חרונולוגיה חסרת חשיבות

 לעתים קרובות אני מוצא פסקאות שקולעות כל כך למחשבתי, אבל אתמול מצאתי אחת. אז לא התאפקתי, וברשות וסמכות, העתקתי אותה לפה:

"כולנו יודעות שהפיקציה של דגנים מלאים היא פיקציה של התעשייה לחסוך בעלויות של זיקוק וסינון הדגן. במקום לבור את המוץ מהתבן, את השאור מהעיסה, את הטעם מהחיים, הם לוקחים את כל הדגן כמו שהוא. הרבה יותר עבודה זה לקחת רק את החלקים המועילים בדגן. אבל לא, בימינו, דגן מלא הוא הכי בריא, וגם הכי מעט עבודה לחקלאים ולתעשיינים."

וכאן הבלוג המקורי, וזהו הפוסט המקורי. לצרכי גילוי נאות, ראו טורי צד.

אז התקציב התקבל.

איני יכול להתייחס לכל מה שהועבר בתקציב.

תקציב מצוין. מעלה את המסים הרגרסיביים - מע"מ - ובכך פוגע  בשכבות החלשות, מוריד את המסים הפרוגרסיביים ובכך מיטיב עם השכבות החזקות. תקציב מצוין.

רק עוד מלה על הרצול להטיל מס ערך מוסף על הירקות והפירות. כולם מסבירים שזה שעד עכשיו לא היה מע"מ עליהם זה כדי לעודד את החקלאים. או אולי בגלל שפחדו מהבסטיונרים בשוק וידעו שהם לא יודעים חשבון ולא יוכלו להוסיף את המע"מ, ודאי שלא יוכלו לגבות אותו מהם.

אף אחד לא העלה על דעתו שאי הטלת מע"מ נובעת מסיבות בריאותיות. הוספת מע"מ על פירות וירקות תפגע בבריאות הכללית בישראל. כידוע, התפריט המזרח-תיכוני העשיר בפירות וירקות משפר מאוד את הבריאות. אכילת שפע ירקות ופירות, כפי שנעשה בישראל, ודאי יחסית למדינות אחרות במערב, נובע בין היתר ממחירם הנמוך של מוצרים אלה (השוו מחירי ירקות ופירות בישראל לאלו בארצות הברית ותבינו את ההבדל). לכן, הטלת מע"מ על פירות וירקות תוביל לירידה בצריכה שלהם, ומכאן תוביל לעלייה בתחלואה בישראל, דבר שיעלה למשק הרבה יותר משיעור ההכנסות של הטלת מע"מ על פירות וירקות. דבר זה נכון שבעתיים לאוכלוסייה החלשה, שמצבה הבריאותי מטבע הדברים ירוד יותר, ומצבה הכלכלי יוביל לירידה דרסטית בצריכת פירות וירקות, דבר שיוביל לתחלואה גבוהה יותר, וכיוון שאין להם ביטוח בריאות מורחב (הידוע בשם "מושלם" לסוגיו), הרי שהטיפול בהם יפול על משלם המסים. כך, לא רק בגלל הבסטיונרים כדאי לא להטיל מע"מ על פירות וירקות, גם בגלל בריאות הציבור והרווחים הכלכליים הנובעים מבריאות זו.

פעם, תקרת הזכוכית היתה משהו ברור. לא היה טעם להתעלם מקיומה. היה ברור שאם גבר ואישה, שווים בכל שאר הפרטים, מתראיינים לעבודה אז הגבר יתקבל והאישה לא. הגבר יקודם והאישה לא. היום התקרה הפכה כל-כך שקופה לנו, שאנחנו אפילו כבר לא רואים שהיא שם. אנחנו כבר בטוחות שלנשים יש זכות שווה בלימודים, באוניברסיטה, באקדמיה, בהיי-טק. לא ככה?

אז זהו, שלא. מרב ניקיונות של הזכוכית היא נהייתה כל-כך שקופה, שאפילו לא רואים שהיא עוד שם.

בואו ננסה באקדמיה, שם קצת יותר שפויים מהמצב בהיי-טק (לינק). אחרי הכל, אחוז הדוקטורנטיות הרי גבוה מאי-פעם, ואפילו הדוקטוריות, כלומר הן גם מצליחות לסיים לפעמים. נהדר, זהב. איזה תקרה בראש שלך, הכל בראש שלך. וגם העובדה הבאה אינה מרעישה עולמות: שככל שעולה הדרגה, אחוז הנשים הולך וקטן באופן דרסטי (בטכניון למשל רק 4% מהפרופסורים מן המניין הן נשים; זה נתון לא כל-כך מעודכן, תאלצו לסלוח לי, המחקרים לקידום האישה לא מקבלים מימון מי-יודע-מה). אבל זה עניין של גיל, תאמרו אולי: פשוט לפני X שנים לא היו דוקטורנטיות, תנו לזה זמן והנתון יסתדר מעצמו. גם הסכמי העבודה דואגים לתנאים שווים בין כל בעלי אותה דרגה, נשים וגברים כאחד. אם כך, הכל יופי, אפשר ללכת הביתה.

