חרונולוגיה חסרת חשיבות

זהו אחד מאותם נתונים שתמיד מטלטל אותי בטיסות. 64- מעלות פרנהייט. תמיד מספקים את הנתון הזה. כמו גם את השעה במקום היציאה, במקום הנחיתה, וכמה זמן נשאר. ועם כל הנתונים האלה מספקים גם את הנתון של חום האויר, יותר נכון טמפרטורת האוויר מחוץ למטוס. ואני שואל את עצמי, למה? למה לעזאזל שיהיה למי מנוסעי המטוס איכפת שבחוץ יש 64- מעלות פרנהייט. מה הם יעשו עם המידע הזה? באיזה משחק טריוויה תעלה השאלה שהתשובה אליה תהיה 64- מעלות  פרנהייט.

זה במסגרת המידע שנותנים לנו שאינו נחוץ כלל. ועדיין מישהו או משהו או איכשהו חשב פעם, ומאז הם לא מפסיקים לחשוב, שלספק את המידע הזה זה משהו נחוץ. כך גם שלטי האסור לעשן במטוסים. הפעם מוכרים לנו את האיסור הזה עם "איכות האוויר חשובה לנו, ולכן אסור לעשן בטיסה" קשקוש מוחלט כמובן, כי איכות האוויר בתוך מטוסים ידועה כאינקובטור למחלות, ורוב חברות הטיסה לא מעניין אותן כקליפת השום המחלות האלה באוויר המטוס, אבל איכות האוויר חשובה להן. וחשוב להן לספר לנו שחסרות שישים וארבע מעלות פרנהייט באוויר מחוץ למטוס.

אולי בעצם מספרים לנו שיש 64- מעלות פרנהייט בחוץ שנרגיש כמה נח בתוך המטוס עצמו. רק דמייין לעצמך להיות מחוץ למטוס, יהיה ממש קר. קור ממש לא אנושי. אבל אם כך, הרי כל הרעיון של לטוס הוא לא אנושי, וזה מה שהקור החיצוני גורם לנו לחשוב. אנחנו לא אמורים להיות במקום בו האוויר הוא בטמפרטורה ל 64- מעלות פרנהיייט. וכן, זה נעים בפנים. בשעה הראשונה. בשעה השנייה. בשעה השלישית. ברביעית, אחרי שהסרט הראשון והפרק מתכנית הטלוויזיה כבר נגמרו, המחשבות על האוויר בחוץ מתחילות להיות טורדניות.

בשעה השמינית והתשיעית הסרט השני וסדרת הטלוויזיה שעומדת להיגמר משעשעות למדי. אבל בשעה האחת עשרה, שוב חוזרות המחשבות שקר שם בחוץ, והחיים זה לא קיבוץ, 64- מעלות פרנהייט. הגוף גם לא בנוי לשבת במטוס 12 שעות רצוף, בקור של 64- מעלות פרנהייט בחוץ. אבל המידע הזה ממש לא נחוץ, ממש לא נחוץ.

כשחושבים על זה עכשיו, שני הסרטים שראיתי בדרך הלוך אינם מוצעים בדרך חזור. מזל שראיתי אותם בדרך הלוך ולא חיכיתי איתם לחזור. כך הייתי מאבד חמש שעות מתוך ה-12 של הטיסה על סרטים שלא ראיתי. ואולי הסרטים נעשים ארוכים יותר כי הטיסות נעשות ארוכות יותר, כלומר יש יותר טיסות, ויותר אנשים טסים יותר שעות, אז עושים סרטים ארוכים יותר. כן, שלוש שעות סרט זה משהו נהדר לטיסה של 12 שעות. רבע טיסה על סרט אחד, ופוף, פתאום לא קר בחוץ. הסרט לא טוב, חלילה, אבל הזמן עבר כמעט בלי שחשבתי על הטמפרטורה בחוץ.

זה אחד הז'אנרים החביבים עליי, כתיבה בטיסות בין ישראל לארצות הברית. ככה יצא המשפט הזה. כרגע הוא שיקרי, הטיסה היא לא בין ישראל לארצות הברית, אבל האורך של הטיסה ארוך אפילו יותר. אחרי שני סרטים לא טובים, שכיסו פחות מחצי טיסה, ועוד שלושה פרקים של סידרה אידיוטית בחביבותה, או אולי חביבה באידיוטיותה, ועדיין נשארה חצי שעה. דבר שאומר שעוד מעט הז'אנר הזה, לא, הדוגמית הנוכחית של הז'אנר הזה תיגמר. פעם כתבתי על איך אנשים מזדקנים תשוך כדי טיסה שכזאת. שאתה רואה אותם, אני רואה אותם צעירים ויפים בתחילת הטיסה, ואז בהמשכה, בסופה, הם נראים זקנים, מותשים, מיובשים. אולי בגלל שכל כך חם להם ונעים בפנים והם יודעים שקר ומגעיל בחוץ.

