חרונולוגיה חסרת חשיבות

לאה גולדברג כבר כתבה על זה ואימללה מיליוני תלמידים לבגרויות (כיום היא כבר בטח לא חלק מתכניות הלימודים, שירים אלה מדכאים מדי וקשים). ניק קייב כתב גירסא קצת יותר עכשווית, אך פחות מוכרת וקצת יותר אכזרית. אלפרד שוטץ גם הוא כתב על זה, מזווית אקדמית קצת יותר. על חוסר האפשרות[1] לשובו של הבן הבייתה. אבל האקדמיה והכותבים המהוללים אינם יודעים דבר. חוץ מהמציאות, כמובן.

אבל הבן השב הבייתה מחפש מציאות. וכמאמר הפתגם לא בודקים סוס טרויאני בשיניו, גם לא בדקנו את השיניים. וכך יצא שקיבלתי מתנה שהחזירה אותי אחורה לתקופה אפלה, בה נסעתי באותו סוס טרויאני לפגישות נוראיות בצל טילים מרחפים, למפגשים שבית משפט, שהופצץ ולא נהרס, החליט על קיומם, עם איש חשוב כל כך שנעלם בגלל צוק העתים, וחזר והרס. וכיום שוב אני רוכב באותו הסוס.

והסוס לוקח אותי בנסיעה הראשונה שלי בו למקום קרוב למקום בו ביליתי שנתיים וחצי אומללות בחיי. לאחרונה קראתי מכתבי פרידה מהאנשים שליוו אותי באותה התקופה האפלה. הם ביקשו להישאר חבריי. אכן, רק פושע מועד יירצה לשמור על קשר עם מי שהיו איתו במקומות אפלים שכאלה. ולא שמרתי על קשר עם איש מהם. רק הזיכרון שהסוס הטרויאני לוקח אותי אל מקום קרוב למקום בו סבלתי שנתיים וחצי, ובו שבועיים לאחר אותם שנתיים וחצי, אותם מעין חברים התפלאו לראות אותי מחייך בו. כן, כך, שילוב פנטסטי של מתנה ונסיעה זרקו אותי למקומות הכי קשים בחיי בישראל. אכן מתנת חזרה.

ואני מהלך ברחובות ישראל. שעה ביום. לפחות. משתדל. להילחם באכילת הפיצוי הרגשי. להילחם בעודף הגלידה. ולחפש את היופי והחן שכולם מדברים עליהם כאן. אולי החום ממיס אותם. אולי החן והיופי נשארו בעיר הולדתי, ובכרך הגדול אי אפשר למצוא אותם כלל. שכן, אני הולך שעה ביום. לפחות. משתדל. ולא רואה חן. לא רואה יופי. רואה ילדים קטנים מדי ערים בשעות מאוחרות מדי. רואה המון אדם שובע במקומות המדיפים לאוכל שומני מדי. וזול ויקר בו זמנית. רואה אנשים כבויי עיניים מהלכים ברחובות והמחשבה שישנו מקום בו אנשים ממש מחייכים אחד לשני (כן, חיוך מאולץ, צבוע, מתחסד, מזויף) כשעינהם נפגשות יכול להיות קיים מתרחקת והולכת ממש כמו ההליכה שלי.

וכן, אני מבין שאותם כותבים מהוללים לא יכולים להיות טועים.

אכן, שובו של הבן האובד.

[1]  היתכנות בעיברית היפר-מודרנית.

חלפו להן חמש שנים מאז סידרת הפוסטים הזאת, אבל בגלל שהיא הפכה לאקטואלית שוב, אעלה אותה שוב, ואז בפוסט הבא, אגלגל או אגולל או אתגולל על המשך הסיפור ומה קרה שפתאום חמש השנים האלה שחלפו, שבו שוב.

אז הנה, כך סיפרתי לפני חמש שנים (ועדכונים לגבי האומרים את הדברים):

כל הכבוד. כל הכבוד. ברור שזה מלווה בצער. אבל על זה בדיוק מדברים כאן כל הזמן. לא משקיעים מספיק בחינוך. לא משקיעים מספיק בעתיד. אז כן, בחוץ תמצא מקום הרבה יותר בקלות. אני יודעת שזה לא היה קל למצוא שם עבודה. כל הכבוד.

