חרונולוגיה חסרת חשיבות

חייבים להודות על האמת, הנסיעות האלה תמיד היו קשות לי. איפשהו בסביבות השעה העשירית יש הרגשה של נו, מתי זה ייגמר כבר, והפעם אינה שונה.

או שאולי היא כן שונה. הרי איני עוזב. תאריך החזרה ידוע וקצר מהרגיל. עשרה ימים. בניגוד לחצי השנה הרגילה, הפעם הגולה הדוויה תקבל אותי רק לעשרה ימים, ואז אחזור למולדת הגדולה. למולדת הגדולה.

והרי איני עוזב. שמא כבר עזבתי. מולדת אי אפשר לעזוב. או אי אפשר למכור. או אי אפשר להחזיר. או משהו כזה. כן, מולדת. אולי נוותר על מלים גדולות שכאלה, נטועות בשדה האידיאולוגי וננסה דברים קטנים יותר, אישיים יותר, בית.

בית. באמריקאית זה נשמע מרשים יותר. הום. הום. סויט. הום. בית. אין כמו בבית. כמה טוב שבאת הביתה. בית.

והרי איני עוזב. שמא כבר עזבתי. ואחזור רק עוד עשרה ימים. אבל אולי הבית עזב אותי. אולי הוא מעולם לא היה הביתי שמצופה מבית להיות. או שאולי לא רציתי כזה בית. בית שכזה. ישראל כבית היא רעיון מענין. זה הרעיון. הרי היא אמורה להיות בית לעם היהודי. ואכן היהודים מרגישים בישראל בבית. אולי. כנראה. ואיני מרגיש בישראל בבית.

התחושה קשה. והרי איני עוזב. עזבתי כבר. אבל כשעזבתי עוד חשבתי שיש סיכוי שאחזור. והפעם ברור שהסיכוי נמוג. הבית כבר לא פה. יש מסקנה עצובה, אבל לפני זה צריך להסביר.

תתגבר תתגבר כך אומר לי הקול, להיפגע וליפול כל אחד יכול. רק לשלב ידיים, רק לעצום עיניים. ולישון שכן יש עוד משהו כמו 6 שעות נוספות בדרכים. אבל צריך להסביר.

אמי מספרת לי סיפורים. על קשישים. שנפטרים. או שאינם נפטרים, רק חולים, ומאושפזים, ואולי אפילו מבריאים. היי, יש סוף טוב לפעמים. והמילה החוזרת בסיפורים אלה היא אותה הזעקה שנחרתה בי כשלמדתי את לב המאפליה של קונרד. הו הזוועה, הזוועה. כן, זאת המילה החוזרת בסיפוריה של אימי על מערכת הבריאות בישראל וכיצד היא מטפלת בקשישיה. אלה שבנו את המדינה, כן הדור המאוס ההוא.

שלא נדבר על כל אותם קשישים ששוברים ירך, מקבלים ראש ירך חדש שקובע שימותו תוך שנתיים. מעין רצח רפואי שכזה. והרופאים יודעים ונותנים את גזר הדין. הרי הקשישים ימותו בכל מקרה אז למה לא לקצר זאת עם שתל דפוק שנהרס אחרי שנתיים ומוריד את הקשישים ביגון שאולה, בסבל תופת עקב אותו שתל דפוק. אבל לא, זה בגלל הגיל. כן, אקרא לזה רצח רפואי. אבל זה לא באמת סיפורי הזוועה שאמא שלי מספרת.

