חרונולוגיה חסרת חשיבות

חייבים להודות על האמת, הנסיעות האלה תמיד היו קשות לי. איפשהו בסביבות השעה העשירית יש הרגשה של נו, מתי זה ייגמר כבר, והפעם אינה שונה.

או שאולי היא כן שונה. הרי איני עוזב. תאריך החזרה ידוע וקצר מהרגיל. עשרה ימים. בניגוד לחצי השנה הרגילה, הפעם הגולה הדוויה תקבל אותי רק לעשרה ימים, ואז אחזור למולדת הגדולה. למולדת הגדולה.

והרי איני עוזב. שמא כבר עזבתי. מולדת אי אפשר לעזוב. או אי אפשר למכור. או אי אפשר להחזיר. או משהו כזה. כן, מולדת. אולי נוותר על מלים גדולות שכאלה, נטועות בשדה האידיאולוגי וננסה דברים קטנים יותר, אישיים יותר, בית.

בית. באמריקאית זה נשמע מרשים יותר. הום. הום. סויט. הום. בית. אין כמו בבית. כמה טוב שבאת הביתה. בית.

והרי איני עוזב. שמא כבר עזבתי. ואחזור רק עוד עשרה ימים. אבל אולי הבית עזב אותי. אולי הוא מעולם לא היה הביתי שמצופה מבית להיות. או שאולי לא רציתי כזה בית. בית שכזה. ישראל כבית היא רעיון מענין. זה הרעיון. הרי היא אמורה להיות בית לעם היהודי. ואכן היהודים מרגישים בישראל בבית. אולי. כנראה. ואיני מרגיש בישראל בבית.

התחושה קשה. והרי איני עוזב. עזבתי כבר. אבל כשעזבתי עוד חשבתי שיש סיכוי שאחזור. והפעם ברור שהסיכוי נמוג. הבית כבר לא פה. יש מסקנה עצובה, אבל לפני זה צריך להסביר.

תתגבר תתגבר כך אומר לי הקול, להיפגע וליפול כל אחד יכול. רק לשלב ידיים, רק לעצום עיניים. ולישון שכן יש עוד משהו כמו 6 שעות נוספות בדרכים. אבל צריך להסביר.

אמי מספרת לי סיפורים. על קשישים. שנפטרים. או שאינם נפטרים, רק חולים, ומאושפזים, ואולי אפילו מבריאים. היי, יש סוף טוב לפעמים. והמילה החוזרת בסיפורים אלה היא אותה הזעקה שנחרתה בי כשלמדתי את לב המאפליה של קונרד. הו הזוועה, הזוועה. כן, זאת המילה החוזרת בסיפוריה של אימי על מערכת הבריאות בישראל וכיצד היא מטפלת בקשישיה. אלה שבנו את המדינה, כן הדור המאוס ההוא.

שלא נדבר על כל אותם קשישים ששוברים ירך, מקבלים ראש ירך חדש שקובע שימותו תוך שנתיים. מעין רצח רפואי שכזה. והרופאים יודעים ונותנים את גזר הדין. הרי הקשישים ימותו בכל מקרה אז למה לא לקצר זאת עם שתל דפוק שנהרס אחרי שנתיים ומוריד את הקשישים ביגון שאולה, בסבל תופת עקב אותו שתל דפוק. אבל לא, זה בגלל הגיל. כן, אקרא לזה רצח רפואי. אבל זה לא באמת סיפורי הזוועה שאמא שלי מספרת.

ואני יושב ושותק. ומה אענה? סיפורים מהצד השני של המערכת? כן, מערכת תחילת החיים, הקרויה משום מה מערכת החינוך? אותה מערכת שאליה שולחים ילדים בישראל כדי שיתמודדו, יסתגלו, ישרדו. לא מעבר לכך. מערכת החינוך מייצרת את הישראלים שיגדלו, ומתאימה לחברה הישראלית. חברה בה אין יופי, אין שימחה, אין אמפתיה, אין התייחסות לזולת. כי הישראלים עסוקים בלשרוד, להתמודד, להסתגל. לכל החרא מסביבם, שנמצא למרות כל משאיות הזבל שכל הזמן עוברות מסביב. ולמרות אין ספור השלטים שבתי יודעת לצטט כל פעם "יצאת עם לאקי, אל תשכח את הקקי". וכמובן שהיא עסוקה בלהצביע על כל אותם מקומות בהם בעל הכלב שכח את הקקי. כי למה שיזכור. אבל למחזר הוא אמור למחזר בשבעה צבעים שונים.

