חרונולוגיה חסרת חשיבות

בכיתה א' ילדים לומדים לכתוב ולקרוא. למען האמת, חלק ניכר מהילדים מהמעמדות המחונכים יודעים לקרוא ולכתוב כבר לפני כיתה א', ובכל זאת, שם הם לומדים שוב לכתוב ולקרוא.

רצה הגורל ונזדמן לי לעזור בשיעורי בית לכיתה א'. הילדים לומדים לקרוא, ואז לכתוב. ישנו סיפור קצר, הילד קורא את הסיפור, ואז משיב על שאלות על הסיפור. קראתי את הסיפור. בגלל שהעברית קשה שפה, הסיפור מופיע עם ניקוד. קראתי את הסיפור עם הילד. ילדה לצורך העניין, למעט המרחב הציבורי בישראל, בו יש להדיר נשים, המגדר בסיפור זה אינו כל כך חשוב. קראתי את הסיפור ושמתי לב שישנן טעויות רבות בניקוד. כלומר, כל הניקוד שהופיע, נראה על פניו כנכון. אולם, המון סימני ניקוד היו חסרים. הסיפור היה על סנדל. המילה סנדל נוקדה כמו שצריך, למעט העובדה שלא היה דגש בד'. אחרי ה' הידיעה לא הופיע שום דגש. גם אחרי ב' השימוש ששולבה עם ה' הידיעה (שבימי תחילת חידושי העברית נכתבה "בהבית", לדוגמא) לא הופיע הדגש. ככלל, אף אחד מהדגשים הללו לא הופיעו. התעצבנתי. שמתי לב שהדגשים היחידים שהופיעו היו אלה שהבחינו בין ב' דגושה לב' רפה, או פ' או כ' לצורך העניין. מאוד התעצבנתי. כזה אני, מתעצבן, והתחלתי לסמן את כל הדגשים החסרים. הילדה, תלמידה חרוצה, סימנה אותם, ואפילו לא ביקשה הסברים רבים מדי מדוע מופיעים שם הדגשים. היא אגב ידעה שאלו הם דגשים, אפילו שבתחילה קראה להם נקודות. היא גם ידעה, מה שרבים מהמסיימים בתי ספר תיכון וכותבים עבודות באוניברסיטה בימים אלה לא יודעים, שצריך לשים נקודה בסיום משפט צמוד לאות האחרונה.

אז כן, הורים בדקו את ספרי הלימוד של ילדכם. סביר שהם מלאים טעויות.

ולפני שמתנפלים עליי, הטיעון ש"זה מסובך מדי בשביל ילדים בכיתה א' להבין את כל הדגשים האלה המופיעים במילים, ולכן זה לא הופיע בספר", ברצוני לטעון שטיעון זה מעצבן ומטומטם. ראשית, הוא מניח שהילדים מטומטמים. שנית, הוא מניח שאי אפשר להגיד לילדים שישנם דברים סבוכים שיוסברו להם מאוחר יותר. שלישית, טיעון זה אינו מצדיק מצב בו החשיפה הראשונית של ילדים לכתיב ולניקוד מלאה בשגיאות ניקוד קשות.

ודובדבן או שניים לסיום:

לאחר הסיפור הופיעו מספר שאלות. השאלה הראשונה הייתה "מה ראתה ...", כשהמילה "מה" נוקדה בקמץ. השאלה השלישית הייתה "מה היה ..." ומתחת למילה "מה" לא הופיע ניקוד כלשהו. בתחילה הנחתי שרצו ללמד את הילדים לקרוא את המלה "מה" גם ללא ניקוד. אולם, אז נזכרתי בכלל הארכאי במיוחד שהמלה "מה" מתנהגת כה' הידיעה ולכן הניקוד הנכון היה צריך להיות "מה" עם סגול. אולי לא רצו הכותבים לכתוב טעות גסה, ולכן לא ניקדו כדי להימנע מהצורך להסביר מדוע מופיע שם סגול, בניגוד לעברית המדוברת כיום. או אולי, כמו שאמרה סבתה של אותה ילדה, המורים עצמם אינם מכירים את הכללים האלה, ולכן אין לצפות שהילדים יידעו אותם.

אחרי שקראתי את "אריה בעל גוף" עברתי לאיזה סיפור קצר של ביאליק, ואז נזכרתי, האח הידד, הרי גם "החצוצרה שנתביישה" מופיעה פה בקובץ הסיפורים. זכרוני טען שסיפור זה למדתי אי אז באותן שנות בית ספר קסומות, כשהיה שלום בארץ, עונות השנה התרחשו בתקופתיהן היעודות, האינפלציה הייתה אי שם בסביבות ה-400 אחוז, ואינתיפאדות השתוללו לא בצורות טילים אלא בצורות "רצחניות" פחות.

