חרונולוגיה חסרת חשיבות

נכון, אין לי תואר מסטנפורד. אבל כל מי שקרא כאן את הבלוג יודע שיש לי מחשבות רצחניות.

אני גם בעסק רצחני למדי. לא רצחני, קטלני. לא קטלני, ביקורתי. אבל הביקורת אף פעם לא אישית. כל אדם מסוגל להתמודד עם קצת ביקורת בונה. מדי פעם. לא אישית. בונה. משפרת. מקדמת. את האנושות. לא את האדם הספציפי. את האנושות. ואגב, אי אפשר להתמודד עם הביקורת הזאת. היא בונה והיא סוגרת. והיא ודאי לא אישית.

אבל כמה פעמים אפשר להגיד לעצמך את זה.

אתה שומע לא. לאוים קטנים שכאלה, אינם מזיזים לך. אז לא תסע לכנס חשוב בעולם. לאוים כאלה אינם חשובים. אולי תמצא דרך אחרת להיכנס לכנס. דרך צדדית. כמעט תשכח את הלא. הלא אישי.

אז לא תלמד באוניברסיטה הכי מפורסמת בעולם. לאוים כאלה מתקבלים אפילו כמובן מאליו.

הרי בכל זאת לא סיימת תואר במוסד מפורסם כמו סטנפורד, אבל סיימת תואר. במוסד מכובד.

נניח שקיבלת כן ראשוני. כן ראשוני זה חשוב. כן ראשוני אומר שאתה מתחיל במסלול. המסלול. אה, אותה אגדה שאנחנו כל כך רוצים בה. אפילו אם התואר שלנו לא מסטנפורד. המסלול. המסלול הוא המסלול. הוא המתנה שאנחנו רוצים. אפילו אם המסלול הוא באונ' האנטסוויל באלבמה, או באיזה חור אחר. אבל ישנו מסלול, ישנו מסלול.

לא כולם מקבלים את המפתח למסלול. חייהם של אלה שלא מקבלים את המפתח למסלול, שהיית יכול להיות אחד מהם, נשכחים מייד כשאתה עולה על המסלול. שם עכשיו אתה נמצא. נניח. קיבלת אותו. אמנם בחור, אבל בכל זאת במסלול. עכשיו כל שצריך הוא להישאר על המסלול. ומותר במהלך הריצה על המסלול לקבל כל מיני לאוים. זה לא אישי. זה אף פעם לא אישי. מאמר כזה לא מתקבל. מאמר אחר לא מתקבל. לא נורא. לא. נורא. אבל זה לא אישי.

ואז מגיע הלא הנורא. הלא שאומר שאתה מושלך מחוץ למסלול. שהמחשבה שהיית על המסלול הייתה מחשבה חולפת. שההזדמנות שהייתה לך להיות מי שצריך להיות. אחרי שהשקעת את כל השנים האלה. בתואר, אמנם לא מאונ' סטנפורד, אבל בכל זאת. אחרי כל השנים האלה, שכבר הצלחת להיכנס. הרגל הייתה בדלת. אתה כבר היית על המסלול. כל שהיה צריך היה לא לשמוע את הלא הזה. הלא שאומר לך שאתה כבר לא על המסלול. הכל חלף. זה לא אישי. כמובן שזה לא אישי. רק שהלא הלא אישי הזה אומר שאתה כישלון. אומר שבחרת במקצוע הלא נכון. אומר שאתה במקום הלא נכון. שכל מה שחשבת על עצמך אינו נכון. שאחרים לא חושבים שאתה מי שאתה טוען שאתה. זה לא אישי. ודאי, שום דבר אף פעם לא אישי.