כן, איני יכול לספר לאמי שמערכת החינוך היא זוועה גדולה כמעט כמו מערכת הבריאות לאותם הקשישים. אולי אפילו יותר. שהלכנו לראות צהרון "פרטי". אחרי רבע שעה באותו המקום הרעש מחריש האוזניים במקום שבפייסבוק שרו לו את ההלל גרם לנו לכאב ראש לשאר היום. כי כמות הילדים של שלושת החדרים הקטנים הובילה לרעש מחריש אוזניים, שהילדים בו סובלים. בשקט. לא, ברעש. אבל הם אינם אומרים דבר. גם כיוון שאין להם את אוצר המלים להגיד: "אמא, אבא, הצהרון רועש מדי, אני צריך מקום שקט יותר שאוכל להירגע בו אחרי הגן, בלי שכל הרעש יחזור מהקירות ובלי שהילדים האחרים, שגם הם צריכים הרבה יותר שקט והרבה יותר יחס יפריעו לי." משום מה ילד בן 4 לא אומר משפטים כאלה. אז הילדים בסדר. הם לא אומרים כלום! הם לא מתלוננים!

וההורים? לא רואים, ויותר מכך לא שומעים. כי ישראל היא חברה חרשת. חברה שזיהום הרעש בה הוא בלתי נסבל, ולכן אנשים צועקים, ולא שומעים, ולא מקשיבים. שכל הזמן יש בה רעש, ולכן כולם צריכים רעש רקע כל הזמן, כי השקט יבהיר שמשהו לא בסדר. ואם מישהו לא צועק בצורה מדויקת מספיק, אז לא מבינים. והילדים סתם צועקים. הם לא צועקים שהגן רע, שאין מספיק גננות, שהצהרון רועש מדי, שהם רוצים לנוח, שהם רוצים שקט. הילדים סתם צועקים, ועצבניים. אבל זה כי ככה זה. ילדים יהיו ילדים. אתם יודעים, והם יתמודדו. ויסתגלו. הם לא יצעקו שמשהו לא בסדר.

אבל משהו באמת לא בסדר. המשהו הזה הוא בעצם הכל. כל המערכות בישראל הן כאלה שגורמות לישראלי להתמודד, להסתגל, לשרוד. מערכת החינוך לא עוזרת לילדים לפרוח, להתפתח, ללמוד, לגדול. אלא רק לשרוד. כי אחרי השואה, זה כל מה שאפשר לבקש. ומערכת התחבורה, טוב, גם בה כל הזמן שורדים, את הפקק, התאונה, חוסר התוחלת וחוסר היכולת לתכנן ולשפר. אותו שר תחבורה כבר עשור, והזמן להגיע מנקודה א' לב' רק התארך. אכן, הישגים משמעותיים. ומערכת הבריאות, קורסת. והכלכלה? פורחת, אלא אם כן שמים לב שהישראלי צריך לעבוד הרבה יותר כדי להישאר באותו המקום. שהפרנסה היא התירוץ של ההורים לא לדאוג לילדיהם, להפקירם למערכת חינוך שעסוקה בלפתח רעש, כי ההורים נורא דואגים לילדים בכך שהם עושים עוד ילדים, שגם להם לא יהיה להם כוח וזמן להתייחס כראוי. כי הם יצטרכו "לדאוג" להם, כלומר לעבוד ולא לראות אותם. בטח לא לראות אותם כבני אדם. ומפצים על כל ההישרדות הזאת בקרתנות ראוותנית של קניות. כי אם לשרוד, אז לשרוד בסטייל.

והרי אני לא עוזב. שמא כבר עזבתי. עזבתי. וישראל לא תחזור להיות מה שכנראה לא הייתה מעולם. בית בשבילי. מקום נורמאלי. אבל פעם ההורים כן היו קצת יותר בבית, ועבדו קצת פחות קשה, ובילו קצת יותר זמן עם הילדים, ומערכת החינוך הייתה קצת יותר טובה, ומערכת הבריאות הייתה קצת יותר טובה. והיחס בין כמות האנשים במערכות האלה לאוכלוסייה היה יותר טוב, היו יותר מורים על כל ילד, יותר אחיות ורופאים על כל חולה, יותר שוטרים על כל אזרח, אבל היום יותר טוב.

