חרונולוגיה חסרת חשיבות

לא צריך לחכות לעיתון דה מרקר ולתוצאות של מחקרים וסטטיסטיקות כדי להבין זאת, אבל בכל זאת, צריך להגיד משהו על האופניים החשמליים.

ישנן הרבה בעיות ביהדות ואולי הראשית שבהן היא מערכת החוקים והמוסר שהיא הנחילה לאנושות. מערכת זאת מבוססת על הגדרות מוצקות לדברים. איפיונים של דברים לפרטי פרטים, כך שכל דבר ודבר יהיה ברור, ושהמערכת תהיה ברורה וקלה למעקב. כן, היברידיות אינה מקובלת במערכת היהודית, והיו מי שטענו שההיברידיות היא המסבירה את כל מערכת הכשרות היהודית - האיסורים הם על אכילת יצורים היברידיים. מובן שטענה זאת לא מבוססת ממש, שכן התרנגולת היא עוף שאינו יודע לעוף. וכך גם הג'ירף (כשר!). אבל, ההיברידיות זרה לרוח היהדות, שכן הגדרות, גדרות, וקווים ברורים הם המאפיינים של מוסר שניתן לעקוב אחריו, לאכוף אותו, ולחיות על פיו. לפחות בעולם הקדום. ואם למדנו משהו מדורקהיים, אז מה שתקף בעולם הקדום תקף גם כיום.

אבל ישראל כיום התרחקה מאוד מהטינה להיברידיות, ואין דבר שמאפיין יותר את ישראל כיום, כמו האופניים החשמליים. אך לפני שנים מספר, כשעזבנו, לא ראינו יצורים אלה ברחוב. וכיום? אין לך סנטימטר שלא תמצא בו אופניים חשמליים נוסעים. אותו כלי תחבורה שנקרא אופניים, ולכן אמור להיות ממונע על ידי כוח אנושי בלבד, אך יש לו חשמלי, ולכן יש לו מנוע מכני, כלומר לא אנושי. אותה היברידיות שהופכת כל ניסיון לאפיין, ומכאן להגביל, כלי תחבורה זה ללא אפשרי. ואכן, האופניים החשמליים אינם ניתנים לשליטה חברתית. לכן, הם מתאימים ככפפה ליד למערכת החברתית הישראלית כיום.

כלי תחבורה זה הוא פתרון לאינדיבידואל שנואש מלנסות לשנות את החברה בה הוא חי והוא מבין שהוא צריך לדאוג לעצמו, ולעצמו בלבד. שכן, הנוסע על האופניים החשמליים אינו מתחשב באף אחד. ישנם שני מקומות בהם האופניים החשמליים יכולים לנסוע. בכל אחד מהם הם יפריעו לסביבתם. כן, האופניים החשמליים נוחים רק למי שעליהם, ולכל היתר הם מטרד בלתי נסבל.

בכביש, שם האופניים החשמליים אמורים לנסוע באופן חוקי, אסור לאופניים החשמליים לעבור את המהירות של 25 קמ"ש. ונניח שהם מצליחים להגיע ל-30 קמ"ש, עדיין הם נעים בכעשרים קמ"ש לאט יותר מהמכוניות שסביבן. וכך, המכוניות שסביבן חייבות לעקוף אותן כפעם בפעם. ואתם יכולים לראות פעם בכחמש מאות מטרים מכוניות מחויבות לעבור מהנתיב הימני לשמאלי, תוך סיכון כל מי שסביבם, כדי לעקוף אופניים חשמליים. וכמובן, הפקקים כתוצאה מכך שמכוניות אחרות לא מצליחות לעקוף את האופניים החשמליים, או מנסות לעקוף, או חוזרות חזרה לאחר שעקפו את האופניים האלה, כל אלה מעידים על המטרד שאופניים חשמליים גורמים למכוניות. וחמש מאות מטר אח"כ, חוזר חלילה, ואז אחרי הרמזור האדום, כשהאופניים החשמליים חותכים את המכוניות העומדות כדי להגיע לראש הרמזור, הסיפור על העקיפות מתחיל מחדש. וחוזר חלילה, וכן הלאה, וכולי...