קראתי את החצוצרה שנתביישה, התביישתי והתייבשתי. הסיפור היה משמים. אולי לכן שנאתי את ביאליק בתיכון? אולי בגלל סיפורים שכאלה. סיפורים שעסוקים בקשיו של העם היהודי היושב בניכר. סיפורי התבכיינות שניכר שההיסטוריה של עם ישראל רצופה בהם. אותה עליבות גלותית משמימה ומעליבה, בה היהודי הוא תמיד קטן, מסכן, רדוף, נתון לגחמותיהם של הגויים וחסר יכולת לדאוג לעצמו, אלא רק להתבייש, כמו אותה חצוצרה. כן, זהו הסיפור שלימדוני בבית הספר, ושממנו מובן שלא זכרתי דבר מלבד שמו.

אבל בעצם, מה לי כי אלין, הרי זוהי מערכת החינוך הישראלית במיטבה. תמיד מספרת ליהודים עד כמה הם מסכנים, רדופים, חלשים, נתונים לגחמותיהם של הגויים וחסרי יכולת לדאוג לעצמם. הרי זהו הנרטיב הישראלי העכשווי במיטבו. ישראל אינה שלטת בגורלה, זה הכל אשמת הערבים, הגויים, הרודפים אותנו, ואנו חלשים, נתונים לגחמותיהם. או בעברית, הם התחילו! ואם לא לגחמותיהם של אותם אגגים ערבים, אזי לאירופאים מלאי האנטישמיות ולאותו צורר חוסיין, שביאליק עצמו כה היטיב לתאר, למשל בסיפור כמו החצוצרה שנביישה. כן, לא פלא ששנאתי את ביאליק בתיכון, הרי את הנרטיב המטומטם והמטמטם הזה דחיתי כבר אז. מובן שכבר אז הייתי במיעוט, שקטן ככל שהשנים חלפו והחינוך הישראלי השתפר.

המשכתי לעלעל בביאליק, וגם מ"מאחורי הגדר" נהניתי. הרי שם מוצג היהודי כשולט בגורלו, גועלי כלפי הגוי כשם שהגוי גועלי כלפיו, זורק את הגויים משכונותיהם ומשתלט עליהן, ממש כעובדים הזרים שמשתלטים על פרברי ערינו אנו, בעורמה ובגועליות, תוך דחיקת המקומים למקומות מרוחקים יותר. שם מתואר היהודי כשונא האחר, ממש כשם שהאחר שונא אותו. הסימטריה שיוצר ביאליק היא סימטריה בין שווים, למעט בסיומו של הסיפור, שם הקורבן מוצג בצורה שונה מזאת המקובלת בנרטיב היהודי. אבל גם את מאחורי הגדר לא לימדוני בתיכון. אם זכרוני אינו מטעני, האפשרות האחרת של ביאליק הייתה "ספיח". דומה שסיפור זה ראוי לשם ספחת, עקב היותו משמים עד זרא. נכון אמנם שהוא מתחיל עם זכרונותיו של ילד מחיי העיירה והחינוך שקיבל בצעירותו. אולם סופו קולאז מהמם של מובאות ופסוקים של סיפורי אגדה וסיפורים תנכיים. קולאז זה, עד כמה שהוא מהמם ומרהיב, מעבר ליכולת אמנותית של ביאליק בשזירת סיפורים תנכיים ותלמודיים האחד באחר, אינו מביא אמירה כלשהי. אמנם סופו של הסיפור משאיר את המחבר בבדידותו, ושמא זוהי האמירה, שהחולם נשאר בודד, אולם אמירה זאת נבלעת באותו קולאז מרהיב ומשמים בעת ובעונה אחת.

גם כאן, זכרוני מהתיכון מבהיר שכן, לימדו את הסיפור הזה, כדי להראות את השורשים היהודיים, ללעוג לחיי החיידר של ביאליק, ולהראות שהחינוך הישראלי עדיף על חיי הגלות בחיידר, אך בו בזמן לקשור אותי, ואת חבריי לאותה יהדות שביאליק העריך וציטט. גם ההערות בסיום הספר של ביאליק לימדוני שאכן אני יודע הרבה יותר מכפי שידעו קוראיו של ביאליק כשיצא ספר זה בהוצאה מאי אז, שכן, רבות מההערות היו ידועות לי. אך זכרוני מבית הספר חזר והיכה בי, שוב בחרו ללמדני את הסיפור המשעמם, חסר הנגיעה לימינו אנו או לימיי אז, כדי להעביר ערכים של שלילת הגלות תוך קבלת היהדות.