תשאלו את הישראלי אם הוא מאושר. ודאי. אין מאושר ממנו בעולם. אבל אני תוהה אם יהינו לשאול את שאלת ההמשך: וממערכת החינוך אתה מאושר? וממערכת הבריאות? ומה עם מערכת התחבורה? ואולי מערכת אכיפת החוק? ומשוק העבודה? ממה מאלה אתה מאושר? או אולי מרוצה? כן, הישראלים מרוצים עד הגג. אבל הם מרוצים מעיקר כי אם היו עוצרים להסתכל, ובייחוד להקשיב, היו צריכים לקפוץ.

כן, העולם אינו צועד בכיוון הנכון, אבל ישראל היא בלב המאפליה. הזוועה זועקת מכל המערכות החברתיות. אף אחת מהן אינה מתפקדת לטובת האזרח. והזוועה האמתית היא שרוב האזרחים מגיבים במעין "אז מה".

אבל זה הנסיעות שחוצות את האטלנטי שתמיד היו קשות לי. בשעה ה-16 לנסיעה, כשיש עוד 7 לפני, ייתכן שהמרחק האווירי הוא הגורם לדברים להיראות כל כך רע. והרי איני עוזב. הרי אחזור עוד עשרה ימים. והנסיעה חזור לא תהיה קלה יותר. כי אם הבית קורס על יושביו, בלי שיושביו שמים לב לזה, אין לי רצון להתיישב בבית שכזה, בייחוד שמעולם לא חוויתי במקום קורס זה, שכזה, בית. כנראה שלא נועדתי לשרוד. או להתמודד. וקשיי הסתגלות היו לי מאז ומעולם.

כשהבוסית שלי שלחה אותי למקום עבודתי הנוכחי, בגולה, לא אמרה דבר. כשנפגשנו שנה אחר כך וסיפרתי לה על חיי הגיבה: "ידעתי שתפרח שם". כן, בגולה הדוויה בה אני נמצא ישנן מערכות המכוונות שאנשים יפרחו, יגדלו, יתפתחו, אבל הגולה הדוויה שלי היא הלא נורמאלית. והקריסה הישראלית היא הנורמאליות החדשה. עולם טוב יותר אנו משאירים אחרינו.

אז מה.

אז חלפה עוד שעה, ונשארו רק עוד שש.

בתור מדינה מאוד מלוכלכת, האובססיה הישראלית לסוגי זבל שונים מאוד משונה. זה לא תמיד היה ככה. 

אבל היום יש זבל ירוק. כלומר פח זבל ירוק. אני חושב שהוא למה שקראו פעם זבל. יש פח זבל כתום. לאריזות ופלסטיקים. ישנו פח זבל כחול. אני חושב שזה לניירות. ישנם גם כלובים לבקבוקים (אני לא בטוח מה הקשר בין פח הזבל הכתום לבין בקבוקים אלה). וכמובן ישנם בקבוקים למחזור בשלושים אגורות או בשקל וחצי לבקבוק (אני לא בטוח מה הקשר בינם לבין פח הזבל הכתום לבין הכלובים עליהם כתוב "כאן גרים בכיף משפחת בקבוקי ...).  אני גם חייב להודות שאני לא בטוח אם בקבוקי חלב שייכים לפח הכתום או לפח אחר, זה פלסטיק? וקרטון חלב זה נייר או פלסטיק? פח כתום או פח כחול? וקרטון ביצים? כחול, נכון? אגב, לבית שלי נעלם הפח הכתום, ואני לא ישן כבר שבועות ממתח מה קורה לזבל שאמור ללכת אליו. מה קרה לפח הכתום, ומה יקרה לדיירים בעקבות היעלמותו.

אבל זה לא רק הפחים, כמובן. כי צריך משאיות שיאספו את הפחים. וכך, מדי יום עוברת לה משאית זבל אחרת לאסוף את הפחים. ביום ה' זה יום הגזם. איני יודע איזה פח זה גזם. אולי אין פח לגזם וסתם שמים את הגזם בחוץ. אני חושב שהפח הכתום הוא ביום שלישי. אני לא בטוח. הפחים הירוקים (של הזבל הירוק) אני חושב פעמיים או שלוש בשבוע. וגם את הפח הכחול אני בטוח שמגיעה משאית ומרוקנת לפחות פעם אחת בשבוע. וכך, מדי יום עוברת פה משאית זבל. מובן שהרחובות בשכונה צרים. לכן, כשיש משאית זבל, אף אוטו לא יכול לעקוף אותה. והיא עוצרת ליד כל פח ופח, ליד כל בית ובית. ומדי יום משתרך לו תור ארוך של מכוניות אחרי משאית הזבל התורנית (כתומה, כחולה, ירוקה, גזם), ומתעצבן מזה ששוב ישנה משאית זבל. מובן שהן לא באות באותה השעה באופן קבוע, וכך אי אפשר לדעת מתי תתקל במשאית זבל שתעכב את דרכך לעבודה, או ממנה, או סתם לנסיעה סתמית. מה שאפשר לדעת שמדי יום תעבור כאן משאית זבל, תעכב את התנועה, ותעצבן את כולם. משאית הזבל גם תגיע בשעה 7 בבוקר בשביל להעיר את כולם. ולא ביום רגיל, אלא בערב חג, בו לא צריך לקום מוקדם. והרעש יהרוס לכולם את היום, וכך כל יום יהיו פקקים, ורעש, ובלאגן. רק כל היום הרעש והבלאגן והפקקים הם בצבע אחר.

