חרונולוגיה חסרת חשיבות

"כיום יש לדיוק ואיכות המידע השפעה גדולה על הלוחמים בשטח. הלוחם מרושת ומחובר בין כל הזרועות, ונוצרה תחרות ואף מאבק בין אתוס הלחימה לאתוס הטכנולוגיה. לכן, המהלך הזה נכון למצפן של הצבא. אם אפשר היה לנצח מלחמה מרחוק בזכות הטכנולוגיה, אז בזה זה נגמר. אבל בשכונה שלנו אתה חייב, בכל תרחיש שהוא, כוחות קרקעיים שהם יכריעו וינצחו. העניין הוא שצריך לבצע זאת בלי לפגוע - לא באלה ולא באלה".

ואם כן, מה זה לעזאזל אומר?

בהליכה ביישובים מנומנמים יש הרבה מהכרת מציאות אחרת.

וכך, טיילתי ביישוב שאם הייתי בו בעבר, הדחקתי זאת. הלכתי לפי תומי, בשקט, בשלווה, כהרגלי בקודש. הגעתי למרכז הישוב, על הכביש הראשי בו הלכתי. משמאלי (או אולי ימיני, כבר איני מבדיל בינהם, ולא, לא שכחתי את ירושלים) עמדה הצרכניה, היא עמדה שם אחרי שחלפתי על פני בית העם. מולה היה עוד איזה בית עסק, ועוד אחד. ועל הכביש היה שלט, כחול, לא גדול במיוחד. כותרת השלט הייתה "הסליק". השלט הסביר את ההיסטוריה של המקום.

היישוב הוקם ב-1936, חודשים מספר לפני הפרעות. בעקבותיהן, החליט היישוב להגן על עצמו, וקנה לעצמו נשק. אולם, השולט הבריטי (האכזר, האנטישמי, והאנטי-ישראלי, אם יורשה לי להוסיף) אסר על החזקת אמצעי לחימה ביישובים. לכן, היישוב החליט על חפירת סליק (מנהרה או אולי מחבוא בעברית בת זמנינו) להסתרת אמצעי הלחימה. כדי שהשלטונות לא ימצאו את אמצעי הלחימה, חפרו את הסליק מתחת למבנה הציבורי הראשון, בו רוכזו גן הילדים, הצרכנייה והמרפאה (מכאן מקומו במרכז היישוב). כך, הוחזקו אמצעי לחימה, מפחד השלטונות, מתחת לאדמה ומתחת לבית ילדים ובית חולים.
קצת אחרי שחזרתי מהטיול הקצר הזה, החרידה אזעקה את שמי אותו יישוב מנומנם בו שהיתי. הטיל של החמאס (אותו אויב אסטרטגי אכזרי במיוחד, שמאז ימי עכברוש או אולי אחשורוש לא קם לנו רע ממנו), יורט על ידי כיפת הברזל. ורק אני חשבתי, האם הטיל שיורט הוחזק מתחת לאדמה, מתחת לאיזה בית ילדים, צרכניה, או אולי מרפאה, מפחד השלטונות? ואם כן, האם צדק צהל כשהחריב את אותו בית ילדים, צרכניה, או אולי מרפאה על מקצת יושביה (אחרי שהם סרבו להתפנות משם, כשהתבקשו לעשות כן כל כך יפה!)?
אולם אז, מיד, בלי מחשבה שנייה או שלישית, מחקתי מחשבות אלה ממוחי, כשם שעושים כל הישראלים כיום, כשהם שומעים מחשבה ביקורתית כלשהי. הרי אסור לפגוע בקונצנזוס הנדיר המתקיים כאן, ודאי אסור לחשוב מחשבות כנגדו, בטח ובטח לא כאלה העושות הקבלות בינינו (הצודקים תמיד) לבינם (האויב האסטרטגי האכזרי ביותר מאז ימי עכברוש או אולי אחשוורוש). וכך, חזרתי לשגרת החירום בה מתקיימת המדינה הזאת מאז לידתה, שמח, מאושר, בלב הקונצנזוס, ובלי שמץ של ביקורתיות או מוסר.
אכן, בהליכה ביישובים מנומנמים יש הרבה מהכרת מציאות אחרת. מזל שכבר אי אפשר למצוא יישובים מנומנמים במדינת ישראל. כך, המציאות אינה משתנה ואינה יכולה להשתנות כאן. שגרת חירום.

לפעמים כשקוראים מאמרים נהנים מעודף הקלישאות והחיבורים בין מטפורות שחוקות שהכותבים כותבים.

כך למשל, אדם שהייתן מצפות שיידע לכתוב ברמה מעבר לרמת הקלישאות, כלומר "מנכ"ל פריקו ניהול סיכונים, מימון והשקעות" כותב את הקלישאות הבאות באוטומט:

"המשק נמצא היום רגע לפני מדרון חלקלק המאיים על גלישה מסוכנת," כן, כן, מדרון חלקלק מאיים על גלישה מסוכנת!!! עוד קצת, הנה: "כאשר ישנן משקולות כבדות על רגליו של האצן הסוחב את המשק," אכן, האצן עם המשקולות הסוחב וכו'.

וכמובן, חייבים לסיים עם עוד קלישאה: "מסמל את הילד ההולנדי שחוסם לבדו באצבעו הקטנה את השטף הגדול." המלצתי, אם יש לכם כספים בחברת פריקו, תעבירו אותם לחברה אחרת. המנכל לא משהו, ואני עדין בלשוני.

00000

התכוונתי לכתוב על אוסף הקלישאות הזה, אבל העצלנות של ימינו עיכבה את הכתיבה. עד שנתקלתי בעוד ערבוב טוב של מטפורות, ולכן ישבתי לכתוב. אז הנה:"אם עד עתה נתנו לחתול רק לשמור על השמנת, באוגוסט הקרוב ייתנו לו את המפתחות למחלבה"

המשפט הבא "יש סגולה בעם ישראל, והיא מאיימת על רוב הישראלים." הוא:

1. משפט מדויק ונכון

2. משפט קומוניסטי

3. משפט פשיסטי

4. משפט דתי

5. משפט חסר משמעות