קריאה חוזרת בביאליק הבהירה לי שוב את הצלחת מערכת החינוך הישראלית. מערכת החינוך מעדיפה להשקיע בחינוך המנציח ערכים הגמוניים תוך העלאה לקורבן של יוצרים, שבחירה של יצירות אחרות מכתביהם היתה מקרבתם לקורא ומשאירתם אקטואליים לאורך זמן. שכן, ספיח והחצוצרה שנתביישה אולי מעבירים ערכים קונצנזואליים של היהדות הרדופה והמסכנה, שכה טובים לשלטון ימני מסתגר ושונא אחר, אך "מאחורי הגדר" ו"אריה בעל גוף" מעבירים מסרים אקטואליים שמבהירים שביאליק צריך להיות איתנו, ושלו נחשף הדור הצעיר, כמוני אז, ליצירות שאקטואליותן עדיין קיימת, אזי דומה שהתרבות הישראלית היתה קצת פחות שטוחה ובעלת זיכרון קצר. אבל תרבות שכזאת אינה עולה בקנה אחד עם המסרים החינוכיים והערכיים של החברה הישראלית מאז שנות השמונים, שלא נאמר לפני כן. על כן, דינו של ביאליק להילמד בתיכון ולהיות שנוא על התלמידים, שאולי עשרות שנים לאחר מכן יגלו את הסוד הגלוי, מערכת החינוך הישראלית מרחיקה את הישראלי מתרבותו מסיבות אידיאולוגיות ברורות ומועילות. לה.

1. מדינת ישראל הוקמה בזכות:

א. הבטחה אלוהית לעם היהודי

ב. שואת יהודי אירופה

ג. החלטה של מועצת האומות המאוחדות

ד. משולש האהבים, גולדה מאיר, יוסף סטלין והארי טרומן.

2.איזה מהיישובים הבאים נכלל בגבולות מדינת ישראל בהסכמי הפסקת האש, 1949:

1. קריית ארבע

2. כרמיאל

3. שייח מוניס (ידוע בשם רמת אביב)

4. הווגוורטס

3. מי מהאנשים הבאים פגע באזרחים יהודים:

1. יריב אופנהיימר

2. עמוס ברנס

3. יונה אברושמי

4. ירון זהבי

4. מי מראשי הממשלה הבאים שיחרר טרוריסטים תמורת ישראלים, חיים או מתים:

1. שמעון פרס

2. יצחק רבין

3. אריאל שרון

4. כל התשובות נכונות

5. מי מהאנשים הבאים היה הפעיל המרכזי בהקמת מתקני הגרעין הישראלי:

1. יובל נאמן

2. חיים ויצמן

3. שמעון פרס

4. אילן רמון

6. מי מהאנשים הבאים רצח יותר חפים מפשע:

1. סמיר קונטאר

2. זאב רוזנשטיין

3. ברוך גולדשטיין

4. אלימלך זורקין

7. איזה מהצעדים הבאים מבהירים את חוקיות השליטה הישראלית בגבולות 1967:

1. ברית בין הביתרים

2. הצהרת בלפור, 1917

3. החלטת מועצת האו"ם 242

4. הסכם ז'נבה

8. כמה זמן שולטת ישראל בשטחים שאינם מוכרים על ידי שאר העולם:

1. כ-63 שנים

2. כ-5771 שנים

3. כ-44 שנים

4. כ-5 שנים

9. מיהו חוזה המדינה:

1. הרב מאיר כהנא

2. הרב קלישר

3. תיאודור הרצל

4. גנדולף האפור

10. איזו מפלגה היתה הראשונה שקראה לשתי מדינות לשני עמים:

1. מפא"י

2. ישראל ביתנו

3. רק"ח-חד"ש

4. תרשיש

סכמי את סכום התשובות הנכונות שלך. בימים הקרובים ייתפרסם ניתוח התשובות.

הקוראות מוזמנות להציע שאלות נוספות בתגובות.

הטקסטים בפובליציסטיקה העברית רק ממשיכים להשתפר. לעתים נדירות ניתן לקרוא אוסף מהנה של מטפורות כאלה.

הכותב, שחותם כחבר אקדמיה או מכללה אקדמית, מפליג בתיאורים המשלבים מעולם החי ועולם הרפואה:

"ראשי האקדמיה - שיצאו אתמול בקריאה פומבית לשמירה על עצמאות המוסדות האקדמיים - טובלים ושרץ בידם. את קן הצרעות שהתפתח במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב יש לייבש, כמו שמיבשים פצע מוגלתי."