אבל זה לא רק בלבול המוח והפקקים למכוניות והרעש שפינוי הזבל גורם. גם המדרכות מלאות בפחים. כל הזמן. כי אם כל יום מוציאים איזה פח למשאית, הרי הפח מחכה לפני המשאית, וגם אחריה. וחוץ מהפחים מהבתים ישנם גם פחים גדולים ציבוריים. וגם אלה מתחלקים לירוקים, כתומים, כחולים, וכלובי מתכת. והמדרכות? ממש כמו הכבישים, צרות. וכך, מנסה ללכת לו אדם ברחוב, וצריך להתחמק, כמו משחק פק מן, בין הפחים השונים. ולו רק היה זה אדם בודד. אבל בישראל, בורכשם, ישנם ילדים בשפע, בליענהרה, וילדים באים עם עגלות. ועגלות נושאות במדרכות צרות, מנסות להתחמק מהפחים הצבעוניים, שיוצרים סלאלום מרתק לעבור בתוכן (וגם מהאופניים החשמליים, אבל זה כבר סיפור אחר). אז הזבל הצבעוני הופך גם את המדרכות ללא עבירות. וגם את כבישים ללא עבירים. ובדה מרקר לפני כמה שבועות סיפרו שבמילא רוב הזבל הולך למטמנות, כי שיטת המיון לא באמת עובדת, כי תמיד יש אחד שמתבלבל וגורם לכך שכל הפח ייזרק לזבל הירוק במקום לפלסטיק למחזור או לנייר או לכדומה. 

נכון, אני שמרן, זקן, נרגן, וותיק שכדור הארץ מעניין אותו כמו פח כתום, בערך (נעלם לנו הפח הכתום, אני לא ישן בלילה מרוב דאגה מה קרה לו ומה יקרה לכולנו בעקבות היעלמותו). ודאי שארצות הברית לא דוגמא לסדר וניקיון סביבתי, בטח לא עם הנשיא הפסיכי שיש שם. אבל לשם השוואה. בארצות הברית אספו את הזבל פעם אחת בשבוע. אותה משאית אספה גם את הזבל וגם את המחזור. המחזור היה רק פח מחזור אחד (החברה הממחזרת היא זאת שממיינת). הכבישים טיפה יותר רחבים, המדרכות גם, ולמרות כל האובססיה לזבל צבעוני בישראל, גם יותר נקי ופחות מלוכלך שם. אולי אם יבלבלו פחות את המוח ביחס לזבל, יהיה כאן יותר נקי. אחרי הכל, למי יש כח זמן ועצבים לזבל הצבעוני כאן? חיים פשוטים הם חיים טובים, אמרו פעם, אז אם החיים בזבל, אפשר אולי שהזבל יהיה פשוט יותר?

עם הקוראות הסליחה.

לפני כמה שבועות קראתי בדה מרקר כתבה על העיצומים בבנק מזרחי-טפחות. גילוי נאות, אני לקוח של הבנק. תוך כדי הכתבה היה גם סימון שהמנייה של הבנק עלתה באותו היום באחוז וחצי. ואני חשבתי לעצמי, ישנם עיצומים, כלומר ההנהלה דפוקה (לא יודעת לנהל), העובדים דפוקים (כלומר לא יודעים להתנהל), והמנייה עולה? משהו כאן דפוק לגמרי.

ואז נזכרתי, כן, זאת הבורסה הישראלית, היא הדפוקה לגמרי. בינה לבין המציאות אין כלום. זהו אי של שחיתות מזוקקת, שגרוע ממנו אולי הוא שוק הדיור והיתרי הבניה בישראל. אולי.