ואני יושב ושותק. ומה אענה? סיפורים מהצד השני של המערכת? כן, מערכת תחילת החיים, הקרויה משום מה מערכת החינוך? אותה מערכת שאליה שולחים ילדים בישראל כדי שיתמודדו, יסתגלו, ישרדו. לא מעבר לכך. מערכת החינוך מייצרת את הישראלים שיגדלו, ומתאימה לחברה הישראלית. חברה בה אין יופי, אין שימחה, אין אמפתיה, אין התייחסות לזולת. כי הישראלים עסוקים בלשרוד, להתמודד, להסתגל. לכל החרא מסביבם, שנמצא למרות כל משאיות הזבל שכל הזמן עוברות מסביב. ולמרות אין ספור השלטים שבתי יודעת לצטט כל פעם "יצאת עם לאקי, אל תשכח את הקקי". וכמובן שהיא עסוקה בלהצביע על כל אותם מקומות בהם בעל הכלב שכח את הקקי. כי למה שיזכור. אבל למחזר הוא אמור למחזר בשבעה צבעים שונים.

כן, איני יכול לספר לאמי שמערכת החינוך היא זוועה גדולה כמעט כמו מערכת הבריאות לאותם הקשישים. אולי אפילו יותר. שהלכנו לראות צהרון "פרטי". אחרי רבע שעה באותו המקום הרעש מחריש האוזניים במקום שבפייסבוק שרו לו את ההלל גרם לנו לכאב ראש לשאר היום. כי כמות הילדים של שלושת החדרים הקטנים הובילה לרעש מחריש אוזניים, שהילדים בו סובלים. בשקט. לא, ברעש. אבל הם אינם אומרים דבר. גם כיוון שאין להם את אוצר המלים להגיד: "אמא, אבא, הצהרון רועש מדי, אני צריך מקום שקט יותר שאוכל להירגע בו אחרי הגן, בלי שכל הרעש יחזור מהקירות ובלי שהילדים האחרים, שגם הם צריכים הרבה יותר שקט והרבה יותר יחס יפריעו לי." משום מה ילד בן 4 לא אומר משפטים כאלה. אז הילדים בסדר. הם לא אומרים כלום! הם לא מתלוננים!

וההורים? לא רואים, ויותר מכך לא שומעים. כי ישראל היא חברה חרשת. חברה שזיהום הרעש בה הוא בלתי נסבל, ולכן אנשים צועקים, ולא שומעים, ולא מקשיבים. שכל הזמן יש בה רעש, ולכן כולם צריכים רעש רקע כל הזמן, כי השקט יבהיר שמשהו לא בסדר. ואם מישהו לא צועק בצורה מדויקת מספיק, אז לא מבינים. והילדים סתם צועקים. הם לא צועקים שהגן רע, שאין מספיק גננות, שהצהרון רועש מדי, שהם רוצים לנוח, שהם רוצים שקט. הילדים סתם צועקים, ועצבניים. אבל זה כי ככה זה. ילדים יהיו ילדים. אתם יודעים, והם יתמודדו. ויסתגלו. הם לא יצעקו שמשהו לא בסדר.

אבל משהו באמת לא בסדר. המשהו הזה הוא בעצם הכל. כל המערכות בישראל הן כאלה שגורמות לישראלי להתמודד, להסתגל, לשרוד. מערכת החינוך לא עוזרת לילדים לפרוח, להתפתח, ללמוד, לגדול. אלא רק לשרוד. כי אחרי השואה, זה כל מה שאפשר לבקש. ומערכת התחבורה, טוב, גם בה כל הזמן שורדים, את הפקק, התאונה, חוסר התוחלת וחוסר היכולת לתכנן ולשפר. אותו שר תחבורה כבר עשור, והזמן להגיע מנקודה א' לב' רק התארך. אכן, הישגים משמעותיים. ומערכת הבריאות, קורסת. והכלכלה? פורחת, אלא אם כן שמים לב שהישראלי צריך לעבוד הרבה יותר כדי להישאר באותו המקום. שהפרנסה היא התירוץ של ההורים לא לדאוג לילדיהם, להפקירם למערכת חינוך שעסוקה בלפתח רעש, כי ההורים נורא דואגים לילדים בכך שהם עושים עוד ילדים, שגם להם לא יהיה להם כוח וזמן להתייחס כראוי. כי הם יצטרכו "לדאוג" להם, כלומר לעבוד ולא לראות אותם. בטח לא לראות אותם כבני אדם. ומפצים על כל ההישרדות הזאת בקרתנות ראוותנית של קניות. כי אם לשרוד, אז לשרוד בסטייל.