אחרי השרצים, יש מעבר ל"קן צרעות" אותו יש ל"ייבש", כמו "פצע מוגלתי". נפלא. ערבוב המטפורות כאן גובל ביצירתיות שרק חופש ביטוי דמוקרטי במיטבו יכול להרשות. אגב, הצ' עושה את המשפטים האלה למה שהם, מהשרצים דרך הצרעות ועד לפצע המוגלתי.

ראשית, אצל הוריי לעתים קרובות מתגלים קיני צרעות. הוריי אינם מייבשים קיני צרעות אלה. בכלל, צרעות חיות באקלים יבש, ואין טעם לייבש את קיניהם. אם כבר, צריך לייבש ביצות שמצמיחות יתושים, אבל אין שום טעם לייבש קיני צרעות. ייתכן שהאקדמיה היא ביצה שבה גדלים יתושי אנופלס, ואותה צריך לייבש (כפי שהאוצר עשה בחמש השנים האחרונות בצורה מצוינת, אגב) אבל קיני צרעות יש להסיר. לקחת מקל, רצוי של מטאטא, ולהסיר.

אצל הוריי לפחות, קיני הצרעות לרוב מוחבאים מאחורי תמונות או בכפלי אבן, וכאמור לא במקומות לחים במיוחד. הקושי עם קיני צרעות (על משקל קיני מחבלים, אגב) הוא למצוא אותם יותר מאשר להסירם. צריך לעקוב אחרי הצרעות ולראות היכן הן מקננות ואז להסיר את קיניהן. אגב, אנשי אקדמיה לרוב לא נוהגים להתחבא או להחביא את עמדותיהם, בניגוד לקיני צרעות, לכן, אגב, כל כך קל להכיר בעוקצם. 

שנית, גם פצע מוגלתי לא מייבשים. המוגלה היבשה עלולה להישאר בגוף ולהמשיך ליצור נזקים בטווח הארוך. פצע מוגלתי צריך לנקז, קרי, להוציא את המוגלה אל  מחוץ לפצע ואז לתת לפצע להעלות ארוכה. אפשר אולי לנקז את המוגלה האקדמית, כמו את אותה הביצה, אבל לא לייבש אותה.

המאמר מצטיין לא רק בערבוב מטפורות בצורה ציורית וחסרת שחר. גם ה"הוכחות" המופיעות בו לקוחות היישר מאצבעותיו של הכותב. כך הוא כותב:

"אין שום דבר אקדמי בפרסום מאמרים באתרים אנטישמיים, פרו-נאציים, מכחישי שואה, הקוראים להחרים את מדינת ישראל באוניבסיטאות בחו"ל או להעמיד לדין פלילי, כפושעי מלחמה, קצינים בצה"ל או ראשי ממשלה."

חוששני שאיש לא טען שיש דבר אקדמי בפרסומים שכאלה. אתרים אינטרנטיים לרוב אינם פרסומים אקדמיים. אין להם מערכות אקדמיות, אין בהם תהליך שיפוט, כמקובל באקדמיה, ועל כן אין דבר כזה "פרסום מאמר אקדמי באינטרנט", למעט כתבי עת אינטרנטיים.

הכותב, כמו הימין כולו, מתבלבל בין דעותיהם של אנשים לעיסוקם. האם לרופא מותר לפרסם מאמר הקורא ליציאה מהשטחים, ולמרצה, אפילו למדעי המדינה, אסור? אשמח גם לשמוע היכן הם אותם אתרים אנטישמיים, פרו-נאציים, מכחישי שואה וכו' וכו' שמכיר הכותב? האם יש הבדל בין התארים השונים האלה, או שמא כל אתר אנטישמי הוא גם פרו-נאצי ומכחיש שואה? האם ישרא- הוא אתר שכזה, הרי ישנם גם לא מעט מאמרים שעלולים להיות אנטישמיים, הקוראים להעמדה לדין בחו"ל או באוניברסטיאות קציני צה"ל. גם בלוג זה קרא להעמיד לדין את אלוף פיקוד העורף של מלחמת לבנון השניה, ויותר מפעם אחת.

המשך המאמר מלא בדברים דומים. כך, יהודים לא צריכים לתמוך במוסדות המפתחים שינאה למדינת ישראל. אונברסיטת בן-גוריון, שהיא אחת האחראיות לכך שהעיר באר שבע לא התמוטטה ושישנו פיזור גיאוגרפי של יהודים גם בנגב, אינה שונאת את מדינת ישראל. כך גם המרצים הקוראים לסיום הכיבוש.

