר. שכן הקור מקהה את התחושות. וכך פתר לי המאמר המדעי את אותה בעיה. הדחיפה של הגזר הגמדי הקר הובילה המשיך המאמר להמצאתם של הנרות נגד שלשול שנהוג גם אותם לדחוף לאותו מקום בו ניסה החקלאי להבין את השימוש שעשתה אשתו בגזר. הרעיון הוא אותו רעיון, והכל בגלל אישה שפעם בעלה מצאה משחק בגזר לפני הבישול. המסורת הנפלאה הובילה לחידושים טכנולוגיים וחקלאיים שונים וטובים כל כך.
סיפור מדעי זה עלה בראשי בזמן שהייתי עסוק בחיתוך הגזר לחתיכות קטנות ועגולות. סיימתי את החיתוך, ושמתי הסיר על האש. כרגע הגזר עדיין מתבשל. מובן שלא את כל הגזרים שקילפתי שמתי בסיר. וכך יושב אני עתה עם זרג בפי, קשה ומוצק, אותו אני מכניס ומוציא לעומק פי. ומתענג על סיפורי העבר, על מסורות העתיד, ועל שקית הגזרים הגמדיים שמחכה לי בפריזר.
(ומי יודע אולי אפילו אתרום לילדים במחווה זו)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