האחרים האלה הם האנשים במשרדים לידך. שמחייכים אליך בכל שאר ימות השנה. שהם ידידים שלך. לפעמים אפילו החלפת איתם דעות. עזרת להם בנקודה זאת או אחרת. עזרת להם. והם, שחלק מרעיונותיך מופיעים בעבודתם, אומרים לך שחייך הם שקר. הם שחלק מהם הרעיון האחרון שעלה במוחם היה לפני שלושים שנה. הם שחלקם לא חשבו מעולם על רעיון מקורי. שרק היו במקום הנכון בזמן הנכון ולכן הגיעו לאן שהגיעו. שיש להם את הקשרים הנכונים. שקמצוץ מהרעיונות שיש לך לא היה להם מעולם, לא יהיה להם מעולם. שרעיונות שלך מופיעים אצלם. הא! מאמרים שלמים שלך רשומים על שמם. הם, שבגלל השמרנות שלהם והמקובעות שלהם המאמרים שלך לא מתקבלים. שבגלל אנשים כמוהם שלא מסוגלים לחשוב מחדש, להתרגל למהפכנות המחשבתית שלך. הם קובעים את עתידך. קובעים שהמסלול שבחרת לעצמך לא בשבילך. והם ימשיכו לחייך לעברך מדי יום.

כי זה לא אישי. זה אף פעם לא אישי. ואתה צריך לקבל את זה. לשמור פאסון, לחייך אליהם, כשאתה מכניס את חייך לקופסת הקרטון ויודע שכל מה שחשבת על חייך, אחרים חושבים שאתה טועה. והאחרים האלה להם יש את הכוח. להיות "צודקים". ולך אין. כי אחרי שעלית על המסלול, והורדת ממנו, אתה לא יכול לחזור אליו. הרי אין חור יותר קטן מזה שהיית בו.

ועכשיו? מה עכשיו? מסמרים ונוצות, מוכר נעליים, עבודה מזדמנת. בגילך אפילו את זה לא תעשה. אבל זה לא אישי. הדחייה הזאת שאומרת שאתה לא מי שאתה ואתה לא מי שאתה רוצה להיות. אבל זה לא אישי. ככה אומרים האנשים מהמשרד לידך. אז כן, אפשר לשים את כל החיים בקופסת קרטון קטנה ולהודות בתבוסה. אפשר גם לקחת אקדח ולהראות להם שאמנם זה לא אישי, ואמנם לך לא יהיו חיים, אבל גם להם לא.

אם כבר פתחתי את הקובץ

זה צריך להיות בעצם אחד הפרקים לסדרת המשטרה שלי פה. אתם זוכרים, היה כאן איזה ארבעה פרקים על רציחות משונות.

הפעם זה צריך להיות על אונס.

הולכת מולו בחורה, צעירה למדי. הזווית של הסנטר טיפה למעלה, זקופה רק מעט יותר מדי. כמו החזה הצעיר, מתריסה למולו. התרסה שהוא לא יכול לעמוד כנגדה. אחרי עשרה מטר עדיין הסנטר שטיפה למעלה מדי, החזה המתריס, החצי חיוך המזמין, הסונט, המעצבן, גורמים לרגליו לסוב במקום.

עכשיו הוא עוקב אחריה. כעבור כמה שעות ימצאו את גופתה אי שם ברכס.

זה יכול להיות גם משהו פעוט הרבה יותר. רק חיוך. חיוך קטן. חיוך קטן שאינו במקומו. במצב תמים למדי. הליכה ברחוב. תמונה אידילית. עם האח הקטן. וגם כאן. רק חיוך קטן. של נעורים שטרם הושלמו יגרמו לו לאבד את זה. הוא יחכה, שהאח הקטן ייעלם. ואז הגופה תתגלה.

כשיתפסו אותו במקרה הרביעי, הוא יטען לאי שפיות. הדברים הקטנים האלה. לפעמים זה יהיה זיק מרושע בעיניים, כמו במקרה השלישי. הזיק המרושע בעיניים. זה מה שגרם לו לעשות זאת. הדברים הקטנים האלה גרמו לו לאבד שליטה. לאבד שפיות. לכן הוא עשה זאת. לפעמים זה היה שילוב של צבעים. בחורה אחרת לבשה אדום וסגול וזה פשוט הטריף אותי. כך הוא יעיד. באוזני הפסיכולוג. פשוט הטריף אותי. הייתי בטירוף מהצבעים. וגמרתי איתה. ואני לא משאיר אותן בחיים שלא יעידו.