אבל, האופניים החשמליים יכולים גם לנסוע על המדרכה. ואכן, רבים נוסעים עליהם על המדרכה. כאן, הולכי הרגל צריכים להישמר לנפשם. שכן, כשאופניים חשמליים ייתקעו בך, הנזק עלול להיות רב, לך הולך הרגל. ואם אתה מסתובב נניח עם עגלת תינוק (יש המון תינוקות בישראל), אז האופניים החשמליים ודאי יפריעו יותר. גם אם אתה הולך עם מישהו לידך, חוצפה שכזאת, אתה מונע מהאופניים החשמליים לעבור על המדרכה, והם כמעט יורידו אותך. שכן, זכותם (הלא חוקית, כמובן) לנסוע על המדרכה ממש כמו זכותך. שכן, רוכבי האופניים החשמליים הם מטרד לכולם, חוץ מלעצמם.

וכך, האופניים החשמליים הם כלי תחבורה של העולם השלישי, כמו הריקשה או האופנוע עם העשרה אנשים עליו. ועוד לא אמרתי מילה על האופניים החשמליים עם כסא תינוק של תינוק בן שנתיים על הציר הקדמי וכסא לילד בין ה7 על המושב האחורי. יש המון ילדים בישראל, ואופניים חשמליים יכולים להסיע לפחות שניים כאלה. כן, הם כלי תחבורה שמבהיר שנוסעיו אינם מאמינים ביכולת המדינה שלהם לייצר מערכת תחבורה שיכולה להתאים להם. הם אינם מאמינים שהמדינה והחברה בה הם חיים יכולים לייצר מערכת הוגנת וצודקת לכל המשתתפים בה. הם מבינים שאם לא ידאגו לעצמם, ולעזאזל שאר האזרחים, איש לא ידאג להם, ואת כל אלה מייצגים האופניים החשמליים. 

האופניים החשמליים ורוכביהם, שחושבים רק על עצמם ומטרידים את כל היתר, הם המשל לישראל כיום. כי בישראל כיום הנורמה היא לא להתחשב באחר. והאופניים החשמליים מביאים זאת לדרגת אומנות. אין התחשבות בזולת. אני ואפסי עוד. והתחשבות בחוק? בכלל בדיחה. וכמה ישראלים מבינים שהחוק והזולת (אפילו הגימטריה שלהם זהה) חד הם? אני מניח שמעט מאוד. אבל הזולת והחוק אכן חד הם, והאופניים החשמליים שמים ללעג את הזולת ואת החוק, ובהיברידיות שלהם ובשימוש החברתי בהם כמעט הופכים את היכולת ליצור חוקים ולאכוף אותם בלתי אפשריים. שכן, בישראל כיום אין שום ערך לחוק ולחברה, והיחיד, על אופניו החשמליים הוא המרכז ואין בלתו. ולעזאזל מי שסביבו. שיחכו, שיעקפו, או שיעופו לו מהעיניים, אחרת נדרוס אותו (על המדרכה). אכן, חברת מופת יהודית שאינה מאמינה באף ערך יהודי.

כי כששחור זה לבן, ולבן זה שחור, כשהכל הפוך, כבר לא נשאר כוח אפילו להתרגש.

כן, אז ליברמן נכנס לממשלה, כשר ביטחון לא פחות. והדבר שיש הקוראים לו עיתון כתב שליברמן זחל לממשלה. כן, זחל לממשלה. קיבל שני תיקים על חמישה מנדטים, כלומר שר לשניים וחצי חברי כנסת, כשהמפתח לשאר המשתתפים היה אחד לשלוש. כן, השר הבכיר ביותר בישראל למפלגה ששתיים גדולות ממנה לא קיבלו אותו. ועוד לשר ביטחון חסר כל ניסיון. אבל ליברמן זחל לממשלה. ונתניהו הוא המנצח הגדול.

אבל למי זה כבר איכפת? לא לי. או כמו שאמרו המשוררים:

I am not worried, I am not overly concerned.