או שלא. מסתבר שהזמן הממוצע לקבלת קידום באקדמיה הוא גבוה באופן משמעותי אצל הנשים מאשר הגברים. היתכן? כן כן. ולמה, תשאלו? טוב, אפשר להציע כמה סיבות לכך. הבנאלית מהן תטען בתמימות מעושה שכל ילד פשוט מעכב את קבלת הדרגה לעומת הגבר המקביל (אפילו אבא לאותם ילדים). אחח, הגזמת לגמרי. אז בואו נחשוב קצת יותר לעומק. האישה הממוצעת תסיים את התואר הראשון לפני הגבר מאותו שנתון שלה עקב השירות הצבאי, לא? יתכן. הפער הזה ילך ויצטמצם עם השנים, וכשיגיע זמן המחקר - במאסטר או בדוקטורט - כאן הולדת הילדים תתחיל לעכב את הנשים. וכל-כך למה? דווקא בגלל שבאקדמיה אף אחד לא יושב לך על הראש לסיים, האמהות הטריות יכולות לקחת את הזמן שכל-כך חסר לנשות ההיי-טק העסוקות. בזמן הזה, המחקר מתעכב, הקצב מואט, ואולי אף נעצר לזמן מה. חצי שנה, שנה. גג שנתיים. אחר-כך הן חוזרות, כן, מה, הן לא נשות המערה, יש להן קריירה לפתח! בסדר. לפחות הקדשת זמן יקר ליקרים מכל - הצוציקים. ממש אידיאל. הבעיה היא שכל זה יתחיל להתנקם כשיגיע הזמן להשיג את התקן, את המשרה. רגע, למה לקח לך כל-כך הרבה זמן לסיים את הדוקטורט? ולמה לא נסעת לפוסט-דוק? ("טוב, לבעלי יש משרה בכירה במשרד עורכי דין מצליח, הוא המפרנס העיקרי, אי-אפשר לבקש ממנו לנסוע בשבילי, ולנסוע לבד? מה, ולהשאיר את בעלי לבד עם הילדים?") אופס, אין פוסט-דוק? הגבר שהיה המקביל לך, בילה בחו"ל את השנתיים שאת בילית בגידול הילדים, ולכן הוא יתחיל בדרגת מרצה-בכיר. ואת, חביבתי, תהיה מרצה (במקרה הטוב) כמה שנים ואחר-כך נדבר. (במקרה הרע תהיי מורה-מן-החוץ ותטיילי בארץ בין כמה מכללות. טוב, אולי עדיף כבר שתישארי בבית עם הילדים, הרי לנני כבר משלמים יותר). רגע, למה כתבת כל-כך מעט מאמרים בזמן משרת המרצה? אה, נולד עוד ילד? הממם, חבל מאוד. את אולי מוכשרת אבל את פשוט לא כותבת מספיק. הגבר המקביל אליך כבר קיבל קביעות ואת עוד לא קיבלת את תוספת ה"בכיר" למרצה. נו נו, עוד כמה שנים הילדים יגדלו ותתפני לעבוד במרץ. חבל רק שהאקדמיה מלאה בגברים שלא יבינו למה לוקח לך כל-כך הרבה זמן להתקדם. הם אלו שיושבים בועדות הקידום כי הם יותר בכירים ממך. אולי בסוף תגיעי גם לתואר הנכסף של הפרופסור-חבר, רק אל תצפי שזה יהיה לפני שהילדים יעזבו את הבית. בינתיים הגבר המקביל, החבר שלך מביה"ס, כבר מזמן לא "חבר" אלא רק "פרופסור". השכר שלכם גם יהיה בהתאם. כנראה שאת פשוט לא טובה מספיק.

בפוסט הבא ננסה להבין שתקרת הזכוכית לא מתחילה בשוק העבודה, אלא קודם. הרבה קודם.

נכתב על ידי שין קאלי - חלק שני בסדרה.

פעם, תקרת הזכוכית היתה משהו ברור. שקוף שזה שם. כל הנשים שרצו להתקדם בחיים, ידעו שהן יתקלו בה במוקדם או במאוחר. לא היה טעם להתעלם מקיומה ולכולם, גברים ונשים כאחד, היה ברור שאם גבר ואישה, שווים בכל שאר הפרטים, מתראיינים לעבודה אז הגבר יתקבל והאישה לא. הגבר יקודם והאישה לא. הגברים ינהלו והנשים - אם הן לא במטבח מלכתחילה - אז לפחות שיהיו פקידות מנומסות. ושלא ינסו לטרוח, כי אין בשביל מה.