חבל שזה שם, חבל שהמדינה הזאת לא יודעת להשקיע בחינוך. לא משקיעה באנשים. מאבדת אותם כל כך בקלות.

אבל כל עוד תגיע פעמיים בשנה אני מסוגלת לחיות עם זה. יש למה לחכות, והזמן הזה שווה את ההמתנה. פעמיים בשנה, אני אצטרך להסתפק בזה.

כל הכבוד, אבל עם הרבה מאוד צער.

(מספרת קטע זה עדיין כאן איתנו, מביעה את אותם הרעיונות פחות או יותר, עם אותה האופטימיות פחות או יותר, רק מבוגרת יותר).

-

רמה האישית אין לי סיכוי לשכנע אותך. אבל זה עצוב. שובר לי את הלב. כן, הסתכלתי סביבי וחלק ניכר מהאנשים הטובים שאני מכירה, האנשים שסביבי, כבר אינם כאן. וזאת בעיה. זאת בעיה קשה מאוד. נכון, התהליך הזה נמשך כבר 30 שנה, אבל עכשיו הוא הגיע לרגע האמת שלו. לא, אני לא יכולה במישור האישי לשכנע אותך, אבל במישור הקבוצתי, הלאומי, מילה גסה היום כמעט, אם כל מי שכמוך יעשה את מה שאתה עושה, אפשר לסגור כאן את המדינה.

הרי האינטילגנציה היא הראשונה שעוזבת. כן, היא עוזבת כבר שלושים שנה. אבל הדמוגרפיה עכשיו מגיעה לנקודת השיא שלה. אם האינטליגנציה לא תישאר להילחם, לא יהיה מי שיילחם על המדינה הזאת. בנינו כאן והגענו לכאן, ההורים שלנו, הסבא וסבתא שלנו, כדי לבנות מדינה מסוג אחד. ועכשיו האנשים שיכולים להמשיך ולקיים את אותה מדינה, הם עוזבים. המדינה משתנה לנו מול העיניים, אבל זה בגלל שכל כך הרבה אנשים כמוך עוזבים. ברור, במישור האישי אין לי מה להציע לך. נכון, המישור האישי הוא תהליך הדרדרות של הרבה מאוד שנים. אבל אם אנחנו רוצים שישראל שאנחנו מכירים ואוהבים, זאת הדמוקרטית, עם הערכים, השוויון, הדאגה, כן הסוציאליסטית, עכשיו המילה הזאת חוזרת, פתאום הפרטה זה לא משהו שנתפס חיובי כל כך, כן יש חזרה לערכים של סולידאריות בישראל, אבל אם אנחנו רוצים שהישראל הזאת תישאר, תימשך, תתחזק, אנשים כמוך צריכים להישאר כאן. אפילו שבחוץ יש להם הרבה יותר מה לקבל. כן, אפילו שעבודה כאן אין להם בדיוק את זאת שהם מחפשים. אבל האנשים הטובים ממשיכים לעזוב, והסיכוי לשנות, לחזור לישראל הערכית, קטן ככל שאנשים כמוך עוזבים. אני נלחמת.

אני רואה את התהליכים האלה קורים כאן בעיר שלי. בירת הנצח. אבל אנחנו נלחמים עליה. גם כאן התהליך הזה של עזיבת האינטילגנציה קרה. כבר לפני חמש עשרה שנה. האינטילגנציה עזבה. מי נשאר, חרדים, ערבים, קצת דתיים לאומיים, לא הרבה. ההשכלה, החילונות, כן זאת עם הערכים, ואני לא חילונית אתה יודע, הם עזבו, והעיר נשארה להתמודד עם חורבנה. אבל אנחנו מנסים לשנות. מנסים להחזיר. מצליחים להחזיר. קצת פה וקצת שם, המלחמה שלנו מצליחה. אנחנו פותחים מרכזי תרבות אפילו בשבת לחילוניים, כי אם אנחנו לא נילחם שהם יישארו, אין לעיר הזאת, ולמדינה הזאת, שום סיכוי. ומה שקורה בעיר הזאת, יקרה לכל ישראל בעוד חמש עשרה, עשרים שנה. אני רואה את זה היום, אבל אני לא מוכנה לוותר. לא, במישור האישי אין לי מה להציע לך. אני גם לא יכולה לבקש ממך להקריב בשביל הרמה הלאומית כל כך הרבה, אבל אם כל האנשים הטובים כמוך יעזבו, יקרה למדינה הזאת מה שקרה לעיר הבירה הנצחית שלנו. עוני, עזובה, קיצוניות, שנאה.