בחדר החקירות חשבתי על כל סדרות המשטרה שראיתי. לא שהושפעתי ממי מהן. מה פתאום. אולי מאחת או שתיים (המפצח ורצח מאדום לשחור). אבל לא כאלה שהחוקר שלי שמע עליהן. תמיד כשהיה להם עסק עם רוצח סדרתי הם פנו לקוונטיקו שיכינו להם פרופיל. תמיד הפרופיל היה אותו פרופיל. המצחיק שגם אני מתאים לפרופיל. אבל אפשר לקרוא לי רוצח סידרתי? נכון, בן 25-40, לבן, מעמד בינוני עם השכלה מסוימת, לא יוצא דופן מכל בחינה אחרת שהיא, אבל השאלה אם אפשר לקרוא לי רוצח סידרתי. רצחתי רק שלוש פעמים, זה נחשב סידרתי?

כשהבלש חזר שאלתי אותו את השאלה הזאת. הוא התעצבן. צעק עליי איזה משהו, שזה לא מצחיק. בחורה נרצחה "סתם" ואני מבלבל לו את המוח.  ניסיתי להרגיע אותו. אמרתי לו גם שיש עוד משהו שמציק לי לאחרונה. הערבוב בין רוצח סידרתי לרוצח המונים. מישהי שאלה אותי עם אני לא רוצח סידרתי בטעות, אם אני לא אקח עוזי. אבל אוף! רוצח סידרתי זה כזה שהורג לאורך זמן הרבה אנשים שונים. פועל בשיטתיות, לאט, בהתמדה, עד שתופסים אותו. רוצח המוני זה כזה אחד שלקוח עוזי והורג איזה עשרים איש בבית ספר או משהו כזה. הבלש ראה שאני מתעצבן כשאני מסביר את זה. אבל זה באמת מרגיז. גם הפרופילים שונים. הם תמיד בני נוער מטופשים ועצבניים אנחנו לעומת זאת בני 25-40 וכל שאר הדברים שהפרופיל של קוונטיקו תמיד אומר.

בטלוויזיה תמיד אומרים גם שהרוצח הסידרתי בסופו של דבר רוצה להיתפס. יכול להיות שזה נכון. כי ידעתי ברגע שראיתי את העדליון שזה יוביל לתפיסתי. על העיפרון, הפנטזיה של העיפרון, שנים פינטזתי. על הנעליים של העמית שלי חודשים של פינטוז וביצוע נקי. וככה סתם פתאום עדליון שצץ משום מקום. ועוד הצריך פעולה מיידית.

היא הלכה לעומתי במסדרון. בכלל לא ראיתי אותה. ראיתי רק את העדליון שלבשה. לובשים עדליון? הרכיבה? לא יודע, ראיתי רק את העדליון. רק את העדליון. כל כך בולט. והוא גם נמצא במקום כזה שבדיוק אבל בדיוק שם צריך לחדור לגוף האשה כדי למוטט אותה. זה השילוב של העדליון והמקום בו הוא נמצא. עדליון שמסמן את נקודת התורפה. את נקודת החולשה. את המקום המדויק להריגה. לדקירה קצרה, מהירה נקיה. על כל זה העדליון הזה, שהפך להיות מרכז קיומי, הצביע. היא והעדליון המשיכו לנוע לעברי, ואני עכשיו כמו מהופנט. מאום אין בחיי מלבד העדליון הזה. חיכיתי. היא חלפה על פניי. היא והעדליון. ואני הסתובבתי והתחלתי לעקוב אחריה. בלי לחשוב בכלל. רק עם נקודה אחת. משום מה העדליון עדיין היה מול עיניי. אפילו שלא יכולתי לראות אותו כבר, שכן הגב שלה מופנה כלפיי. העדליון עדיין בעיניי, במוחי. ואני באינסטינקט בלי לחשוב ממשיך ללכת אחריה. היא יצאה מהמיסדרון ואני אחריה. יצאה מהבניין ואני אחריה. מתישהו זה היה חייב לקרות. וזה קרה. לא יכולתי לשלוט בזה.