כמדי שנה כלי תקשורת ההמונים בישראל מגיעים ליום העצמאות וחוגגים. אתרים אלה, שיש הקוראים להם עיתונות, אינם כאלה, שכן הם רואים את תפקידם בראש ובראשונה לתקוף את האופוזיציה (בניגוד לתפקיד הקלאסי של העיתונות שהוא לבקר את השלטון). לכן, כמדי שנה, החגיגה מנגחת את אלה שאומרים שרע בישראל ומוכיחה שדווקא טוב בישראל. הדווקא הזה, שאי אפשר לתרגם אותו.

וכך גם השנה. דווקא טוב בישראל. הגזענית.

כן, כל כך טוב בישראל הגזענית, כפי שמודה בפה מלא הכתב הפוליטי של מקור ראשון. ברשימת החוליים של מדינות העולם, לצד זיהום האוויר בסין, הוא מתאר: "בלונדון ובהאג הופתעתי מכמות הכאפיות והרעלות."

כן, בישראל אפשר לחגוג גזענות בראש חוצות, כטור חגיגי ליום העצמאות. ודאי שאפשר לחגוג גזענות שכזאת שכן בישראל:"טוב פה כי ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבאמת אפשר לומר בה את מה שחושבים. ונוטים לשכוח את זה, אבל רוב אזרחי העולם חיים תחת משטרים שסותמים להם את הפה. גם במדינות החופשיות, במיוחד אלה באירופה, הנימוס והקודים החברתיים מרימים מסכי צביעות וניכור בין האנשים." כן, אפשר לומר מה שחושבים, שלמשל אנשים עם כאפיות ורעלות זה משהו רע. גם אנחנו נוטים לשכוח, אבל רוב אזרחי העולם, כמו רוב האנשים החיים ביהודה ושומרון, למשל, חיים תחת משטרים שסותמים להם את הפה (לא ייתכן שהם יסיתו!!!). אבל אצלנו אפשר לומר הכל, בלי נימוסים, ובלי קודים חברתיים. סתם ככה, כאפיות ורעלות זה רע. בנשימה אחת עם זיהום אוויר, רוכלים עניים ושאר חוליים לא מוזכרים בארצות הברית. הרי הצמד רע מופיע ברעלה, אז ודאי שרעלה זה רע, וכאפיות על אחת כמה וכמה.

כן, החגיגה תימשך, גם הגזענות, ואני חושד/ב/ש שאפילו הכותב, לא כל שכן רוב מהקוראים, כלל לא מבינים כיצד המשפט "בלונדון ובהאג הופתעתי מכמות הכאפיות והרעלות" הוא גזעני. והרי הוא לא, הם האויבים שלנו (טוב, הם והסמולנים הבוגדים!). 

עוכר שמחות שכמוני.

והרי דווקא טוב בישראל.

אחרי הטיסה הראשונה, של ארבע השעות, והשנייה, של 9.5 שעות, הגענו לטיסה השלישית והאחרונה לארץ הקודש, הידועה גם בשם מדינת ישראל.

ואכן, הטיסה האחרונה הייתה החוויתית מכולן.