הפסקה הבאה מובילה את מלאכת העלאת הטיעונים לפסגות חדשות:

"אני מניח שבמחלקה לפוליטיקה וממשל, המטפחת שנאה כמעט-אובססיבית לכל מה שנודף ממנו ריח של ציונות בעיני "חוקריה", מטיפים גם להחזרת האדמות שנכבשו ב-1948 לערבים. אינני יודע כיצד מסבירים זאת המרצים במחלקה לפוליטיקה וממשל, אבל אני בטוח שגם באקדמיה למדעים לא רואים בסוג כזה של הרצאות חלק מהחופש האקדמי."

ובכן, הכותב מניח הנחה. מובן שלהנחה זאת אין בסיס במציאות. הנחה זאת מאפשרת הכנסת תיאור קיצוני בצורה כמעט מטורפת וחסרת בסיס. הנחה זאת גם מאפשרת שימוש במרכאות מרוקנות, אין במחלקה זאת חוקרים, אלא "חוקרים". לאחר שהונחה הנחה שגויה, מציין הכותב שהוא אינו מסוגל להסביר את העומד בבסיס ההנחה השקרית שלו. או אז הוא מסיים במסקנה, בעקבות הנחתו השקרית.

ואם אפשר לסיים עם קצת עליונות יהודית בריאה המשולבת בשקר היסטורי, מדוע לא? "ליהודים יש גם ערך מוסף: לא בכדי הם נמצאים בארץ ישראל. תנועתם הלאומית, הציונות, לא שאפה לכבוש ארץ לא להם. כל העולם הכיר בכך ב-1917." לא, ליהודים אין שום ערך מוסף, ודאי לא בטענה הלאומית. כשם שהבריטי נמצא היכן שמולדת הבריטים נתפסת בעיניו, כך היהודי נמצא היכן שהמולדת היהודית נמצאת. איני מכיר תנועה לאומית הטוענת שהיא שאפה לארץ לא לה. אין לאומיות הטוענת לכיבוש ארץ לא לה. אין בכך דבר המייחד את ה"לאומיות היהודית". הערך המוסף היהודי גם לא הוכר על ידי העולם ב-1917. אז ניתנה הצהרת בלפור, על ידי האימפריה הבריטית, שמעולם לא הוכרה כ"כל העולם". ארצות הברית לא הכירה בכך ב-1917, גם רוסיה שהייתה שרויה במלחמת אזרחים עקובה מדם ב-1917 לא הכירה בכך. אני די משוכנע שגם יפן, פולין ועוד מדינות רבות שהשתתפו במלחמת העולם הראשונה, שהייתה בעיצומה ב-1917, לא הכירו בכך. סביר להניח שגם מצרים, שהייתה באותה התקופה ממלכה עצמאית יחסית לא הכירה בכך ב-1917.

שני המשפטים האחרונים במאמר מבהירים היטב את הכיוון אליו הולכת ישראל:

"מבלי לקבוע מסמרות אקדמיים, אני מניח שבכל מדינה אחרת היו מקיאים החוצה את כל מי שכופר בערכים המעוגנים במסמכי היסוד המכוננים שלה.

ד"ר חיים משגב, מרצה למשפט במכללה האקדמית נתניה"

כך, אדם המלמד משפטים באקדמיה, מבהיר שזאת אינה אמורה להכיר בחופש ביטוי, אלא להעסיק רק אנשים שנאמנים למסמכי יסוד לאומיים. כן, לפי המרצה למשפטים במכללה האקדמית נתניה, אי אפשר לכפור בלאומיות באקדמיה. מזל, שאפשר ללמד על חופש ביטוי באקדמיה, אם כי סביר שאי אפשר ללמד על כך בנתניה, מכללה הממונת על ידי הימין הנוצרי האמריקאי.

האירוניה ההיסטורית זועקת כמובן. בראשית ימי המדינה גם בן-גוריון חשב דברים דומים כשניסה למנוע ממורים שאינם חברי מפא"י ללמד בבתי ספר, אולם בית המשפט מנע זאת ממנו. אבל הימין למד היטב מבן-גוריון, בייחוד את התפיסה לפיה חופש הביטוי הוא מונח מוקצה. אולי כי חופש זה מוביל לחופש מחשבה, או אולי בגלל שהוא מאפשר קריאה ביקורתית של מטפורות מעורבבות היטב, ריקות מתוכן ומלאות בשינאה.

גילוי נאות: כותה שורות אלה הוא צרעה מוגלתית שיש לייבשה, או אולי נעקץ פעם על ידי דבורה.

במחשבה שביעית, אולי הלחות גרמה לכותב המאמר לרצות לייבש כל מה שזז. או אולי השטפונות בפקיסטן.