אבל אני לא מוכנה להתייאש. בסוף יקום איזה מנהיג, חייב מישהו לקום ולדאוג למדינה הזאת. הואקום הזה לא יכול להימשך. אנחנו חייבים שהאנשים הטובים יישארו, ויילחמו. וכן, אני יודעת, נלחמת, התייאשת, וגם אני אוכלת כל כך הרבה. כל פעילות ציבורית מלווה בייאוש, בסתירות לחי, בחוסר הערכה. גם כשרוצים לעשות את הדבר הנכון, הציבור לא תמיד מקבל את זה. לא תמיד מבין את הטווח הרחוק, לא תמיד חושב שהמלחמה, המאבק הערכי הזה, שווה את ההתמתנות, את הדיון, את המשא ומתן. לפעמים עמדה קיצונית נתפסת כחשובה יותר מעשייה מתונה. אבל העשייה הזאת היא שמאפשרת לנו להמשיך לתחזק ואולי אפילו לחזק את החברה הערכית שאנחנו רוצים לראות כאן. ולעזוב, בייחוד אנשים כמוך, והרבה מאוד חברים שלי, זה אולי הפתרון ברמה האישית. אבל ברמה החברתית, הקבוצתית, העזיבה שלכם כיום, ונכון שעזיבה דומה קיימת כבר שלושים שנה, אבל כיום היא מהווה גזר דין מוות לחברה הישראלית הערכית שעל פיה הוקמה מדינת ישראל. לא, במישור האישי אני מבינה אותך, במישור החברתי שברת לי את הלב. כלל שיותר אנשים מכם עוזבים, כך יהיה לכם פחות לאן לחזור.

מוקדש לר.ע. (רה"מ אידיאלית ל2025), הדוברת כאן התקדמה לרמה הארצית מרמת עיר הקודש, גם שם היא כנראה מנסה להילחם, וגם שם סביר שתיכשל.

-

הכל כאן נשרף. עכשיו גם הכרמל נשרף. האזור הזה, המקום שהיה בו כל כך הרבה מקומות לטייל, עכשיו שרוף. כמו הכל כאן, כל דבר יפה וטוב כאן נהרס. אם הייתי יכולה, הייתי מחר בבוקר עוזבת. אין כאן עתיד. הכל נשרף, הכל עומד להישרף. וממשיכים לקשקש לנו על מלחמות. כמו מלחמת לבנון השנייה, לא ערוכים כאן לכלום, לא למלחמה, לא לשריפות, לא לעבודה, לא לעזרה לאנשים, כלום. אין כאן בשביל מה להישאר. אם הייתי יכולה, מחר, מחר בבוקר הייתי עוזבת.

אני אפילו לא יכולה להגיד שפעם היה כאן יותר טוב, לא, תמיד חשבתי שבסוף עדיף יהיה לעזוב. אבל עכשיו, אחרי שגם הכרמל נשרף. ולא, לאף אחד בעצם לא היה איכפת. אני עובדת שם, בעוספיה, סיפרו לי אנשים שעובדים איתי, הם התקשרו למכבי האש. בפעם השלישית שהם התקשרו, אמרו להם להפסיק להציק לכבאים. כי לאף אחד כאן לא איכפת כבר מכלום. שום דבר יפה לא יכול להפתחת כאן. סדר עדיפויות דפוק, ולא ערוכים לכלום. העיקר מבלבלים את המוח שנהיה ערוכים לזה.