אולי כך גם מרגישים החיידקים בחיינו. אומרים להם, 20 מעלות צלסיוס בחוץ, כשבתוך הגוף שלנו יש 36.6 מעלות צלסיוס. בפרנהייט זה יישמע דרמטי יותר. הקור בחוץ, אומרים לחיידקים בגופינו הוא 70 מעלות פרנהייט, ובפנים קרוב ל95. הם בטח מגיבים כמו שאני מגיב עכשיו לידיעה שבחוץ 26- מעלות פרנהייט. כן, התחלנו בתהליך הנחיתה, והטמפרטורה בחוץ מתחממת. חשוב לדעת. עכשיו כבר 26- מעלות פרנהייט! שזה 33- בצלזיוס. מסתבר שבסביבות ה-30- הם נפגשים. חשוב לדעת. כן, יש עוד 17 דקות, כך ש11 שעות וארבעים דקות מאחורינו.

השיר המתאים לקטע הזה הוא כמובן השיר הזה. בגלל ההיפוך. ובכלל רציתי לכתוב על שקרים מדעיים קטנים, אבל את מי זה מעניין. ותודו שחשבתם ששוב אשים את ש.. ארצי במטוס סילון. לעוס. לאוס. יש מדינה כזאת. גם בהוטן. שמעתי עליה הרצאה. גרועה. גרועה. בעצם, לא הכי גרועה. היו גרועות ממנה. תמיד יש גרועות ממנה. יש גם מדינות גרועות מבהוטן. לא הייתי בבהוטן. בטוח שזה הפסד גדול. לא בטוח שזה הפסד גדול. היא ליד הודו. וטיבט. לא בטוח שזה הפסד גדול. מתחמם בחוץ. 21-. אם הייתי מתעניין בסיבתיות, הייתי מחכה לראות באיזה טמפרטורה יגידו לי להפסיק לכתוב. אבל אני לא. כי קישורים וחיבורים בין פיסת מידע חסרת חשיבת אחת לבין פיסת מידע חסרת חשיבות אחרת יצרו כבר כל כך הרבה מדע גרוע, שאין סיבה להמשיך לחשוב שיש טעם בכך. או בידיעה מה הטמפרטורה בחוץ. אגב, הם בחיים לא יגידו מהי הטמפרטורה בתוך המטוס. רק יספקו שמיכות. כי זה יהיה המידע הרלבנטי באמת. אבל כך עושות כולן. מספקים מידע חסר חשיבות כדי שאפילו לא נחשוב מה המידע המשמעותי המוסתר מאיתנו..

כי כן, אחרי כמעט שתים עשרה שעות טיסה, כל שנותר לחשוב עליו הוא תיאוריות קונספירציה. לפחות משהו אחד טוב יוצא מטיסה של 12 שעות. טיסה של שמונה שעות תיראה קצרה.

חמישה ימים לאחר מכן, ואין לי מושג מה השיר שרציתי לשים כאן. מובן מאליו. ועצוב.

בטלוויזיה במוסך היה חידון. המשתתפת, שהיום יום הולדתה, נשאלה מי מבין שלושת הקוקו בשיער שייך לזנדיאה.

B אמרתי לעצמי בזמן שהיא הבהירה שהיא מעצבת שיער ולכן צריכה לדעת זאת. A היא ענתה בלי היסוס. היא קיבלה פרס, כי זה יום ההולדת שלה, אבל התשובה הנכונה אכן הייתה B.