לפני שלושה חודשים החלטנו לחסל את תיק המניות הישראליות שהיה לנו. היו לנו קצת מניות. כמה. איזה עשר. בארצות הברית כל שנה כל מניה שולחת לנו דוח שנתי והזמנה לאסיפת בעלי מניות, כמו גם טופס הצבעה לבעלי מניות. בישראל מעולם לא קיבלנו דבר שכזה. וכי למה נקבל?

אז החלטנו לחסל את תיק המניות שלנו. המניות שלנו היו כולן חלק מתל-אביב 25 המדד המוביל (הוחלף ב35 כנראה, כי ככה).

אז מכרנו את בזק. שבוע אחר כך הודיעו בעיתונות שהבעלים של בזק נעצר על איזה שחיתות קטנה (לא זוכר איזה).

מכרנו את טבע קצת אחר כך. שבוע אחר כך היא התרסקה בשלושים אחוז.

ומכרנו את רמי לוי (גילוי נאות, אני קונה שם מדי פעם), ואז הבעלים של רמי לוי נעצר על איזה שחיתות קטנה.

אה, אני חושב שגם מכרנו את לאומי. ראשי לאומי בעבר נחשדים בפלילים כיום. 

יכול להיות שהיו לנו גם כמה מניות שראשיהן לא מושחתים. יכול להיות. אבל ממש לא סביר.

-

ויש גם רקע עצוב לסיפור. ב2007 החליטה הכנסת והממשלה על חובת פנסיה לכל העובדים במשק. הוחלט שהמעסיקים והעובדים יפרישו כספם לפנסיה. כיוון שהפרשות אלה הן לחיסכון לטווח ארוך, המקום הטוב ביותר לחיסכון לטווח ארוך הוא, נכון, הבורסה. וכך, מ-2008 הממשלה דואגת להזרים כספים לבורסה, כספים של מעסיקים וכספים של עובדים מוזרמים לשם, לאותו מקום מושחת מהיסוד, שהולך ונעלם, שהמחזורים העצמאיים בו קטנים.

-

ויש גם המלצה לסיום: אם יש לכם פנסיה, אנא חפשו מסלול בו הכסף מושקע בבורסה לא ישראלית! אמנם סביר שישנה שחיתות גם בבורסות אחרות, אבל לא בהיקף הישראלי.

-

מובן שכותב בלוג זה אינו מוסמך לתת עצות פנסיוניות כלשהן וכל פעולה שתתבצע בעקבות קריאת פוסט זה היא על אחריות הקורא בלבד. אין לראות בכתוב המלצה לפעולה כלשהי בניירות ערך. לכותב עשויה להיות פוזיציה בניירות הערך המוזכרים בכתבה. חוץ מבניירות ערך ישראלים, אותם הכותב מחזיק כנראה דרך קרנות הפנסיה שלו, אבל לא באופן ישיר.

נקרא לזה אסיפת הורים. כי ככה קוראים לזה. קשה לתרגם את המושג לאנגלית. ובכלל, השניה עדיין לפנינו. כן, ילדה בת 3.5 זכאית לשתי אסיפות הורים.  כשאמרתי לה שאני הולך לאסיפת ההורים השניה גם היא אמרה "מה עוד אחת?" אחת של הגן ואחת של הצהרון. שאמנם מתרחש באותו מקום כמו הגן, אבל עם צוות אחר לגמרי. כפי שהסבירה לנו הגננת של הגן, את הדברים השווים היא שומרת לגן, ודואגת לנעול אותם, כך שילדי הצהרון לא יזכו להנות מהם. כן, זה אותם ילדים, באותו המקום, אבל הם לא יהנו מהדברים הטובים של הגננת. אבל נחזור לאסיפת ההורים.

אותו מפגש של כל הורי הגן עם הגננת. בארצות הברית לא זכור לי מפגש כזה. היה ערב הורים וילדים בגן עצמו. עם הגננות (קוראים להן מורות באמריקה) והסייעות (קוראים להן עוזרות מורות באמריקה), והורים וילדים ביחד. ואוכל שההורים הביאו. מעין פיקניק בגן. כדי שכולם יכירו אחד את השני. לא חשבו באמריקה להזמין את ההורים בלי הילדים, הרי הילדים הם החשובים, אז למה להדיר אותם?