הפרסומות בכלל מדברות איתנו על זה שהממשלה שרפה את הכרמל. משום מה רוצים לשכנע אותנו שאסור לסמוך על הממשלה. נכון, אין לנו מה לסמוך על הממשלה, אבל בעצם, זה התפקיד של הממשלה לדאוג לכך שלא יהיו שריפות. לא תפקיד של עמותה, לא תפקיד שלנו. היא צריכה להשקיע בזה. היא צריכה גם להשקיע בחינוך, אבל לממשלה לא איכפת מכלום, ואנחנו לא דורשים שיהיה איכפת לה. אנחנו מיואשים, כי אם גם הכרמל נשרף, אז בשביל מה. פעם עוד חשבנו שחיפה הנורמאלית, השקטה, היפה, עם הריאה הירוקה של הכרמל מכל צדדיה עוד תעזור לנו לשמור על שפיות מסוימת. שאפשר יהיה ללכת לטייל בכרמל ביום שבת. רק לא מזמן עשינו את זה. עכשיו הכל נשרף. העתיד שלנו לא עכשיו עלה באש, עכשיו הוא רק קיבל את החותמת האחרונה שבסוף יישארו כאן רק להבות. לא, לא להבות חביבה. גם כן שם מוזר לקיבוץ. להבות שאכלו כאן את הכרמל, להבות שאוכלות כאן הכל. להבות ושריפה שרק מבהירים שוב, שכן, נכון, שריפות יש בכל העולם, אבל בעולם יש עוד משהו שקשה לי לראות שקיים פה. עתיד, קוראים לדבר הזה. וכאן, לא חושבת שיש אותו.

אמנם השריפה חלפה לה, אבל הדוברת של קטע זה מיואשת הרבה יותר ממה שהייתה לפני חמש שנים. לו יכלה, הייתה עוזבת. אבל היא אינה יכולה, וכך ללא עתיד נראה לעין, עם תיעוב לכל מה שסביבה, היא תמשיך להיתנתק מנטלית מהסביבה בה היא חיה.

כשאני מסתכלת 25 שנה אחורה ו-25 שנה קדימה אני יודעת שאין כאן מה לעשות.

עשרים וחמש שנה אחורה, לא היה כאן כלום. לא היה כלום. ההתפתחות מדהימה. לפני 25 לא היה אינטרנט. הכבישים, הכבישים, לא היו בכלל כבישים. המדינה התפתחה. אף מדינה לא התפתחה ככה. פשוט מדהים. הסתכלתי אחורה, 25 שנה כזאת התפתחות לא יכול להיות בשום מקום. רק בישראל התפתחות שכזאת. תשתיות, תחבורה, אינטרנט. מדהים, מדהים.

אבל 25 שנה קדימה. לא מסוגלת לראות. זאת לא התרבות שלי. לא התרבות שלי. אני מרגישה שעוד 25 אני לא אהיה התרבות השלטת פה. אני לא אדע מה לעשות, איך להתנהג זה לא התרבות שלי. זה לא רק הערבים. לא רק הערבים. זה גם המרוקאים. אני כבר עכשיו קוראת בעיתון, ולא מאמינה. זה לא התרבות שלי. אני לא ארגיש בנוח פה. כן, אני רוצה לעבור לאירופה. שם זאת התרבות שלי, שם אני ארגיש כמו בבית. פה, פה זה לא התרבות שלי. נכון, הערבים לא מתרבים כל כך הרבה, אבל זה לא, זה לא רק הם. זה התרבות כולה. אני מרגישה כאילו אני מאבדת את התרבות. בנינו כאן מדינה לכיוון אחד, אבל זה לא התרבות שלנו יותר. אני מרגישה לא שייכת, אני מרגישה שזאת לא המדינה שלי. לא התרבות שלי. זה גם הזרים שכל הזמן פה. נכון, ישראל התפתחה נורא יפה ב25 שנה האחרונות, אבל לא, אין פה עתיד. זה לא התרבות שלי. החרדים משתלטים כאן המון, כל הזמן. הדתיים גם. הם לא כמונו, והם מתרבים, עושים הרבה מאוד ילדים. אנחנו לא נהיה כאן, התרבות שלנו תהיה תרבות של מיעוט. אני לא גזענית. לא מפריע לי שהערבים יהיו פה הרוב מבחינה דמוקרטית. אבל כשיהיה כאן ערבי ראש ממשלה, זאת לא תהיה התרבות שלי. אני לא ארגיש שזאת המדינה שלי פה יותר. אז מה אתם אומרים, שהנתונים לא מתיישבים. שהערבים לא יהיו פה רוב עוד 25 שנה, אבל זה לא, זה לא רק הם, זה גם המזרחים, כבר עכשיו אני מרגישה שהתרבות, זאת כבר לא המדינה שלי, לא התרבות שלי. אני אחפש לעזוב, כי התרבות הזאת היא לא שלי, ולמרות כל ההתפתחות המדהימה של העשרים וחמש שנה האחרונות, זאת כבר לא תהיה המדינה שלי.