היום התקרה הפכה כל-כך שקופה לנו, שאנחנו אפילו כבר לא רואים שהיא שם. מרוב המהפכה הפמיניסטית אנחנו כבר בטוחות, אבל ממש, שברור-שיאו-כאילו-דה שלנשים יש זכות שווה בלימודים, באוניברסיטה, בתעשייה, באקדמיה, בהיי-טק. לא ככה?

אז זהו, שלא. מרב ניקיונות של הזכוכית היא נהייתה כל-כך שקופה, שאפילו לא רואים שהיא עוד שם. כמו בבית-מראות בלונה-פארק של הילדוּת, הזכוכיות מטעות, מפתות אותנו לחשוב שהן לא שם - עד שנתקלים בהן, head-on.

קחו את ההיי-טק לדוגמא. איזה יופי של דבר. נשים מוערכות כחברות שוות-מעמד בקבוצות פיתוח, הן עובדות מצויין בצוות, הן מקבלות משכורות עתק. מה בסך הכל מבקשים מהן בתמורה? מה שמבקשים מכל עובד היי-טק ממוצע: לעבוד מעלות החמה עד צאת הנשמה. שעות נוספות הרי כלולות בכלוב הזהב שקיבלתם ביום החתימה על החוזה הפרטי, זה כתוב שם, באותיות הקטנות, לגברים ולנשים כאחד. אז מה הבעיה?

שום כלום, רק שאולי הנשים רוצות להיות בבית עם הילדים בשעות הערב. (אני לא מדברת אפילו על המחיר הקידומי של חופשת הלידה שהוארכה בחודש-חודשיים כדי להיות עם הרך הנולד). אבל גם הגברים רוצים להגיע הביתה, תטענו? כן, בטח רוצים, אבל הגברים לא יכולים, הם צריכים לפרנס את המשפחה. ("אשתי האהובה, אני לא יכול לחזור יותר מוקדם, לאסוף את הילדים, וכו' וכו', את יודעת איך זה בעבודה, אם אני לא אעשה את השעות אז..." "אישתי האהובה, את יודעת שזאת נסיעת עבודה נורא חשובה לניו יורק לשבועיים-שלושה, תחזיקי מעמד, זה העבודה שלי, אין ברירה.") אבל הנשים, איי-יא-יאי. איזה מן אמא את אם לא תראי את הילדים לפחות שעתיים ביום? ואם תסעי לשבועיים לחו"ל, רחמנא לצלן? מה החברות יגידו? מה החמות תגיד? מה אמא שלך תגיד?

אז תעבדי משרה חלקית, את מייעצת בתום לב לאמא שרחמייך נכמרים עליה בראותך אותה מבכה על השעות האבודות בלי הילדים. ממ-המם. אין בעיה, היא אומרת. אני מתה לעבוד קצת פחות, נו, נניח רק 80% משרה. אחרי הכל המשכורת יפה בין כה וכה, את החלק העליון המס אוכל בין כה וכה, אז למה לא לנצל את הזמן להיות בבית? האמא רוצה את זה, היא מאוד רוצה אפילו. היא תעבוד יותר קשה ועם יותר מוטיבציה אם יתנו לה קצת זמן לילדים. הבעיה היחידה שאין מעסיקים חוגרת כמפתחת. משמע, תראו לי מעסיק אחד בהיי-טק שמוכן באופן יזום, עקבי, לקבל לעבודה אנשים בחלקי משרה. הרי בהיי-טק כשאומרים 100% מתכוונים 140% לפחות. אז מה ייתן להם 80%? הם לעולם לא יגידו, אבל יחשבו, "הרגע חתכת לי חצי המזמן שאת עובדת פה, בהנחה של 20% בלבד". זה לא משתלם לבוס, לא משתלם למעסיק. והאמא? או שתשכור נני, או שתוותר על המשרה בהיי-טק ותעשה קצת down-grading לעבודת ביניים, אולי תכנות באיזה בנק, אולי עבודה במשרד ממשלתי, פיתוח של משהו קצת פחות ריווחי וקצת פחות מתקדם. ועם הרבה הרבה פחות שעות. ככה יהיה לה גם זמן לילדים. וגם הרבה פחות משכורת, והרבה הרבה פחות סיכוי להגיע רחוק.

טוב, כזהו העולם האכזר של היי-טק, דוגמא לא טובה הבאת לנו, אתם ודאי אומרים. טוב, אז בפוסט הבא ננסה תחום אחר.

נכתב על ידי שין קאלי, חלק ראשון בסידרה.