הסכין כבר אצלי בתיק מאז ומתמיד. יותר נכון מאז שהשגתי בעזרתו את הנעליים שלי. הנוחות מאוד, עם סוליית הגומי והזמש המבריק מעל. המשכתי לעקוב אחריה, והוצאתי את הסכין מהתיק.

אחרי עוד מאה מטר היא פנתה ימינה, פניתי ימינה בעקבותיה ושם היא חיכתה לי. "מה, אתה עוקב אחריי?" לא יכולתי להוציא מלה מהפה. רק בהיתי בעדליון. תלשתי אותו בהינף יד שמאל, היד החלשה שלי. וביד ימין, הכה מיומנת, לאותה נקודה בה עשירית שנייה קודם לכן היה העדליון. לא טעיתי. החדירה של הסכין לנקודה בה היה העדליון אכן הביאה לקריסתה המהירה של הבחורה. העדליון בידי, והסכין בידי השנייה נמלטתי משם.

אבל לא היה לי סיכוי. הנקודה אמנם הייתה נקודת תורפה, אבל הדם התפרץ לכל עבר גם עם כניסת הסכין וגם עם יציאתו. כל בגדיי היו מכוסים בדם. ללא בגדים להחלפה, ברחוב הומה אדם ידעתי שזה רק עניין של שניות. זה היה רק עניין של שניות. הריצה לא הועילה לי כלל.

השוטרים שהוזעקו למקום תפסו אותי. נפטרתי מהסכין ונפטרתי גם מהעדליון. לא היה לי צורך בהם. האובססיה נגמרה בשנייה בה סכיני פגע בנקודת התורפה של אותה בחורה מסכנה. האובססיות שלי נגמרות מהר. אלא אם כן הן שימושיות. ובעדליון לא היה לי כל צורך. לא הייתי צריך אותו. אין לי למי לתת את העדליון.

ניסיתי להסביר את זה לבלש בחדר החקירות. הרי אני מתאים לפרופיל: איש בודד בן 25 ל40. בודד, כך שאין לי למי לתת את העדליון. הסברתי לו את עניין האובססיביות. הוא התחיל לחבר את החוטים אחרי שהוא היה אצלי בדירה.

הוא ראה שם את אוסף העפרונות שלי והחל לדבר איתי על עפרונות. כך יצאה גם אובססיה אחרת שלי אל האור. כן, העיפרון.

הוא הביא לי אחד לחדר החקירה. התחלתי מייד לשחק איתו פוקר מלחים. הבלש היה המום. מדי פעם פגעתי בעצמי והתחלתי לדמם ולחייך. התדהמה שלו נמשכה. מובן שלא רציתי עורך דין. בשביל מה. הייתי שקוע בעיפרון. התחלתי לדבר על סוגי עפרונות שונים. על כך שחלקם עבים יותר וחלקם דקים יותר, חלק צבעוניים אבל אלה חלשים מכדי לחדור לגופו של אדם. שהכי טוב זה עיפרון H2 כמו ההוא שהשתמשתי על אותה בחורה מסכנה.

"איזה בחורה מסכנה?"

הבלש פלט מייד. זאת שהרגתי. אין לי מושג איך קוראים לה. זה היה צירוף מקרים מדהים. מימשתי את הפנטזיה שלי עם העיפרון עליה. הבלש יצא בסערה מן החדר.

הוא חזר כעבור עשרים דקות עם בלש אחר. הבלש האחר החל לחקור אותי. כנראה הוא היה האחראי על התיק ההוא. הבלש הראשון, זה של העדליון, רק עכשיו כנראה התחיל להבין את הדיבורים שלי על רוצח סידרתי ועל רוצח המוני, שכן לפתע הוא שאל: "רגע, אמרת שלוש רציחות, מה השלישית?" אמרתי לו שאם יסיר את אזיקיי וייתן לי להתרווח קצת יותר אדבר איתו. הוא נענה להצעתי.