אבל אספת הורים. כל ההורים התייצבו. אנחנו התייצבנו שנינו. להביע רצינות. שאר ההורים לא יכלו להתייצב שניהם. לרובם יש שתי אסיפות הורים באותו הזמן. הרי אם אין לך שלושה ילדים בטווח של 5 שנים משהו לא בסדר איתך כאן בישראל. לכן, ההורים הגיעו בבודד, כי בן הזוג הלך לגן השני. או לחלופין, כי מישהו צריך לפרנס או לחלופין להוציא כסף על ביביסיטר בשביל אסיפת הורים, השתגעת? כן, השתגענו! הגננת אפילו סיפרה שהיא נתנה פטור לאחת האימהות שכן זאת השנה החמישית שלה בגן, אבל אחד הילדים מתחיל גן חדש היום, אז נתתי לה ללכת לגן השני.

האסיפה התחילה על ידי מנחת קבוצות ממכון לשיפור ההורהה. אני לא חושב שיש מילה כזאת בעברית, הורהה, אבל אם יש מכונים לשיפור הוראה, אזי המכון הזה הוא לשיפור הורהה. הזמן שהוקצב למנחה היה מוגבל, שכן לגננת היו דברים חשובים להגיד. לכן, המנחה לא בזבזה זמן והסבירה את מטרת קבוצות ההנחייה שהיא וחברותיה מעבירות (עוד בברושור של הארגון של הקבוצות הובהר ש"מנחות קבוצות" כך שאין גברים שעסוקים במקצוע זה. הם לא יודעים על הורהה. לעומת זאת, ביום העיון על חינוך, ישנם מרצים גברים.) היא הסבירה לנו שאנחנו לא הורים רעים אלא שפשוט חסרים לנו הכלים להיות הורים טובים יותר. היא הסבירה שמשפחה היא כמו מפעל או ארגון, צריך שתהיה מטרה, ואז צריך לגזור הכל ממטרה זאת. אבל, היא הסבירה, אנחנו לא יושבים וחושבים מהי המטרה של המפעל המשפחתי ומהן המטרות (רציתי להגיד שניכר שהמטרה היא להביא לפחות שלושה ילדים תוך חמש שנים, אבל התאפקתי.) לכן, בוא ננסה לחשוב יחד מה תרצו שהילד או הילדה שלכם יהיו כשיגדלו. הרבה מלים נזרקו לחלל האוויר, והמנחה רשמה אותן על הלוח. סבלני. למשל. יצירתי. גם כן. עצמאי. הגננת, נקרא לה לצורך העניין רבקה, שם גנרי לגננות ומובן שהוא, כמו כל הכתוב כאן מפוברק לגמרי, זירזה את המטלה. שיישמור על הכללים. אבל שיידע להקשיב. שיהיה פתוח לאחרים. ראיתי שהיא מחפשת מילה, ואני טוב במלים אז הוספתי "אמפתיה" ואכן המילה הזאת מיד נרשמה על הלוח. והגננת איששה שכן, בדיוק.

ואז החלטתי להוסיף "שקט". הגננת רבקה קפצה כנשוכת נחש. לא. שקט הוא דבר יחסי. מה שבשבילך שקט בשביל אחרים הוא רעש. הטיעון הזה כמובן מוטט את מעט ההגנות שהיו לי ועברתי למצב וגטטיבי. מובן שהמילה שקט לא נרשמה על הלוח על ידי המנחה. אחרי הכל, אם איינשטיין לימד אותנו משהו, הוא לימד אותנו שהכל, כולל ובייחוד שקט (כן, אותו היעדר שדי קל להסכים עליו, בייחוד של קול מכל סוג שהוא), יחסי. המנחה המשיכה להוסיף שלא, אנחנו לא הורים רעים, וזה שהילדים באים בחמש הבייתה, ולנו אין כוח אליהם אחרי יום עבודה ארוך, ולהם אין כוח אלינו אחרי יום גן ארוך, זה לא אומר שאנחנו הורים רעים. רק שאין לנו את הכלים. ובמפגשים אנחנו גם משתפים בבעיות שיש לנו, ומגלים שהבעיות שלנו הן לא רק שלנו, הן של כולם!!! (דבר שיכול להגיד שכולנו הורים רעים או שאולי יש בעיה סיסטמית, בגלל שאנחנו הורים רעים, אבל לא, אנחנו לא הורים רעים) וגם מקבלים כלים באופן תיאורטי אבל לא כבד, קל, בכיף (כן, תיאוריה, היא הסבירה, זה כיף!) איך להפוך להורים טובים יותר.

