חרונולוגיה חסרת חשיבות

טוב הפוסט הזה מגיע באופן ישיר בגלל הפוסט שלה.

אולימפיה היא לרוב מצויינת (סמולנית אוכרת ישראל שנגמור אליה בהזדמנות) אבל הנושא של היטלר והיהודים והגרמנים ומלחמת העולם השנייה אוכל בי מדי פעם בפעם.

טוב, כאמור אולימפיה כתבה על זה מעולה. אבל יש לי גם סיפורים אישיים.

לא מזמן, ביקרה כאן תיירת גרמניה שיצא לי ללוות אותה ברחבי הארץ, בכל מיני מקומות בארץ. בתחילה, בערב הראשון, היא נדהמה ממני. הציניות שנשפכה ממני הבהילה אותה מאוד. למחרת היא שאלה אם אני אמריקאי (בעקבות השנים שביליתי בגולה שם) והשבתי בלעג שאני גרמני. רק לאחר שחברי איששו את טענתי זו היא קיבלה אותה והבינה עד כמה בעייתי המצב.

מאוד בעייתי המצב, כששאלתי אותה, רגע, כמה גרמנים בעצם מתו במלחמת העולם השנייה. היא לא ידעה לענות לי. היא כן ידעה לענות על מספר הצוענים, והיהודים ושאר העמים, לגבי הגרמנים היא לא ידעה את המספר. היא גם שמה לב שיש שנתונים בביצפר בו היא מלמדת שאין מספיק מורים. יש שנים נעלמות בשנתונים הגרמניים. אם תחשבו על זה לעומק, תראו שכשישה שנתונים שלחמו במלחמהע ה2 סביר שנעלמו, וכך גם שנתונים של ילדיהם. רק שהערתי לה על כך היא ראתה את הקשר. מובן שהיא הבינה עד כמה סבוכה התפיסה שמאפשרת לראות גם בגרמניה קורבן של מלחמת העולם השנייה, אולם בניגוד אליה אני מסוגל לראות את הנזקים שהומתו על גרמניה במלחמה זו. אבל לרוב אסור לראות שגם למפסיד הארור שפשעיו כה מרובים, ושיהיה ברור, איני מסיר את האחריות מגרמניה למה שקרה באותה מלחמה, גם הוא סבל באותן שנים. אולי, ברבות השנים ההכרה בכך שהנזק לא היה חד צדדי תקרב את ההבנה והלחימה בפשעים מסוג זה. אולי הגרמנים הצעירים ייראו שהעולם מכיר בכך שהם המיתו שואה לא רק על העולם אלא גם על עצמם, ויבינו שהנאציזם ודרכו אינה הדרך לחזור אליה?

ובכלל, ההסתכלות הדמונית על היטלר שמשתלבת יד ביד עם התפיסה הא-היסטורית של השואה מקוממת. אם היטלר הוא דמון, כלומר לא בן אנוש, ואם השואה אינה חלק מההיסטוריה, אזי היא מקרה חד פעמי, יוצא דופן, שאפשר אולי ללמוד אותו, אבל אין שום טעם ללמוד ממנו. כל מי שכותב ברוח זו לדעתי טועה ומטעה.

חובה לנסות להקשר את השואה ואת היטלר. חובה להראות כיצד הוא חלק מהאנושות, וכיצד השואה היא חלק מההיסטוריה. חובה ללמוד מדוע ואיך היא צמחה, ולא לטעון לחד פעמיות ה"א-אנוש" שהוביל אליה. כי היא תהליך היסטורי (כמו שאותו לינק אליה אולימפיה מכוונת מראה מן הסתם, ושבעצלנותי לא טרחתי לקרוא) ותהליכים היסטוריים יכולים לחזור על עצמם.

ענין החזרה מטריד אותי מזוית אחרת לגמרי. בתור דור שני (כמה מידע אישי בפוסט אחד, מחריד, לא?) אני מזדעזע מדי פעם. הפעם האחרונה היתה שבוע שעבר, אבל כיון שאני לא סוחב איתי מצלמה, החלטתי לא לכתוב על זה. על קיר בית הספר התיכון בו למדתי מישהו צייר צלב קרס. תחושת הגועל שעלתה בי קשה לתיאור. אולי כמעט כמו אותו יום בו השגחתי בבית ספר תיכון בירושלים ומישהו קרא לשרת נאצי בגלל שהתנהג בניגוד למצופה ממנו. או לימים הרבים כל כך שמפקדים בצבא נקראו נאציים בגלל שלא הרשו לחייליהם דברים שונים. הזילות המעצבנת הזאת (איני מדבר על הפוליטיקה, שם יש לה מטרות רטוריות מסויימות) מטרידה את מנוחתי ומתחברת לעניין הא-היסטוריה של הנאציזם. למעשה לא לומדים בארץ מהשואה. לומדים את השואה. לא לומדים על כך שהשואה באה על רקע מסוים שהוביל לתפיסות מסויימות של מחיקת בן האנוש של קבוצות מסויימות, של חוסר רגישות לבני אדם וכו'. לכן אפשר לחזור על כך. אפשר להיות חסר רגישות כלפי הסובבים אותך, באמצעות השימוש ב"נאצי" (אדם לא יכול לדעת האם האדם מולו הוא ניצול שואה או דור שני או שלישי), רגישות כלפי האחר, וכו'. את כל אלה אין בארץ, כי השואה קרתה לעם ישראל לא כחלק מההיסטוריה אלא כמשהו חוץ היסטורי שבו הדמון היטלר (שדמונים כמותו אנו אוהבים לפתח כל הזמן) קם להורגנו.

כל סרט שמקדם את הרעיון שהשואה היא היסטורית ושהיטלר הוא בן אנוש, אולי יקדם את הרעיון שבני אנוש עלולים להיות מסוכנים. אולם גם את העובדה שבני אנוש חייבים בזהירות בכבודם, רגשותיהם, חייהם, זכותיותיהם של בני האנוש האחרים. דברים שחשיבה א-היסטורית על השואה ודמוניות של היטלר ניכר שלא עוזרים לפתח, לפחות לא בארץ.