לאחר שחרור האזיקים שמתי את נעליי בנונשלנטיות על השולחן. "מה אתה עושה?" הבלש שאל. "מראה לך את סיבת הרצח השני." הנעליים.

החמצן נעלם מפרצופו וגם הדם כבר לא זרם לשם. לבן כסיד הוא התיישב מולי. הבלש השני הלך להביא לו כוס מים ושאל אותו אם הוא בסדר. הוא מילמל משהו. "בגלל נעליים?" הוא שאל אותי. וחזר ושאל "בגלל נעליים?" "גם לעדליון לא היה שום חשיבות בעיניי." עניתי לו. וגם הבחורה המסכנה שנרצחה בגלל העיפרון שהזדמן לדרכי. אפילו סיבה לא היתה לי לרצוח אותה. ניסיתי להרגיע אותו. ככה זה לפעמים. ניסיתי להסביר לו. והוא בשלו "בגלל נעליים?" ניסיתי שוב "ועדליון זה יותר טוב?" הוא נאטם. לא שמע. "מה אני אגיד לאשת הנרצח? בגלל נעליים?!" הוא המשיך כמו תקליט שבור. כמו תקליט שבור. "אבל את הבחורה שרצחתי עם העיפרון, לא היה לי שום מניע לרצוח!" ניסיתי למחות. להכניס קצת היגיון למוחו. "אין מניע! אין מניע! ונעליים! נעליים של 10 דולר, ועדליון חסר חשיבות!" הוא המשיך למלמל. קצת ריחמתי עליו. ראיתי שהוא לא יוכל להמשיך להיות בלש. אני חושב שהוא קצת איבד את זה. קצת איבד את זה. איבד את היכולת להבין את ההיגיון שבעולם. הרי הרציחות שלי היו מאוד הגיוניות. לכל אחת מהן היתה סיבה. הפנטזיה עם העיפרון שהופיע לפני וביקש ממני לרצוח, הנעליים שעולמי התרכז סביבן, העדליון שקרא לי אליו, שסימן לי לדקור במקום בו הוא נמצא. הגיוני מאוד. הבלש המשיך למלמל "נעליים" "נעליים" "עדליון חסר חשיבות".

כך גם העדתי בבית המשפט, נאשמתי בשלוש רציחות. סוף סוף למדתי גם את השמות של שתי הבחורות המסכנות שרצחתי. סימון ביבר ולאה רחמיאלי. את הגבר שרצחתי הרי היכרתי מנשה נופת. העדתי על ההיגיון בכל הרציחות שלי. משום מה, הרכב השופטים לא השתכנעו בהיגיון הזה. גם הפסיכיאטר המחוזי אליו נשלחתי להסתכלות. בסופו של דבר כולם הסכימו שאין היגיון ושאני אדם חסר היגיון כמו גם חסר יכולת להבחין בעולם הקיים סביבי באופן נורמלי. כן, בית המשפט שלח אותי לבית חולים לחולי נפש. הפרעת אישיות גבולית הם קראו לזה. גם כאן יש לי את הסדר שלי, את ההיגיון שלי, ואין סביבי עפרונות, נעליים, או דברים דומים. יש מזרקים שנתקעים בי. ורוב הזמן גורמים לי לשכוח את הנעליים, את העיפרון, את העדליון עליהם אני כותב כדי לא לשכוח.

"רק עוד שאלה אחת, גבירתי" שאל הבלש את האישה ההמומה. "אולי את זוכרת איזה נעליים לבש בעלך היום?" "נעליים" התסכלה בו האישה כלא מאמינה, "נעליים?" שאלה שוב.