ואז הגננת רבקה קיבלה את הבמה. היא הסבירה לנו על ההיסטוריה שלה. היא גננת הרבה זמן. ישנם הורים שארבעה ילדים עברו אצלה בגן מאותה המשפחה. אכן, בטלפון היא אמרה לנו שביתנו היא היחידה שהיא לא ידעה עליה דבר, לא אח, אחות, אמא, דודה, ממש מוזר. ואכן, זה היה אחרי סבב השמות של ההורים והילדים. רבות האמהות שהסבירו שזה הילד השני או השלישי בגן רבקה. היתה משפחה עם ארבעה ילדים בגן רבקה (השם של הגננת כאמור מפוברק וגנרי). עשיתי חשבון על אותה משפחה, וחשבתי, 7 שנים הם כבר מכירים (ילד כל שנתיים, שנתיים בגן לכל ילד, זהו הילד הרביעי (3*2)+1). כן, חתיכת היסטוריה יש למשפחה הזאת כמו לאחרות. לארבע אמהות יש את אותו השם (לא, לא שרה, רבקה, רחל ולאה). כמו גם לשתי ילדות, שני ילדים, ועוד אחת עם ורסיה קצת שונה. הנה חידה מתמטית, מה הסיכוי שלאמא שקיבלה שם בנאלי ישנה בת עם שם בנאלי (שם בנאלי – שם שיותר מאדם אחד בקבוצה מסוימת מחזיק בו). אה, בשביל זה אתם צריכים לדעת כמה ילדים ישנם בגן. הגננת רבקה שמחה לבשר שיש רק 32 ילדים בגן, 16 בנים ו-16 בנות. אנחת רווחה נפלטה מפי, רק 32. חשבנו שיהיו 33. (מאז גילינו שהצטרף אחד, אז יש 33).

כן, את זה כבר הבנו מהיום הראשון פה. היחס האמריקאי הוא חלום פה. בארצות הברית 2 מורת על 18 ילדים. כלומר אחד לתשע זה התקן. בגן רגיל. כיוון שהיינו בגן משודרג, אצלנו תמיד הייתה סייעת אחת לפחות, עם לא שתיים. כן, בארצות הברית הילדה הייתה בגן עם עוד 17 ילדים אחרים, שתי מורות ולפחות סייעת אחת. כלומר אחת לשש. וכאן, היחס טיפה פחות טוב, רק אחת ל16. למען ההוגנות, גם שילמנו פי שלושה באמריקה. אבל היה שם טיפה יותר שקט. אבל שקט, כפי שלימדנו הגננת רבקה, הוא יחסי! אז אולי לא היה שם יותר שקט. דמיינו לעצמכן, אסור לצעוק באמריקה בגן. אפילו הגננות, סליחה, המורות, לא צועקות בגן באמריקה. אולי לכן היחסיות של השקט שם גדולה יותר. בישראל, כפי שהסבירה לי זוגתי, הגננת לא יכולה שלא לצעוק, אחרת איך ישמעו אותה 32 ילדים? סליחה, 33.

הגננת רבקה הסבירה לנו על הגן. אצלה יש משמעת. לחלק מההורים זה היה קשה. איך? לילד שלהם אין סבלנות. הם היו רוצים שתהיה לו סבלנות. אמא סיפרה: אני אוספת אותו בארבע וחצי מהגן, ואז כל מה שהוא רוצה זה תשומת לב ממני. שלוש שעות הוא דורש ממני תשומת לב. שום דבר אחר אני לא יכולה לעשות כי הוא רוצה תשומת לב. אין לו סבלנות לשום דבר חוץ מלתשומת לב ממני. אני רוצה לדבר בטלפון והוא לא נותן לי. כלום. הזכרתי לעצמי שאנחנו לא הורים רעים. רק אין לנו את הכלים. מאוחר יותר אותה אמא אמרה שלבת הגדולה דווקא יש סבלנות. הממ, חשבתי לעצמי, אולי לו הייתה לאמא יותר סבלנות בין ילדים, לילדים הייתה יותר סבלנות כלפיה.

הגננת רבקה כאמור הסבירה שאצלה יש משמעת. למשל, באותו היום בגן (היום הראשון לגן) היו ילדים עייפים. הם היו כל כך עייפים שהם איימו לישון. בשעה שתיים בצהרים. אחרי שהגיעו לגן בשמונה. לא אצל הגננת רבקה. מיד היא שלחה אותם לשטוף פנים. ואני הזכרתי לעצמי שוב, אנחנו לא הורים רעים, רק אין לנו את הכלים. למשל, לתת לילדים שלנו לישון בצהריים. בגן. כמו באמריקה. שם מובן שישנים בצהריים. בגן. יש אפילו רשימה, שמי שמופיע בה ישן. בגן. כל יום. אבל בישראל, צריך להעיר את הילדים שיגיעו לגן בזמן (8:30 או שהילד נשאר בחוץ, אצל הגננת רבקה יש כללים) וחסר לילדים שיישנו בצהריים. לא לפי הכללים.