דרעק. או בעברית, מאוד לא מעניין.
אבל הניצחון של סיאטל הוא חדשות טובות מאוד לכל חובבי הפוטבול באשר הם.
קודם כל, פייטון מאנינג הפסיד. אבל הוא אדם גדול. (שימחת זקנתי).
אבל ברצינות, סיאטל ודנבר הציגו אולי באופן הקיצוני את שתי התפישות השונות של הפוטבול.
סיאטל הציגו פוטבול שמנצחים בהגנה. ההתקפה של סיאטל בסופרבול, כמו בכל העונה, הייתה סבירה. לא מבריקה. בעצם, סיאטל, כפי שכתבתי כאן בעבר, חזרה במידה כזאת או אחרת לשנות ה-70: הגנה חזקה שעוזרת למשחק ריצה של גראונד ופאונד, ומדי פעם יש איזה מסירה. הQB מנהל את המשחק, לא מנצח אותו. ההגנה מנצחת אותו. בעצם, זוהי פילוסופיית המשחק של ליגת ה-A הרבה שנים, פיטסבורג, והרייבנס, שתיהן זכו באליפויות שלהן בזכות הפילוסופיה הזאת (עם כל הכבוד לג'ו פלאקו, ואין כזה, כפי שהעונה הנוכחית העידה). 
דנבר לכאורה הציגה את הדור הבא. המון שחקני התקפה מצוינים - בייחוד בעמדת התופסים. השאר היה בינוני ומטה. עם QB מבריק שלא יכול לטעות. אלא כשהוא מגיע לסופרבול, שם הוא טועה לרוב. או אולי כשהוא מגיע לפליאוף. גם שם הרקורד שלו לא מרשים. אבל אופציות התקפה מרובות, סגנון החוף המערבי, אבל עם עוד הרבה יותר אופציות.
וכרגיל, כשמגיעים לסופרבול, ההגנה היא זאת שמנצחת. זה לא חדש. בעצם, תמיד ההגנה מנצחת סופרבולים. או לא תמיד. אבל מאז הניצחון של הפאטס על הראמס, ההגנה מנצחת. האליפויות של הסטילרס (כבר כתבתי) ושל הרייבנס. כאמור, העונה הנוכחית הייתה עצובה בגלל קריסת בית הצפון של ה-A. אבל סיאטל, ובמידה רבה גם הניינרס (עד כמה שקשה לי לתת מחמאות לניינרס) בעצם מחזירים את שיטת המשחק של ה-A. הגנה חזקה והתקפה שלא עושה פשלות גדולות מדי - עם משחק ריצה טוב ומסירות סבירות. 
נכון, יהיו מי שיגידו שוילסון הוא QB מהדור החדש, כזה שיודע גם לרוץ וגם למסור. אבל זה לא כל כך נכון. כן, הוא נייד. אבל הוא נייד כמו שרוסליסברגר נייד - יודע למשוך זמן בכיס המסירה ולהאריך את משך מהלך ההתקפה. כן, הוא נייד, אבל הוא לא שינה את משחק ההתקפה. הוא לא מייקל ויק, לא RG3, אפילו לא וורן מון. הוא עוד QB נייד יחסית, אבל גם הוא, כמו רבים, קודם כל מחפש את המסירה. וגם הוא יודע, שהקבוצה תלויה בהגנה שלהם.
היה עצוב לראות את דנבר בסופרבול. הקבוצה אולי התכוננה, אבל לא הגיעה מוכנה. מעולם לא חשבתי שג'ון פוקס הוא מאמן גדול, הוא לא עשה דברים מעניינים בקבוצה הקודמת שלו, הפנת'רס, וגם דנבר לא נראית מעניינת במיוחד. אבל לשחק כל כך עלוב במשחק הכי גדול שיש. להתפרק בכל רמות המשחק, ממהלך ההתקפה הראשון ועד האחרון - זה נע בין מביך למביש (תלוי באיזה חלק של גרמניה אתה נמצא).
אז כן, תענוג לראות את הפוטבול חוזר למזג אוויר של פוטבול, איצטדיון פתוח, למרות שלא היה קר, וסגנון של פוטבול שהוא אנטי-תזה לכל מה שמנסים למכור לנו. הגנה, הגנה, ועוד קצת הגנה. ועם ההתקפה לא מפשלת, אפשר לנצח בסופרבול. שיקגו עשו זאת, הג'יאנטס עשו זאת, הריבנס עשו זאת (פעמיים), הסטילרס גם. הברונקוס, למרות שהיו פייבוריטים, היו צריכים לדעת, שבעצם ההיסטוריה של המשחק, ולשמחתי סביר להניח שגם העתיד של המשחק, נגדם. כי פוטבול זה קודם כל משחק פיזי של הגנה חזקה, ורק אחר כך מסירות יפות.
אז הפוטבול ניצח, פייטון הפסיד, פוקס קיבלו רייטינג מעורר השתאות יחסית למשחק שנגמר עוד לפני המחצית, וברונו מארס, היה אפילו יותר משעמם מהמשחק.
נחזור בספטמבר כדי להסביר למה גם השנה הפאטריוטס יגיעו לפליאוף, אולי אפילו לגמר ה-A, ולא יזכו בשאר. וכמובן, נחזור לדיוני פוטבול, דיונים אחרים ימשיכו להיות מנוהלים כאן. אולי.