רק לפני רגע הודיעו לה שמצאו את גופת בעלה מוטלת ביער, הרוג, ועכשיו שואלים אותה שאלה בלתי אפשרית על נעליו. "כן גבירתי." ענה הבלש "איזה זוג נעליים הוא נעל?" תיקן את העברית שבפיו, שכן הוא שם לב שידעה עברית על בוריה. האישה הנהנה בחוסר אונים. הבלש הבין אותה. להפיל על מישהי תיק שבעלה נמצא מת ביער, ועוד רצח מוזר שכזה זה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל אין אפשרות להגיד את זה בדרך עדינה. "גבירתי, אם אולי תוכלי לבדוק איזה זוג נעליים הוא נעל, זה יכול מאוד לעזור לנו."

הוא שיחזר את הגעתו למקום הרצח במוחו. כן, זה הפתיע גם אותו. הגופה היתה קרה, והיו עליה את כל המסמכים. לכן הם גם ידעו לאתר את אשתו של הנרצח. שיטת הרצח היתה מוזרה. הנרצח קודם כל הומם במוט או קרש על ראשו ועז שוסף גרונו. כל איבריו היו שלמים. בגדיו מוכתמים בדם שלו עצמו, די מובן. הוא שכב שם. אפילו הארנק היה עליו, עם הכסף והמסמכים. ורק דבר אחד היה חסר. הנעליים שנעל האיש. רק גרביים היו לרגליו, נעליו הוסרו וכנראה נלקחו. אבל קשה לי להאמין שזוהי סיבת הרצח.

והאישה "אבל למה זה יעזור לכם?" "ובכן גבירתי, המ, אין, אין לי דרך פשוטה להגיד את זה, אבל מצאנו את הגופה שלו ללא נעליים. ו א כרגע, כן, זה הרמז היחיד שאולי יכול לכוון אותנו לכיוון הרצח." היא התיישבה ובהתה בי מספר שניות. ראיתי בעיניה שעשתונותיה חוזרים "אז מה אתה רוצה להגיד לי? שמישהו רצח את בעלי בגלל זוג הנעליים שלו?" "כרגע, כן גבירתי. זה הדבר המרכזי שבו אנחנו מתמקדים. כיון שרק הנעלים שלו היו חסרות. הכסף והארנק נמצאו על הגופה." כשאמרתי את המילה גופה הבנתי שעשיתי טעות. האישה פרצה בבכי. אולי עכשיו נקלטה הזוועה במוחה סופית. גופת בעלה ביער ללא נעליים ועם סיבה מדהימה עד מופרכת להירצחו.

אבל הנעליים היו הכיוון היחיד שהיה לנו לחקירה.

אני מסוגל לדמיין את המפגש הזה. עכשיו כשאני יושב בחדר החקירות. הבלש חוקר אותי כל הזמן. שואל אותי שאלות מטופשות. כן, אני מסוגל לראות את פני האישה. את הטעות של הבלש כשדיבר על גופת בעלה, על הנעליים החסרות. ועל הנעליים האלה הוא שואל אותי שוב ושוב. בגלל נעליים. בגלל נעליים. הוא לא מבין איך בגלל נעליים. חייכתי אליו בעצב. איך הוא יכול להבין אותי. ממתי אנשים כמוהו מסוגלים להבין אנשים כמוני. רק בגלל נעליים. המלה "רק" שהוא כל הזמן הוסיף. המלה "רק". אבל זה לא היו סתם נעליים. אלו היו הנעליים.

נעליים כמו שהיו לי. קניתי את זוג הנעליים שלי משהו כמו שלוש שנים לפני כן. נעליים מצויינות שכמעט אין למצוא כמוהן. נעליים עם סוליה של נעלי התעמלות כלומר סוליית גומי מאוד נוחה, גמישה, שמעודדת אותך ללכת, ולעומת זאת חלק עליון מזמש שחור מבריק שנותן תחושה של נעל סולידית ואפילו נעל אלגנטית. כך יכולתי להסתובב עם נעלי הליכה סופר נוחות גם באירועים החשובים שדרשו נעליים אלגנטיות. אז זה פלא שנעלי פלא אלה שלי נשחקו בקצב די מהיר. ועכשיו שנתיים לאחר מכן, לאחר שקניתי אותן, הזמש השחור כבר לא הבהיק כל כך, סוליית הגומי נשחקה במקומות רבים, שלא נדבר על פנים הנעל שברור שהיה שחוק לגמרי.