הגננת רבקה גם הסבירה שהיא מאמינה בכללים. ובמשמעת. ובגבולות. אבל הכי היא מאמינה בללמד ובעצמאות וביצירתיות של הילדים. בחינוך לדמוקרטיה, כלומר מה שהילדים רוצים (כל עוד זה ראש השנה בזמן ראש השנה, כמובן, ולא לישון!). היא משקיעה בילדים, במשחקים, בהקשבה (אמנם מתמטית, עשיתי חשבון שאין שום סיכוי שבזמן נתון אין 20 ילדים שלא הגננת ולא הסייעת רואים אותם, לא כל שכן מדברים איתם), אבל הגננת רבקה מקשיבה לילדים. והסייעת היא אוצר. בלום. שלא אמרה מילה כל אסיפת ההורים. היא גם הסבירה להורים שאצלה אוכלים ארוחת בוקר מאוחר. בתשע וחצי. כי אם האוכל בצהרון הוא בשתיים ורבע, אז הילדים לא יחזיקו מעמד אם יאכלו בשמונה וחצי. צודקת. הפתרון, היא לא אמרה, שיאכלו בבית. אבל מה עם הילדים רעבים? שאל הורה? שיאכלו בבית ענו כמה אחרים. או שיביאו חטיף גרנולה או משהו אחר לגן ויאכלו אותו שם. זה קורה, הסבירה הגננת, אבל אחד האבות לא הבין. איך יימנעו אוכל לא בריא מילדיו אם אחרים יביאו חטיף. רק חטיף בריא הסבירה הגננת רבקה בסבלנות לאב המתקשה. ניכר ששנים באינטראקציות עם ילדים הכינו אותה לאבות מתקשים (האבות הקשו יותר, האמהות מבינות עניין, למשל היה אבא ששאל על שקט, ואנחנו יודעים ששקט הוא יחסי). היא גם הסבירה שהיא מרשה לשתף באוכל, אבל לא מרשה התעלקות. וגם שאם מישהו מביא צעצוע מהבית, היא לא מתערבת אם יילד אחר לוקח לו את הצעצוע. זה המחיר של להביא צעצועים מהבית. אל תביאו צעצועים מהבית.

וגם לא רעיונות מוזרים. למשל, לקנות מזרונים כדי שהילדים יוכלו לישון עם הם עייפים. רעיון מוזר שכזה. הגננת של הצהרון כמעט התעלפה לשמוע עליו. זה לא הגיוני, הרי אם ישנו בצהריים יישנו פחות טוב בלילה (אללי, השטויות שאנשים מאמינים בהם). מה, וגם מבוגרים ישנים טוב יותר אם הם ישנים בצהריים (כן!). אבל לקנות בר מים זה חובה. אי אפשר בלי זה. אפשר בלי סבון. אבל בלי בר מים, אי אפשר. איך הילדים ישטפו פנים אם לא יהיה בר מים. ואסור להיכנס לגן לאסוף את הילד מהצהרון. בנוהל. כי כל מיני אנשים נכנסו לגן של איך קוראים לה, המצחיקונת הזאת, עדי אשכנזי ותחקירנית נכנסה לגן וכל מיני, ושיכור תקע סכין בשולחן, אז לא, ההורים לא יכולים לאסוף את הילדים מהגן, מביאים להם את הילד לשער (כמו אסיר שמשוחרר מהכלא ונפגש עם המשפחה רק מחוץ לכתלים). וברור שזה לא בשביל להסתיר את מה שקורה בתוך השערים. המגודרים. של הגן. (בארצות הברית אין מנעולים לגן והוא פתוח תמיד. חוץ מכיתת הלימוד שנעולה בסופי השבוע, אבל שטחי המשחק פתוחים תמיד). האיסור גם לא יוצר בעיות כמו למשל שהסייעת חייבת להוציא את הילדים החוצה, ולכן צריכה לבלות זמנה בהוצאת ילדים במקם להיות איתם. אבל, כל עוד יש חוג קפוארה וחוג אנגלית, אנחנו מרוצים.

וגם בכל זאת, די שקט בגן.

באופן יחסי, כמובן!