חרונולוגיה חסרת חשיבות

אולי נפתח בנקודה חסרת חשיבות וחסרת קשר, אבל היא יושבת לי על המצפון כבר הרבה זמן.

אתם לא רוצים להיות אתיופים בימים קשים אלה. לא, לא ממש. בטח לא לפי תהל או איך שקוראים לאותו ארגון שרוצה שנחסוך מים. ישראל עוברת מאדום לשחור. ושחור זה רע! רע מאוד! צריך לעשות הכל כדי לא להגיע לשחור. אלא אם כן אתם אתיופים, או קנייתים או ברק אובמה. ברור למי ישראל תצביע בנובמבר. רק לא לשחור.

אולי הנקודה הזאת היא הנקודה המרכזית בכתיבה הערב. הכתיבה הערב היא חצי חופשית. הטקסט החופשי התרוצץ במוחי בזמן שהייתי במקלחת, והעברתי את ישראל מאדום לשחור. כן כן, גם אני חוטא לפעמים במקלחת. לפעמים מקלחת משותפת, לפעמים לא. זה חוסך מים מקלחת משותפת. ישראל עוברת מאדום לשחור.

הטקסט התרוצץ במקלחת, אבל אין לי ראוטר, כך שאין לי אינטרנט במקלחת. אני גם לא מכיר הרבה מחשבים עמידים למים של מקלחת. לכן לא יכולתי לכתוב את הטקסט החופשי במקלחת. אז עכשיו כאן, כמה ימים אחרי, צריך איכשהו לנסות להגיע לאותו טקסט חופשי שנס.

נס. השתלחויות פרועות, בהמיות עד אין קץ, שפיכת מעיים בפומבי. לא, כל אלה אינם מאפיינים את התגובות שבלוג זה מקבל. אלא אם כן, כמובן, אני עושה את הטעות וכותב על  יחסי יהודים ערבים. אז יש את כל אלה. כל אלה אפשריים גם בכתיבה שלי כאן. נכון, אני מנצל זאת לעתים רחוקות. בניגוד למה שאותם מגיבים חד פעמיים חושבים, איני כותב לשם הפרובוקציה. אני כותב את מה שאני לרוב חושב. מדי פעם יש איזה בדיחה שמטרתה להשיג חיוך ממגיב או מגיבה כזאת או אחרת. לפעמים עושים כאן משהו כדי לקבל תגובה. אבל לרוב הצורך שלי הוא לשתף במה שחושבים. בלי שכל העולם ואישתו יידעו שכך אני חושב.

כן, הפוסט הזה שב להתעסק בנקודה הכואבת של האנונימיות. מדוע אני מתכסה בכסות האנונימיות. מדוע אחרי ארבע שנים ויותר של כתיבה לא אעשה מעשה שקדיה ואחשוף את עצמי. שכולם יידעו מיהו כותב שורות אלה, האדם שאצבעותיו מקלידות כרגע את הטקסט הזה על מחשב לא חדש מדי ושאינו עמיד למים. ממה אני מפחד? ממי אני מפחד? מה כל כך מפחיד בזה.

ראשית, הרבה יותר מדי דברים אפשר ללמוד עלי משפע הבלוגים שיש לי. רק מעט אנשים בבלוגוספירה חושפים את עצמם בצורה טוטאלית כפי שאני חושף את עצמי. נכון, זה מצריך הרבה התמדה מצידו של אותו קורא בודד שמסוגל לקרוא את הכרונולוג, ובכל זאת, הכרונולוג זוכה לשבחים מדי פעם בפעם. ויותר מכך, הכרונולוג חושף עליי הכל. כמעט. כי הרעיון מאחורי הכרונולוג הוא בדיוק האנטי-אנונימיות. הטענה מאחורי הכרונולוג, מעבר להתנגדות לסיפורים שיש בו, הוא שכל אדם יכול להחליף את האותיות בכרונולוג ולקבל, פחות או יותר, עם סדר אירועים משתנה את סיפור חייו. בכל זאת, הכרונולוג, אם בלוג זה יהיה חשוף וידוע לכל, ייתן את כל המידע שצריך למי שרוצה בו, גם כדי לפגוע בי.

לפגוע בי? או, מי ירצה לפגוע בי. אבל כאן טמון הכלב. אני נמצא בעמדה של סמכות. מצחיק לחשוב שבשנתיים האחרונות הייתי בתפקיד ציבורי. האם היה זה משנה לו מישהו מהכפופים לו, או מהאנשים שהתמודדתי איתם היו יודעים שיש לי את הבלוג הזה. האם תפקודי הציבורי היה משתנה? אני חושש שכן. אני חושש שמקצת הטקסטים שכתבתי כאן היו משתנים. לא הייתי יכול לכתבם באותה קלות. נכון, מקצת הטקסטים שכתבתי שלא פורסמו כאן היו יכולים בקלות להתפרסם כאן. אבל הפוך היה יוצר בעיה. אם טקסטים שכתבתי כאן היו מתפרסמים תחת שמי, אני, לו הייתי במקום אדם סביר, הייתי דורש להיפטר ממני או להדיח אותי מתפקידי הציבורי. לא תמיד עמדות שמובעות באנונימיות יכולות להישמר כשהאדם שכותב אותן כותב אותן בריש גלי.