והרי אני לא עוזב. שמא כבר עזבתי. עזבתי. וישראל לא תחזור להיות מה שכנראה לא הייתה מעולם. בית בשבילי. מקום נורמאלי. אבל פעם ההורים כן היו קצת יותר בבית, ועבדו קצת פחות קשה, ובילו קצת יותר זמן עם הילדים, ומערכת החינוך הייתה קצת יותר טובה, ומערכת הבריאות הייתה קצת יותר טובה. והיחס בין כמות האנשים במערכות האלה לאוכלוסייה היה יותר טוב, היו יותר מורים על כל ילד, יותר אחיות ורופאים על כל חולה, יותר שוטרים על כל אזרח, אבל היום יותר טוב.

תשאלו את הישראלי אם הוא מאושר. ודאי. אין מאושר ממנו בעולם. אבל אני תוהה אם יהינו לשאול את שאלת ההמשך: וממערכת החינוך אתה מאושר? וממערכת הבריאות? ומה עם מערכת התחבורה? ואולי מערכת אכיפת החוק? ומשוק העבודה? ממה מאלה אתה מאושר? או אולי מרוצה? כן, הישראלים מרוצים עד הגג. אבל הם מרוצים מעיקר כי אם היו עוצרים להסתכל, ובייחוד להקשיב, היו צריכים לקפוץ.

כן, העולם אינו צועד בכיוון הנכון, אבל ישראל היא בלב המאפליה. הזוועה זועקת מכל המערכות החברתיות. אף אחת מהן אינה מתפקדת לטובת האזרח. והזוועה האמתית היא שרוב האזרחים מגיבים במעין "אז מה".

אבל זה הנסיעות שחוצות את האטלנטי שתמיד היו קשות לי. בשעה ה-16 לנסיעה, כשיש עוד 7 לפני, ייתכן שהמרחק האווירי הוא הגורם לדברים להיראות כל כך רע. והרי איני עוזב. הרי אחזור עוד עשרה ימים. והנסיעה חזור לא תהיה קלה יותר. כי אם הבית קורס על יושביו, בלי שיושביו שמים לב לזה, אין לי רצון להתיישב בבית שכזה, בייחוד שמעולם לא חוויתי במקום קורס זה, שכזה, בית. כנראה שלא נועדתי לשרוד. או להתמודד. וקשיי הסתגלות היו לי מאז ומעולם.

כשהבוסית שלי שלחה אותי למקום עבודתי הנוכחי, בגולה, לא אמרה דבר. כשנפגשנו שנה אחר כך וסיפרתי לה על חיי הגיבה: "ידעתי שתפרח שם". כן, בגולה הדוויה בה אני נמצא ישנן מערכות המכוונות שאנשים יפרחו, יגדלו, יתפתחו, אבל הגולה הדוויה שלי היא הלא נורמאלית. והקריסה הישראלית היא הנורמאליות החדשה. עולם טוב יותר אנו משאירים אחרינו.

אז מה.

אז חלפה עוד שעה, ונשארו רק עוד שש.

בתור מדינה מאוד מלוכלכת, האובססיה הישראלית לסוגי זבל שונים מאוד משונה. זה לא תמיד היה ככה. 