מיד לאחר שהמראנו, כשאפשר לזוז במטוס התחיל הסרט. טוב, לרמה של סרט שוקולד, או לתת-הז'אנר של סרטי מטוס זה לא הגיע, אבל זה הגיע קרוב. אחד הנוסעים העז להשעין את כיסאו אחורה, מחזה נפוץ בטיסות. בשתי הטיסות המוקדמות, שארכו 13.5 שעות, אחת  מהן באותה חברת התעופה שהגיעה לישראל, הרבה אנשים השעינו את כסאם אחורה, ולא ניכרה בעיה. אבל בטיסה לישראל, השענת הכסא אחורה הפכה לסיבה למלחמה. הנוסעת מאחוריו, שאחזה בתיק הגב שלה מקדימה, הביעה התנגדות קשה להשענת הכסא אחורה. לא היה לה נוח. לו ויתרה על התיק, אולי היה לה נוח יותר, אבל על התיק היא לא ויתרה, ועל זכותה להתלונן על כך שהאיש לפניה השעין את כסאו אחורה, גם על כך לא ויתרה. היא התעקשה להודיע לעולם כולו שהאיש צריך להזיז את הכסא חזרה. שלא נוח לה. שאסור לאיש שלפניה להשעין את כסאו קדימה, שכן זה לא נוח לה. בכלל לא נוח לה. והאיש, בחוצפתו סירב. או אז הבהירה העלמה ש"או קיי, אולי לך יהיה נוח, אבל אני אזכיר לך כל דקה מעכשיו ועד לסיום הטיסה עד כמה נוח לך, ועד כמה חוסר הנוחות שלך בא על חשבוני. כל דקה בטיסה, שלך נוח, ולי לא נוח. אתה תסבול מזה שלך נוח ולי לא נוח." המצב הפך לכה קשה שצוות הטיסה החליט להתערב. אותה אישה, שסבלה קשות מהשענת הכסא אחורה הועברה לכסא טוב יותר, בשורת היציאה מהמטוס, עם מקום רב לרגליים.

הייתם מצפים שהסיפור יסתיים כאן. דא עקא, המושב של אותה הגיברת היה לפני אישתו של אותו האדון שהעז להשעין את כסאו אחורה. לכן, האישה השעינה את כסאה עד כמה שיותר אחורה, כדי שהאישה תסבול עד כמה שניתן מהשענת הכסא. לו רק הייתה מסתפקת בכך, אבל לא, היא הצהירה לעולמי עלמא שהיא משעינה את כסאה אחורה כדי לגרום לאישה סבל, כשם שבעלה של האישה גרם לה סבל. יתר על כן, בעלה של האישה שזזה קדימה, זז לכסאה כדי לבעוט באותו האדם שהעז להשעין את כסאו אחורה. כן, המאבק הפך למאבק נמשך, אפילו שלכאורה היה להיפתר בקלות. במהלך המאבק למדנו שחברת התעופה בה טסנו היא החברה עם מרווח הרגליים הגדול ביותר בין כל החברות (אוהח, המידע החשוב שייאגר במוחי מעתה ולנצח). 

האזור שלנו במטוס כבר החל להכין את המצלמות להפקת הסרט הבא בז'אנר סרטי המטוס, אולם לצערנו המצב לא הדרדר מעבר לכך. אני התעצבתי על לבי ותמהתי האם החיים בקונפליקט בלתי פתיר ברמה הפוליטית מובילים לכך שכל סכסוך ברמה הבינאישית גם הוא מוחרף עד כדי כך שיהפוך לבלתי פתיר. גם תמהתי, איך שבכל 13.5 השעות קודם לטיסה זאת לא קרה שום דבר, אנשים השעינו כסאותיהם לאחור והעולם המשיך לתפקד, ורק בישראל החל נוהג חברתי חדש שאסור להשעין את הכסא אחורה, עוד מגבלה שאנחנו מטילים על עצמנו סתם, וגם שאולי אני לא מוכן שישעינו את הכסא אחורה, אבל מובן שאשעין את כסאי אני אחורה. כן, אם אפשר להגביל את האחר ולדאוג לעצמך, להעצים קונפליקט עם אחרים, ולהנות מעוד משבר ביחסים הבינאישיים מסביב, כן, הספורט הלאומי של הקונפליקט. מצאנו עוד זירה לשכפל אותו בו. 

העלבון הסופי הגיע עם הירידה מהמטוס, כשאחד הצדדים הטיח בצד השני: "אל תדאגי סיגל (שם שאולי הוא בדוי), אני אעשה לך לייק בפייסבוק!"

-

במחשבה שלישית, טוב שהטיסה לישראל נראית כך. אחרי הכל, ההכנה לישראל מתחילה מוקדם יותר, וכך הפגישה המחודשת עם התרבות הישראלית אינה נעשית באחת, אלא מוקדמת כבר למטוס, כשלב מעבר מכין לקראת הנחיתה הרכה בישראל.