ושוב אנחנו בתקופה הזאת של השנה, בה העיתונות הישראלית מספרת על הטמטום האמריקאי. על כך שהסופרבול הוא על ההופעה של ביונסה. מודיעים על כך שהפרסומות הן הדבר החשוב באמת, ומדווחים על הטרנד של פרסום הפרסומות של הסופרבול באינטרנט. וכמובן, כולנו כבר ראינו את הפרסומת של בר רפאלי לסופרבול!

ומתישהו יספרו על החיה שבוחרת את הקבוצה שתנצח את הסופרבול. וההימורים בוגאס. וכמויות השתיה והאוכל שהאמריקאים שותים. וש"כן, יש גם משחק, אבל הוא לגמרי שולי" או לחלופין "לאיש לא באמת איכפת מי ינצח במשחק עצמו." ועוד אגדות מאגדות שונות שכל מי שאינו גר בארצות הברית יכול להאמין להם.

כמובן, אם תשוו את גמר אליפות העולם בכדורגל לסופרבול, לא תמצאו דיווחים דומים בישראל. 

אבל בעצם מה אני רוצה? סובלנות תרבותית בישראל? ניסיון כן להכיר תרבות אחרת? להעריך אותה? בישראל?

הרי אני ואפסי עוד הוא התכונה הישראלית המובהקת, ולמה שהדבר יהיה אחרת ביחס לסופרבול? למה שישראלים יבינו את משמעות המשחק הבודד הזה. ישראלים לא יבינו שהסופרבול הוא ענף הספורט היחיד המקצועני בארצות הברית בו האלופה נקבעת במשחק בודד. שזהו המשחק שמגיע אחרי 20 שבועות של משחקים, בהם כמעט כל משחק קובע וכל משחק משמעותי. שזהו המשחק בליגה שהיא התחרותית ביותר מבין הליגות המקצועניות (וגם הלא מקצועניות). שזהו המשחק שבו האלופה של שנה שעברה כלל לא הגיעה לפליאוף. שמאחורי המשחק הבודד הזה ישנה התחרותיות הקיצונית של ליגת הפוטבול המקצוענית בארצות הברית. הרי לישראלים אין כלל כלים להעריך תחרותיות קיצונית שכזאת, שכן בישראל יש ענף ספורט פופולארי ומחוסר כל איכות (כדורגל), וענף ספורט פחות פופולארי, אולי יותר איכותי, שאין בו כלל תחרות (כדורסל, ולכן זהו אינו ענף ספורט). ואלו הם ענפי הספורט המרכזיים בישראל. אז איך במדינה בה אין ספורט אפשר יהיה להעריך את ענף הספורט התחרותי ביותר, ואת המשחק הבודד שמזקק אליו את התחרותיות הזאת? 

אז בסיס להבין את התרבות האחרת אין בישראל. רצון להכיר את התרבות האחרת ודאי שאין. אז מדוע אני כל פעם מתאכזב מחדש מהכתבה השנתית על הסופרבול? אולי מאותה סיבה שאני כל פעם מתאכזב מנצחונה של מפלגת מרכז ריקה בבחירות בישראל. אני מקווה שאולי העם בישראל יהיה מה שאינו: טוב יותר, החלטי, פתוח, מוכן להקשיב, מנסה להבין, ולא מרוכז בעצמו, מלא מעצמו, חושב שהוא התגלמות האלוהות (או העליונות), כאמור, אני מצפה שהוא יהיה שונה מביבי לפידיהו.

אז כבר כתבתי כאן שאני בעד הרייבנס. אין לי צורך להסביר שוב מדוע. אני גם לא אסביר מדוע אארח מסיבת צפייה מחר. שהטובים ינצחו, ושוינט ימשיכו לשאול אם ההופעה של ביונסה יותר מעניינת מהמשחק עצמו. מגיע לכם.