הדוברת בקטע זה עזבה למדינה אירופאית כפי שאמרה שתעשה.

נוצר מצב מוזר, בו קטע שכתבתי לפני עשר שנים זוכה להכרה בימים אלה ממש בישרא-בלוג.

כך, הקטע הפותח את הבלוג הזה הפך לקטע המדגים את היצירתיות באתר כולו, והגיע לעמוד הפתיחה של ישרא- כסימן ליצירתיות. למרות שהוא נכתב לפני עשר שנים. ולמרות שפרסמתי אותו בשנית, כגחמה לרגל חגיגות העשור לבלוגים שלי. 

תאמרנה, יצירתיות היא מידה חסרת זמן. תאמרנה, וכי יש מחמאה גדולה יותר לכותב? שאחרי עשר שנים, עדיין קטע שכתב נתפש כיצירתי עד כדי כך שיגיע לעמוד הראשי של האתר. אין מחמאה גדולה יותר. 

אני יודע כמה אנשים נכנסים לבלוג כיום כדי לראות את הקטע היצירתי. כעשרים ביום. לפני עשר שנים, רק בעלי פרו ראו כמה כניסות יש להם, וכך, חוץ משש התגובות שהיו לפוסט הזה בעת פרסומו הראשוני, בעצם שלוש כי שלוש היו שלי, אינו יודע כמה אנשים קראו אותו אז. כמה חשבו שהוא יצירתי - היו כמה כאלה, עובדה הן הגיבו (הבלוגים של רובן נעלמו בעשור האחרון, כמו רוב הבלוגים שהיו אז, למעט הבלוג הזה). 

היצירתיות של הפוסט הראשון שלי, כבודה במקומה מונח. אבל, הפרסום המאוחר קצת מוזר בעיניי. מוזר? נלעג. מגוחך. הרי הפוסט הזה היה כאן כל הזמן.

ובעצם, היצירתיות בפוסט הזה אינה יצירתית עד כדי כך. קחו קמצוץ של מודעות עצמית, קמצוץ של סתירה פנימית, מספר קולות במעין דיאלוג, קצת דכדוך, קצת רומנטיקה, ומה קיבלתן? ובכן, את ישרא- פחות או יותר. לחלופין, מה שבישרא- נתפס כיצירתי. את הפוסט הראשון בבלוג הזה.

כן, הפרסום המאוחר שהפוסט הראשון שכתבתי כאן זוכה לו כעת, עדנה מאוחרת, קצת נלעג בעיניי, ומעיד יותר מהכל על הכישלון שלי כאן ועל המחסור החמור ביצירתיות שיש כאן, בישרא-, ובכלל.

יש לכותב שורות אלה בלוג יצירתי. הוא אינו כאן. הכרונולוג הוא הבלוג היצירתי ביותר. של כותב שורות אלה. לדעתי, בכלל. הוא יוצא נגד כל אותן מוסכמות שהפכו לשגרה. והרי היצירתיות אינה לקחת את כל הדברים הבנאליים, לערבב אותם, ולקבל משהו שכולם יזהו, ויגידו, ש"אוה, זה יצירתי" בלי שיהיה שם שום חידוש. כמו הפוסט הראשון כאן, שזוכה עכשיו, אחרי עשור, לעדנה מחודשת.