אבל היום יש זבל ירוק. כלומר פח זבל ירוק. אני חושב שהוא למה שקראו פעם זבל. יש פח זבל כתום. לאריזות ופלסטיקים. ישנו פח זבל כחול. אני חושב שזה לניירות. ישנם גם כלובים לבקבוקים (אני לא בטוח מה הקשר בין פח הזבל הכתום לבין בקבוקים אלה). וכמובן ישנם בקבוקים למחזור בשלושים אגורות או בשקל וחצי לבקבוק (אני לא בטוח מה הקשר בינם לבין פח הזבל הכתום לבין הכלובים עליהם כתוב "כאן גרים בכיף משפחת בקבוקי ...).  אני גם חייב להודות שאני לא בטוח אם בקבוקי חלב שייכים לפח הכתום או לפח אחר, זה פלסטיק? וקרטון חלב זה נייר או פלסטיק? פח כתום או פח כחול? וקרטון ביצים? כחול, נכון? אגב, לבית שלי נעלם הפח הכתום, ואני לא ישן כבר שבועות ממתח מה קורה לזבל שאמור ללכת אליו. מה קרה לפח הכתום, ומה יקרה לדיירים בעקבות היעלמותו.

אבל זה לא רק הפחים, כמובן. כי צריך משאיות שיאספו את הפחים. וכך, מדי יום עוברת לה משאית זבל אחרת לאסוף את הפחים. ביום ה' זה יום הגזם. איני יודע איזה פח זה גזם. אולי אין פח לגזם וסתם שמים את הגזם בחוץ. אני חושב שהפח הכתום הוא ביום שלישי. אני לא בטוח. הפחים הירוקים (של הזבל הירוק) אני חושב פעמיים או שלוש בשבוע. וגם את הפח הכחול אני בטוח שמגיעה משאית ומרוקנת לפחות פעם אחת בשבוע. וכך, מדי יום עוברת פה משאית זבל. מובן שהרחובות בשכונה צרים. לכן, כשיש משאית זבל, אף אוטו לא יכול לעקוף אותה. והיא עוצרת ליד כל פח ופח, ליד כל בית ובית. ומדי יום משתרך לו תור ארוך של מכוניות אחרי משאית הזבל התורנית (כתומה, כחולה, ירוקה, גזם), ומתעצבן מזה ששוב ישנה משאית זבל. מובן שהן לא באות באותה השעה באופן קבוע, וכך אי אפשר לדעת מתי תתקל במשאית זבל שתעכב את דרכך לעבודה, או ממנה, או סתם לנסיעה סתמית. מה שאפשר לדעת שמדי יום תעבור כאן משאית זבל, תעכב את התנועה, ותעצבן את כולם. משאית הזבל גם תגיע בשעה 7 בבוקר בשביל להעיר את כולם. ולא ביום רגיל, אלא בערב חג, בו לא צריך לקום מוקדם. והרעש יהרוס לכולם את היום, וכך כל יום יהיו פקקים, ורעש, ובלאגן. רק כל היום הרעש והבלאגן והפקקים הם בצבע אחר.

אבל זה לא רק בלבול המוח והפקקים למכוניות והרעש שפינוי הזבל גורם. גם המדרכות מלאות בפחים. כל הזמן. כי אם כל יום מוציאים איזה פח למשאית, הרי הפח מחכה לפני המשאית, וגם אחריה. וחוץ מהפחים מהבתים ישנם גם פחים גדולים ציבוריים. וגם אלה מתחלקים לירוקים, כתומים, כחולים, וכלובי מתכת. והמדרכות? ממש כמו הכבישים, צרות. וכך, מנסה ללכת לו אדם ברחוב, וצריך להתחמק, כמו משחק פק מן, בין הפחים השונים. ולו רק היה זה אדם בודד. אבל בישראל, בורכשם, ישנם ילדים בשפע, בליענהרה, וילדים באים עם עגלות. ועגלות נושאות במדרכות צרות, מנסות להתחמק מהפחים הצבעוניים, שיוצרים סלאלום מרתק לעבור בתוכן (וגם מהאופניים החשמליים, אבל זה כבר סיפור אחר). אז הזבל הצבעוני הופך גם את המדרכות ללא עבירות. וגם את כבישים ללא עבירים. ובדה מרקר לפני כמה שבועות סיפרו שבמילא רוב הזבל הולך למטמנות, כי שיטת המיון לא באמת עובדת, כי תמיד יש אחד שמתבלבל וגורם לכך שכל הפח ייזרק לזבל הירוק במקום לפלסטיק למחזור או לנייר או לכדומה. 

