חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשהסתכלתי לראשונה על השעון הדיגיטאלי, השעון הראה 09:27. קצת מוקדם בבוקר, אבל הבוקר החל הרבה קודם. השעון הדיגיטאלי נראה מוזר ולא שייך, כמעט כמוני. הוא נראה מתקדם מדי, מרובע מדי, הקווים ישרים מדי, טכני, חסר רגש, קר. 09:27. קמתי הרבה קודם וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. בסוף הקבוצה הגדולה, שלה חיכיתי הגיעה. חלקה הסתערה על המטרה, בלי שנתנו לי שהות אפילו להצטרף. לכן, כשהצטרפתי ב-09:27, ההילולה הייתה בעיצומה. אבי החתן כבר היה עמוק באמוק, נע ונד, בזמן שחתן השמחה עדיין מדבר עם חבריו. נראה שאביו הרבה יותר בעניין ממנו. השעון זז באיטיות. גם אני. מפה לשם, משם לפה. לפתע הגיעה קבוצה נוספת. אנשים צעירים, עם מצלמות טלפון ומצלמות וידאו. "פה אני אשים לכם את הארון, הם יזוזו קצת, הנשים יוכלו לראות הכל מלמעלה, הכל יהיה בסדר." הכל היה בסדר. הצטופפנו קצת. הצטופפנו עוד קצת וקבוצה נוספת החלה לחגוג את האירוע שניים וחצי מטרים מאיתנו. הם היו יעילים הרבה יותר. שרו שירים לוידאו, שרו עוד שירים לוידאו. אצלנו האב של החתן המשיך להתפלל בקול רם, צלול כבדולח, כמבקש לכפר על עברו. הילדים שסביבו המשיכו לדבר האחד עם האחר, מדי פעם מנסים ומצליחים לשים את כלי הטוטם על ידיהם ועל מצחם. התיירים הסתכלו על השבט המפגר במבט אנתרופולוגי נרגש. תמיד רציתי להיות אובייקט. אבי החתן המשיך, גם תורו של הילד הגיע.

בזמן שהילד הגיע אני כבר הייתי עמוק בחרדה. החרדה התחילה טיפין טיפין. כמו אותם חיילים שהגיעו. טיפין טיפין. כל אחד עם ציציותיו הוא, כל אחד עם פיאות בסגנון אחר, כיפה קצת אחרת, הגיעו בזוגות, הגיעו בשלישיות. להם לא הכינו ארון קודש מוכן. אבל הם התאספו יחדיו. עם הנשק, הרובה הקדוש. בשלט, התלוי ליד השעון הדיגיטאלי, הקר והלא שייך, היה כתוב: "זהו מקום קדוש, אנא הימנעו מלדבר בזמן התפילה, אנא ליבשו לבוש צנוע וכבדו את המקום." אז ברור שהדוס שהיה שם, חלק מהמקום כנראה, לא סתם את הפה בכל זמן האירוע. אבל המקום הקדוש, המקום הכי קדוש בעולם ליהודים, במקום התפילה הזה, בו אנשים מתקרבים לאלוהיהם, הרובה הו הרובה, גם הוא מגיע. מגיע וקדוש כמעט כמו אלוהים עצמו. החיילים התקבצו כולם יחדיו. פתאום הם היו שלושים, אולי ארבעים חיילים. כולם פונים אל הקיר העצום. כולם רוביהם על כתפיהם, אלוהיהם בפיהם, שנעו בבת אחת. אחידות של 30 חיילים, שמתפללים ואז מתחילים להזדעק, לצעוק, לקרוא, לזמן את האלוהים. כשרוביהם על גבם, אלוהיהם חייב להישמע להם. כוח אחד, אלוהים אחד, רובה אחד. הם צעקו. הם שרו. יחד, בקול אחד, בלי היסוסים, בלי חשש, בלי מחשבה, בלי ספק, בלי פחד. אלוהים אחד, הם אחד, הרובה אחד. הפחד שלי הגיע לגבהים חדשים. הם העתיד, אין ספק. אם הם העתיד, האחד, הברור, החד משמעי, חסר הפחד, אני פוחד. אחידות המשלבת בין אלוהות וכוח היא הסיוט של כל אדם שמאמין באדם כערך.

עברתי לידם, פעם ופעמיים, ריח הקדושה הצבאית והדתית אפף אותם. השילוב של הריחות, הקולות, המדים, הצבעים, הרובים, המם אותי. גם שירתם, שבתוקף ימים אלה, הייתה של אדון הסליחות, הייתה אחידה. בקול רם מאוד. הם לא נשמעו לא סלחניים ולא מצטערים. טקס הסליחה הוא טקס של ענווה. האדם מודע לכך שהוא טועה. הוא חייב לבקש סליחה על טעויותיו. הוא מכיר במוגבלותו, מכניס ספקנות לדעותיו ופעולותיו. מהיכן מגיע אליהם הביטחון העצמי האלוהי, האחיד, חסר הספיקות. אולי מהאלוהים ואולי מהרובים. הרובה והאל חד הוא אצלם. ואני רעדתי.

במהירות הבנתי איך נעלם הספק, איך האלוהים והרובה חד הם. ירדנו למנהרות. המנהרות האפלות. "מעלינו יושב עכשיו המוסלמי ואוכל את ארוחת הצהריים שלו". אמר המדריך האידיאולוג, שהבהיר שהמטרה של המנהרות ושלו להראות כמה הקשר שלנו למקום הזה הולך אלפי שנים אחורה, שהמקום ואנחנו חד-הם. הוא לא ידע שהמוסלמי לא אוכל עכשיו צהריים, כי הוא מציין עכשיו את הרמדאן. המשכנו בסיור. "אדריאנוס הרס את איליה קפיטולינה 70 שנה אחרי שהורדוס בנה את ירושלים, בזמן מרד בר-כוכבא". המשיך המדריך להפליא ביצירת היסטוריה גמישה. אולם מהי ההיסטוריה אם לא חומר גלם לעיצוב המציאות והאידיאולוגיה. "בימי בית שני המוסלמים, אה סליחה, לא היו מוסלמים" הטעות הפרוידיאנית הזאת אולי לא הייתה מכוונת, אבל ברורה. אין הבדלים בין המוסלמים לבין הרומאים, כולם שונאי יהודים, כולם רוצים להשמידנו, לקחת מאיתנו את ירושלים, שלנו, שאלוהים נתן לנו אותה. לכן, אנחנו צריכים את הרובה, את הכיפה, את הכוח, את האמונה חסרת הספיקות בצדקתנו.

כשיצאנו מהאפילה לאור, יצאנו שוב אל העולם העוין. כן, המנהרות בטוחות, העולם החיצוני לא בטוח. שם צריך מאבטחים שיזרזו אותנו, שכן הקהל עוין. מימי בית שני עד ימינו, הקהל תמיד עוין, אנו תמיד נלחמים, אלוהים תמיד איתנו, בייחוד עם הרובים על גבינו, עם הקול האחיד בפינו ועם הצדק שלנו.

ירושלים מעולם לא הייתה מפחידה יותר. ירושלים תמיד הייתה מפחידה. אולי צריך להוציא את הפוליטיקה מהעיר. אולי צריך להוציא את אלוהים מהעיר. אולי צריך להוציא את אלוהים מהצבא. אולי צריך להוציא את הנשק מהמקומות הקדושים. אולי צריך עולם טוב יותר. או נסיעה לחו"ל.