התחושה הרגילה כאן חוזרת. המנות כאן תמיד גדולות מדי. בעשרים, אולי שלושים אחוז. גם הכבישים כאן תמיד גדולים מדי. והאנשים, טוב עליהם אין מה לדבר. למרות שעושה רושם, ראשוני בלבד, שהם קטנים. כן, אפילו בלב השומקום באמריקה פתאום יש מנות בריאות. נכון, מנות בריאות אלה יקרות הרבה יותר מן המנות הרגילות ובכל זאת מי היה מאמין שבלב שומקום אמריקה יש מנות בריאות. טוב, המציאות מיופה. ישנם מקומות בשומקום אמריקה שלא שמעו על מושג הבריאות. ההמבורגר הוא אותו המבורגר. הצ'יפס הם אותם צ'יפס. השומן אותו שומן, והמנות. טוב, כרגיל, עשרים עד שלושים אחוז גדולים מדי. כמו האנשים.
בשלב מסוים זה מחלחל גם אליי. המנות הגדולות נאכלות. אבל מעבר לכך, הדרייב אין. לכל דבר יש דרייב אין. בסדר, ברור שלא צריך לצאת מהאוטו בשביל להירטב לאוכל. טוב, זה כבר שנים קיים. אבל ישם גם דרייב אין לכספומט או לחיש בנק. ואז זה מחלחל אליי. פתאום יש חנות שהחניה מרוחקת ממנה שלושים מטרים שלמים, זאת למרות שאפשר לעמוד בצד אותה חנות. יותר מכך, החנות הזאת ממוקמת בשומקום אמריקה, ואין סיבה מרחבית להפרדה הזאת בין החניה לבין החנות. אני מתעצבן. מה פתאום המרחק הזה. שאני אלך? אני נמצא באמריקה. באמריקה לא הולכים. באמריקה חונים ליד, הכי קרוב שאפשר ואז נכנסים. ואם אפשר, דרייב אין חנות או דרייב אין אינפורמיישן. אה, יש את זה, קוראים לזה גוגל. לא צריך לצאת מהבית. אין גם סיבה לצאת מהבית. גשום. ויש טלוויזיה טובה כל הזמן. בשידורים חוזרים, אבל לא ראיתי את השידורים המקוריים. אז אפשר לראות גם אותם. ולאכול, ולא לזוז, ולהתלונן, ולעקוב בדאגה. בדריכות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