לא, יצירתיות היא לצאת כנגד המוסכמות המקובלות. להציע אלטרנטיבה לקיים, להציע משהו שונה, קשה לעיכול, מוזר, בלתי מובן, שחותר נגד כל מה שהרגיל מציע. והכרונולוג הוא זה שעושה את כל זה, בניגוד לבלוג הזה, ולפוסט הראשון שלו, שזוכה עכשיו לעדנה מחודשת. הכרונולוג מפשיט את החיים מהסיפוריות המולבשת עליהם על ידי כולנו, יש שיטענו האנושות, יש שיטענו התקופה הנוכחית. שכן, החיים אינם סיפור (בניגוד למה שהוגים שונים ובעיקר משונים נוטים להגג, ובניגוד למה שכותבי בלוגים רבים כל כך אוהבים לעשות. לצערי, גם על זה כתבתי כבר לפני עשר שנים.). הכרונולוג מפשיט את החיים מההופעתיות (מופעיות {?}, איך לעזאזל מתרגמים פרפורמטיביות לעברית?) המUוSה (מעושה/מאוסה) המולבשת על החיים, ללא קשר למה שקורה בחיים. לא, העולם אינו במה, אנחנו לא שחקנים. אנחנו אנשים שחיים את החיים שלהם.

הכרונולוג אין בו קמצוץ של רומנטיקה, לא דכדוך, לא מודעות עצמית, אין בו סתירה פנימית, לא קולות, לא דיאלוג, שום התחשבות בקוראים. שום ניסיון ליצור דיאלוג. הוא בועט בכל מה שהזירה הזאת מציעה. הוא סידרה של אירועים, משפטים בעברית שמתארים כל אחד דבר אחד. רק מי שקורא בו לאורך שנים יכול אולי למצוא איזשהי עלילה מקרטעת. אולי אפילו התפתחות. אבל איזה בן אנוש מסוגל להזיק לעצמו תקופה ארוכה כל כך, ולקרוא משהו בלתי קריא (ישנו אחד או שניים, דווקא).

הכרונולוג גם נתן לכותב שורות אלה כמה הנאות קטנות. איזה קורא קבוע אחד. פעם אפילו הפכו את חייו של כותב שורות אלה לקריקטורה. כמה אנשים, חוץ מפוליטיקאים, זכו לראות את חייהם מוצגים בצורה דו-ממדית, גרפית, ויזואלית? אז כותב שורות אלה זכה לזה פעם, בזכות הכרונולוג, שכן להפוך חיים שטוחים כל כך כפי שמוצגים בכרונולוג לדו-מימד גרפי הרבה יותר מעניין מלהפוך את הבנאליה השורה כאן תדיר. אז הפכו אותי לקריקטורה בזכות הכרונולוג. זוהי יצירתיות.

אבל לטעון שהפוסט הראשון שכתבתי כאן, שזוכה עכשיו לעדנה מחודשת, עשר שנים אחרי שהוא פורסם לראשונה, כשהוא מפורסם בשנית בגלל גחמה של כותב שורות אלה, יש שיאמרו שיגעון גדלות של כותב שורות אלה שחוגג לעצמו עשור, הוא יצירתי, זה מוזר. לחלופין, יש שתאמרנה, הרוב אינו טועה, ואדרבא ואדרבא, אם רבים חושבים שהוא יצירתי, אז אחרי רבים להטות, וכנראה שהוא יצירתי. יצירתיות מהזן הבנאלי במיוחד. אבל גם זוהי יצירתיות. ואולי זוהי היצירתיות שרובינו מחפשים, יצירתיות בנאלית שמחדשת בצירופים שהיא עושה, תוך שמירה על הסדר הקיים. שכן, אלוהים ישמור (או כל דבר אחר שאתן מאמינות בו), לערער על הסדר הקיים, רק לא זה. וודאי שאיננו רוצים יצירתיות שכזאת. הרי לא נוכל לעכל אותה. אז הבו לנו יצירתיות קלה לעיכול, ותפסיק לבלבל לנו במוח על יצירתיות חתרנית. לא באנו לשנות את העולם, ויצירתיות ודאי שאינה אמורה לשנות את העולם. היא רק אמורה לגרום לנו להרגיש נעים. כמו ישרא-. כמו הבלוגים. כמו המציאות הישראלית.

הספירה לאחור החלה. החלה. 

עוד ארבעה ימים, ויש שיאמרו שלושה.

עד מתי מרץ 2004? מה? מה ענין מרץ 2004? 

לפני עשור, עשור שנים החל הבלוג הזה להיכתב. 