ברור שהתחלתי לחפש לקנות נעליים כאלה. אבל לא מצאתי. אין בנמצא. נכון אמנם שקניתים בארצות הברית, אבל לא יכול להיות שלא יהיו נעליים דומות גם בארץ. אבל לא מצאתי, בכל חנויות הנעליים, מגלי סופרסטור, ומגה, וגם אצל לוי בהדר הלכתי ובדקתי. נעליים כמו שלי, עם זמש למעלה, מבהיק וחדש, וסוליית גומי של נעל התעמלות לא היתה בנמצא.

ואז נפגשתי איתו. עמית לעבודה. הוא היה מאוד לבבי ואכן התחברנו בקלות זה לזה. היתה לנו שפה משותפת עד שיום אחד ראיתי אותם. זוג נעלי זמש שחורות מבהיקות עם סוליית גומי כמו נעל התעמלות. מובן ששאלתי אותו, רגע, גם לי יש כאלה, אבל אני לא מוצא כמותן. איפה קנית אותן. בארצות הברית, אבל גם זה היה במזל. ממש זוג אחרון, גם שם כבר לא מייצרים את הסוג הזה יותר. כן, הוא יודע, נעליים מדהימות. מדהימות. וככל שהוא הדגיש את המלה מדהימות עלה לי לחץ הדם. והרי זה סוג הנעליים שאני מבקש. רוצה. דורש. והוא הולך להם בחופשיות כאילו היה היחיד בעולם. מדי פעם זממתי עליהן. הן החלו להופיע לי גם בחלומות בלילה. קוראות לי לבוא לקחתן. מדי פעם הייתי נועץ בהם מבטים חמדניים.

בפעם אחרת לא יודע איך הגענו לדבר על זה, הודיתי בפניו שמידת נעלי קטנה מאוד. 40. זה מאוד קטן, בייחוד לאיש חסון שכמוני. הוא לא היה חסון כמוני, נמוך ממני בכ15 סנטימטרים, הוא התפלא על מידת נעלי, ואמר שזה עוד משהו שאנחנו שותפים בו. שנינו לובשים מידת נעל 40. אז אפילו המידה מתאימה.

והנעליים שלי? החלטתי לעשות מעשה. בכל זאת, אם אפשר אז למה לא. הבאתי אותן לסנדלר. שייתקן את הקרעים מבפנים, את הסוליה, יבריק קצת את הזמש, אולי אקבל נעליים כמו חדשות. אבל כשהן חזרו הן לא היו כתמול שלשום. הנוחיות נעלמה מהן כלא היתה. משהו בהן מת. מתו לי הנעליים היקרות שלי. ובאותו יום פגשתי בו שוב. בעבודה. והוא שוב נעל את הנעליים האלה. עמדנו כמה עשרות מטרים זה מזה כשהוא התקרב אליי, וכשהוא צעד אליי מעדנות יכולתי לחוש את נוחיות ההליכה בתוך הנעליים שלו. הרגשתי איך הוא מתרומם עם כל צעד, כמו מרחף בגלל נוחות הנעל שלו. שאני כל כך רציתי.

הפגישה בינינו היתה ידידותית כתמיד. כבר מספר שבועות שהוא שאל אולי אוכל להראות לו קצת את העיר. הרי הוא לא מקומי, הוא זר בעיר, מגיע פעם בשבוע, לעבודה ונוסע חזרה לאשתו. ואני, מקומי, מכיר, יודע, חי את העיר הזאת. חשבתי על זה ואמרתי לו שבשימחה בהזדמנות זו או אחרת. והיום חשבתי, למה לא. אולי היום. הצעתי לו. והוא נענה בשימחה. חשבתי אולי לשלב שתי ציפורים במכה. מה דעתך שנתחיל קצת עם חיק הטבע? הוא נענה בשימחה. הוא אהב טבע, הירוק של העיר שלי עשה לו את זה. אז אולי ניפגש מאוחר יותר ונטייל קצת ביער, אמרתי לו. בשימחה.