אולם יש עוד אנשים שאני נמצא בעמדת סמכות כלפיהם. מספיק לעשות גוגל ולראות מי אני ומה אני. כלומר, מיהו כותב שורות אלה ומה הוא כותב. אכן עושים זאת. כך גילו. גילו לי שעושים עליי גוגל ובודקים מי אני. גם אני עוקב. אין הרבה תוצאות, תודה לאל. אבל לו הבלוג הזה היה חשוף, כמות התוצאות, וכמות הידע שיש לכפופים אלה עלי הייתה משנה הרבה דברים. כך אני לפחות חושב. וודאי וודאי בכל הקשור לכרונולוג.

אבל אולי זוהי פרנויה של  נוחות. ייתכן שזה לא היה משנה כלום. ייתכן שלמילותיי היה משנה תוקף לו פירסמתיהן תחת שמי האמיתי, תוארי, מעמדי וכוחי. עשיתי זאת עם איזה מלה או שתיים. זה די עבד. אולי זה היה מקנה לי אפילו סטאטוס מכובד הרבה יותר. סטאטוס בסגנון של רשימות, לפחות. בכלל, לו הייתי יותר צנוע, הייתי פונה לרשימות ודורש מהם זכות לפרסם שם תחת שמי האמיתי. סביר שהיו נותנים לי. לעזאזל, אני מנהל בלוג כבר ארבע שנים לפחות. היו נותנים לי. היו לי יותר קוראים. מעבר לחמישה עשר המינויים שיש לי, שמתוכן 7 הם חברים או מכרים. מעבר לשלוש הכניסות לפוסט שאינו מגיע לנענע. הייתי יכול ברבות השנים להיהפך לעיתונאי, או טוב מכך, לפובליציסט. אוה, כמה אני שואף להיות פובליציסט. אבל אני עושה זאת כאן. ישנם עוד מקומות שאוכל להיהפך לפובליציסט בעתיד. יש לי ידיד שהוא עיתונאי. אפילו שניים, כשחושבים על זה. נהדר. כן, לשמחתי, מעמדי יקנה לי את הזכות, כנראה, להיהפך לפובליציסט. אבל, אהיה מחויב לעשות זאת תחת שמי האמיתי. ואם איני רוצה בכך?

אז כן, שאלת האנונימיות היא סבוכה. לעתים, אני חושב שאולי כדאי שדי, אפסיק להסתתר. אצא לאור. אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר. אמר השופט ברנדייס. אמר משה נגבי. סביר להניח שהוא היה ממיניסוטה, אותו שופט ברנדייס. כי הריחות בישראל שעולים בעקבות אותו אור שמש, רחוקים מלהיות מטהרים במיוחד. אולי אצא לאור. הדרך הראשונה לעשות זאת היא למחוק. למחוק. מה למחוק? לינקים. אולי ראשית אסיר את לינק הצד לכרונולוג. גם כך איני מפרסמו יתר על המידה. אם לא יהיה קישור מכאן לשם, אזי לפחות את אותה פינה של שקיפות מוחלטת אוכל לנתק מחשיפתי האישית. רק אותם מתי מעט שהיו כאן קודם יזכו לטפח מאותה שקיפות. אולי אשמור את הלינק. לא החלטתי. אולי אשמור את כל שאר הלינקים. אולי אמחק את שאר הבלוגים שיש לכותב שורות אלה. חלקם כבר בקושי מתקיימים. מתפרסמים פעם בכמה חודשים. בקושי יש בהם חיים. אם אלה החיים. אם אפשר לדון בשאלת חייו של בלוג. ואז אוכל ביתר קלות לעשות מעשה שקדיה.

ואולי, בכלל מחיקת האנונימיות היא גזר דין מוות לבלוג. גם זאת מחשבה שעברה במוחי באותה מקלחת. כן, יש לי תחושה שכך המצב. תסתכלו אצל שקדיה. אוה, עדות גרועה. הרי גם אצלה, ייתכן שהמעגל הטבעי של הבלוג מיצה את עצמו. אבל אולי הסרת האנונימיות מאפשרת פעולה במישורים אחרים שהופכים את הבלוג למיותר. אולי. אולי הבלוג יהפוך ממה שהוא כרגע, בלוג לענייני פוליטיקה ודעות אנטיות, לבלוג ספרותי יותר. מישהי כתבה לי לא מזמן שההומור שלי ייעלם. היא כתבה זאת בהקשר מאוד ספציפי. אולי אם הבלוג ייפטר מהגיבנת של הפוליטיות, על ידי העברת הכתיבה הפוליטית לעולם האמיתי, תחת שם אמיתי, אוכל להחזיר את הבלוג לראשיתו - סיפורים שאספתי בדרך, דיאלוגים, פכים משעשעים, משחקי מלים מעצבנים. כל אותם דברים שכמעט אינם כאן כרגע. אולי זה מה שאני צריך. לצאת לאור מבחינת הכתיבה הפוליטית ולהישאר אנונימי עם חוסר היצירתיות שיש כאן.

מחשבות על מחשבות על מחשבות. מסקנות אין. לינקים יש. כי בסך הכל, כרגיל, התחיל חודש חדש ואני עסוק בליידע את הקוראות שכן, יש לי עוד כמה וכמה וכמה בלוגים. חלקם קיבלו המלצות. חלקם לא שווים כלום. חלקם מצחיקים למדי. חלקם לא שווים התייחסות.