נכון, אני שמרן, זקן, נרגן, וותיק שכדור הארץ מעניין אותו כמו פח כתום, בערך (נעלם לנו הפח הכתום, אני לא ישן בלילה מרוב דאגה מה קרה לו ומה יקרה לכולנו בעקבות היעלמותו). ודאי שארצות הברית לא דוגמא לסדר וניקיון סביבתי, בטח לא עם הנשיא הפסיכי שיש שם. אבל לשם השוואה. בארצות הברית אספו את הזבל פעם אחת בשבוע. אותה משאית אספה גם את הזבל וגם את המחזור. המחזור היה רק פח מחזור אחד (החברה הממחזרת היא זאת שממיינת). הכבישים טיפה יותר רחבים, המדרכות גם, ולמרות כל האובססיה לזבל צבעוני בישראל, גם יותר נקי ופחות מלוכלך שם. אולי אם יבלבלו פחות את המוח ביחס לזבל, יהיה כאן יותר נקי. אחרי הכל, למי יש כח זמן ועצבים לזבל הצבעוני כאן? חיים פשוטים הם חיים טובים, אמרו פעם, אז אם החיים בזבל, אפשר אולי שהזבל יהיה פשוט יותר?

עם הקוראות הסליחה.

"כיום יש לדיוק ואיכות המידע השפעה גדולה על הלוחמים בשטח. הלוחם מרושת ומחובר בין כל הזרועות, ונוצרה תחרות ואף מאבק בין אתוס הלחימה לאתוס הטכנולוגיה. לכן, המהלך הזה נכון למצפן של הצבא. אם אפשר היה לנצח מלחמה מרחוק בזכות הטכנולוגיה, אז בזה זה נגמר. אבל בשכונה שלנו אתה חייב, בכל תרחיש שהוא, כוחות קרקעיים שהם יכריעו וינצחו. העניין הוא שצריך לבצע זאת בלי לפגוע - לא באלה ולא באלה".

ואם כן, מה זה לעזאזל אומר?

כנראה שהייתי בין שמיים לארץ, שדינו של אלאור אזריה היה בין שמיים וארץ. לכן, לא ידעתי שנגזר דינו שוב, של החייל האמיץ, וערעורו נדחה.

כנראה שהייתי לא בארץ, כשכל הסיפור של אלאור אזריה, החייל האמיץ, עורר הדים, דיונים, וויכוחים סוערים במערכת הישראלית. כך יכולתי להדחיק את הדרדרות החברה הישראלית שהסיפור הזה מסמן.

אבל כשנוחתים לתוך טקסט שכזה, שמפורסם באתר ישראלי כבר קשה להדחיק. כן, אי אפשר לדעת מי כאן הדפוק יותר, האתר המעין עיתונאי שפירסם כזה דבר, או אולי מי שכתב את הטקסט, שכן טקסטים שכאלה בעיתונות לרוב מפורסמים על ידי "גזור והדבק" בו ה"עיתונאי" (כתוב יוחאי עופר, אבל כמוהו עושים כולם) גוזר ומדביק את הטקסט של המקור שלו. לכן, לא ברור אם הטקסט הדפוק הבא מגיע מהמקור או שמא העיתונאי הוא שאחראי לו. לא ברור אבל לא כל כך חשוב, שכן הטקסט הבא מפורסם עדיין כרגע באתר NRG:

"בין היתר הוא מציין את האירוע המוחי בו לקה אביו וכן את מצבה הבריאותי הרופף של אמו. עוד מספר אזריה על סביו שהלחם בנאצים במלחמת העולם הראשונה"