איך שנפרדנו יצאתי ליער והכנתי הכל. הכנתי שם את קרש העץ שיהיה במרחק מה, גם סכין חדה טרחתי לדאוג שתהיה לי בתיק. אני כבר מנוסה בהנפת כלים חדים. הרי גם בעיפרון השתמשתי כמו בסכין, הנפה נקייה, חדירה רכה, ומוות מהיר. אז עם סכין זה יהיה עוד הרבה יותר נוח, אבל את הקרש הכנתי כדי להמום אותו, כדי שלא ייתנגד. הכנתי לי גם בגדים להחלפה, ללבוש מעל לבגדים במקרה שיותזו עליי שבבי דם. הדם שלו.

וכשהגענו ליער הכל פעל כמו שעון. ישבנו קצת וקשקשנו. אמרתי לו שאני צריך לשירותים. קמתי התרחקתי כמה מטרים וחזרתי עם הקרש. המכה לראשו אכן הממה אותו. מעט דם השפריץ על חולצתי כשנעצתי בו את הסכין.

לבשתי חולצה מעל לחולצה המלוכלכת בדם הורדתי ממנו את נעליו וניסיתי אותן. הרגשת גן עדן. גן עדן. איזה נוחות, איזה ברק, הזמש הבהיק בעיניי. את הנעלים שלי, נעלי התעמלות רגילות הכנסתי במהירות לתיק. עזבתי את המקום בלי שאיש ייראה אותי.

כשהגעתי הביתה גזרתי את החולצה המוכתמת בדם. גם את נעליי הישנות, הזמש השחורות שכבר ברקו עומעם, אלה שנהרגו בידי הסנדלר, גם אותן גזרתי לחתיכות קטנות. אחרי המקלחת לבשתי את נעלי הזמש השחורות החדשות שלי, עם סוליית הגומי הנוחה, ונסעתי להעיף את השקית עם העדויות. הסכין נוקתה, הקרש נשרף, החולצה נגזרה יחד עם הנעליים בפח אשפה.

את הגופה מצאו רק לאחר כמה ימים. עדיין במצב טוב. האישה הודיעה שהוא נעדר עוד באותו יום. העיתונות דיווחה על חשש לחייו של גבר בשנות ה40 לחייו שנעלם. גם אליי הגיעו. אמרתי שלאחרונה ראיתי אותו אתמול. שהוא נראה כתמול שלשום ואין לי שום מידע מה קרה לו אחרי שנפרדנו בעבודה. נעלתי את נעליו כששאלו אותי שאלות אלה. בלש כלשהו שחקר את המקרה. טוב, השיטה ברורה, תמיד בודקים את האנשים איתם עבד. כשמצאו את הגופה החקירה עברה שלב.

עדיין, לשבת מול הבלש ולהתסכל על עיניו הבוהות, מחוסרות המושג, "אבל בגלל נעליים?" ואיך הוא יבין שלא סתם נעליים היו אלה. לדמיין את הדיאלוג שלו עם אשת הנרצח "גבירתי, אולי את זוכרת איזה זוג נעליים הוא לבש?" לשמוע מהבלש שהיא הצליחה לזכור איזה זוג נעליים, סתמיות כאלה, של 15 דולר שקנינו באמריקה פעם אחרונה שנסענו לשם. לא משהו מיוחד. לא משהו שמישהו ירצה לרצוח עבורן. "בגלל נעליים?" הוא שאל אותי שוב. חייכתי מולי ועניתי "גם לעדליון לא היה שום ערך בעיניי, אז מה?"