מחריד עד כמה זה היה מזמן. עשר שנים. ישנם אנשים שכותבים היום בלוג שלא נולדו אז (אני תמיד תמה, אין גיל מינימום לכתיבת בלוגים? כבר כתבתי על זה פוסט, לפני כמה שנים). תחשבו, בנות ה-12 שפתחו בלוג כשאני פתחתי אותו הן היום בגירות (מתוסבכות, סביר להניח, כי בכל זאת, מי פותחת בלוג בגיל 12, ועוד ב-2004?). אם הייתי בן 17 כשפתחתי את הבלוג, הרי היום הייתי בן 27!

כן, בתשעה עשר במרץ 2004 נפל דבר בבלוגוספירה. בעצם, לא נפל כלום. אם עץ נופל ביער, ואיש לא רואה, האם נפל? אם בלוג נפתח בבלוגוספירה, כלום לא קורה. זאת הייתה אחת הנקודות הראשונות שלי כאן.

ואיך נחגוג עשור?

אפשר לתאר את כל ההישגים של בלוג זה, ושאר הבלוגים שלי. וישנם מעט מאוד כאלה (כמו של שאר הבלוגים בעולם!).

אפשר לפרסם מחדש את הפוסט הראשון. זה משהו קל שסביר שאעשה.

אפשר להסביר שוב על הבלוגים שכותב שורות אלה מפרסם. ישנם לא מעט כאלה. אפילו חידשתי את אחד מהם אתמול. כלומר, פרסמתי פוסט בבלוג שכבר שנים לא כתבתי בו. יצא לא רע. לא, לא בבלוג שמעריץ את מוזטל (זצל), סבסטיאן (היד) ויאיר (נירו יאיר) לפיד (שנפתח שנים לפני שהפך לשר אוצר, תמיד הקדמתי את זמני!).

מה עוד?

אפשר לתאר את כל הבלוגים שהמערכת סגרה לי: היומנים של קפקא, והדיסקרימינציה הרנדומלית.

אפשר לתאר את כל השינויים שחלפו בעשור הזה.

שרון מת. אריק מת. איינשטן מת. מייקל ג'קסון. צדקתן, מת. כל כך הרבה מתים, ורק הבלוג שלי ממשיך להתקיים. איך אמר קונראד? (לא זה מנקמה, ריבנג') הזוועה!!!

אפשר לעשות הפוך, להסביר את כל מה שלא השתנה בעשור הנוכחי: הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, ורק שמיר הפך לנתניהו (אופס, התבלבל לי 1984 עם 2004, בעצם, גם הנתניהו אותו הנתניהו). בעצם, יש גם שמיר אחד. והרבה מאוד שית. ומידת הנעל של כש"א. מידע שהיה תמיד מרכזי בקיומו של בלוג זה.

ורק הבוש התחלף באובמה. טוב, וקרו עוד כמה דברים בחיים של כותב שורות אלה. על רובם אפשר לקרוא בכרונולוג שלו. כאן, החיים האישיים של כותב שורות אלה מעולם לא היו מעניינים איש (חוץ מבחודש הראשון, אולי) ובוודאי שלא את כותב שורות אלה. זאת הייתה כל הנקודה של כמה פוסטים.

אז איך נחגוג? איך נציין? עשור לקיומו של הבלוג הזה (ושל שאר הבלוגים של כותב שורות אלה, טוב, קצת פחות), והעולם, כמנהגו נוהג.

אז נפרסם את הפוסט הראשון, שוב. ונסביר את כל הפרוייקט שקשור לכתיבה של כותב שורות אלה. אולי נעשה גם פרסום חוזר של קטעים,לבקשתכן. או אולי לבקשת כותב שורות אלה.

עשור, זה הרבה זמן. מאז שפתחתי, רוב הבלוגים שהיו כאן, נסגרו. רק אחד נשאר לפליטה מבין אלה שאני טורח לקרוא. תמיד כתבתי יותר משקראתי.

גם היום זה כך.

כן, עשר שנים זה הרבה זמן. והזמן, עשה את מה שהוא תמיד עושה, עבר, אם נצטט את דן תורן, וכבר זמן לאכול (שוקולד) וללכת לישון.