אם בנוסטלגיה עסקינן, היה לי פעם בלוג שהוקדש לשלוש אושיות תרבות ישראליות. לצערי, רק אחד מהם נשאר רלבנטי לחיינו כיום, מוזטל, כמובן.
לעומתו, יאיר, נרו יאיר, לפיד ממשיך להפציע ולפצוע את חיינו, כשהוא מאיים באופן מתמיד להצטרף לחיים הפוליטיים, כאילו שאלה אינם גרועים מספיק בישראל בלעדיו.
היה גם פעם פרויקט יפה של אולימפיה שניסה להביא את חזונם של ישראלים שונים לעתיד הישראלי. עכשיו הצטרף יאיר לפיד לפרויקט החזון, עם אמנה חברתית שיש הרואים בה את המצע הפוליטי של לפיד. אם נצטט את הטוקינג הדס, "אם אין לי מה להגיד, שפתיי סגורות". לפיד כמובן לא מכיר משפט זה, ולכן עסוק בלהגג דברים הנעים בין הבנאליים לרדודים לנלעגים במיוחד, במיוחד כשהם יוצאים מעטו. נעבוד על זה לאט, מסר מסר.
1. לא ננקוט עמדה בשום דבר בעל משמעות: לפיד מתחיל חזק במסר אופטימי לעתיד: אסור לפגוע בעתיד על ידי מעשים בהווה. או בלשונו:"עלינו להעניק לילדינו חירות מן העבר." אין כמו לפתוח במשפט מהסימפסונס: וויל סמבודי פליז ת'ינק אוף דה צ'ילדרן. הפסקה מסתיימת במסר ירוק וחזק במיוחד. באמצעה ישנו המלל הרגיל, למשל "לא נתחיל סכסוכים שיהיה עליהם לפתור," כמה נהדר. וכמה פחדני. כי אין את משפט ההמשך. משפט ההמשך כמובן יגיד: ואנחנו חייבים לסיים סכסוכים במקום להשאירם בלתי פתורים לילדינו." אבל משפט מעין זה כבר מהווה אמירה פוליטית, בעד סיום הסכסוך, ולפיד אינו יכול (אני חושב פיזית, הוא אינו מסוגל להגיד שום דבר משמעותי) להוציא משפט שכזה מן הפה. אז אסור להתחיל סכסוכים שיהיה עליהם לפתור. נמשיך בסכסוך בן המאה, את זה הילדים יכולים לקבל בירושה. כאמור, התחלה חזקה, ירוקה, ילדותית, שנמנעת מלהגיד משהו חשוב.
2. לא נבין מהי ביקורת: הפיסקא השנייה ממשיכה להתרחק מכל אמירה משמעותית. הפעם היא הופכת את המשמעות לפארסה, כשלפיד מעקר את מושג הביקורת. חייבים לחשוב חיובי. תחשוב חיובי, יהיה חיובי. במעטה של שלילת השלילי, לפיד מאמץ תזה כאילו עלינו להימנע מלחשוב לגופם של אנשים, או אפילו לגופם השלילי של רעיונות. אגב, לדידו של לפיד, כך הוא ב"עולם החדש בו אנחנו חיים", כאילו לא כך היה מאז ומעולם.
3. לא נחזור על האמיתות הבנאליות ביותר: בשם השוויון והגיוון האנושי, גם כאן לפיד לא מוכן לקבל את העובדה שלדובר המסר ישנה משמעות. אין מסר המגיע מפיו של אביגדור ליברמן דומה למסר המגיע מפיו של יאיר לפיד, ועדיין אצל לפיד כל המסרים משמעותם זהה, ואסור לשפוט לגופו של דובר. מוזר שלפיד לא ציטט כאן ממגילת העצמאות. אך גם כאן, לפיד נשאר ברמה האמורפית של הססמאות הריקות, ועושה קישור בין שוויון בין כל הקבוצות, לכאורה כמובן, לבין קבלת כל הרעיונות. ניכר שהוא אינו מסוגל לחשוב על שוויון אנושי אמיתי, הכולל אלה שאינם משתתפים בשיח הרעיונות כלל, ע"ע עובדים זרים, למשל. ואי אפשר שלא לסיים במטפורה נהדרת: "רעיונות חדשים הם מעיין מי החיים ממנו אנו מרווים את צמאוננו לעולם טוב יותר." ג'ון סטיוארט מיל לא היה אומר זאת טוב יותר. בעצם, הוא כן, כי הוא טען שהויכוח על הרעיונות הוא החשוב. רעיונות חדשים גרועים הינם רעל לעולם טוב יותר, אבל אם אי אפשר לשפוט אותם וצריך לקבל את הטוב בהם, מעיין מי החיים יטעם כים המלח.
4. לא ניקח אחריות: לשון השגיא הנהור בה משתמש לפיד מגיעה כאן לשיאה, כשהוא מחייב את כל אזרחי החברה, עני ועשיר כאחד, לתרום לחברה. הרי אין הבדל בין העשיר לעני. החברה דואגת לכולם, ולכן הם כולם צריכים לדאוג לה חזרה. לפיד מגדיל לעשות ומצטט מן המקורות (היהודיים, לא מן המוסלמים, שם צדקה היא אחת מחמשת העקרונות של הדת). אמנם הציטוט מבהיר שהחברה צריכה לדאוג לעני, ולא כפי שלפיד טוען ש"כל אדם, עשיר או עני, מבוגר או צעיר, יעשה כמיטב יכולתו כדי לתרום לקהילה בה הוא חי," אבל למה לנסות להבין את הציטוט אם אפשר להדביק אותו כה יפה ולהפוך את משמעותו. אגב, המשפט הפותח בפיסקה הרביעית מכיל שגיאה בעברית, שכן לפיד טוען שאין לנו את הזכות, בעוד בעברית יש ואין אוסרות את המלה "את" אחריהן. החיבור בין התרומה לקהילה ובין היכולת לדרוש מהמדינה יעילות כה מופרך שאפילו אני לא מסוגל להבין מאיפה הוא מגיע. רק נזכור, שבמדינה ליברלית, זכויות האזרח ויעילות השלטון הן הנחות יסוד, שכן האזרחים הן הריבון, ואין לתלות אותם בתרומה כזאת או אחרת לקהילה.
5. לא נאפשר מאבקים חברתיים קיצוניים מדי: או כמו שגולדה אמרה, הם לא נחמדים. הם גם מוציאים יותר מדי כסף על תספורות ועל סיגריות, אם נצטט את לפיד האב. הבן ממשיך, לו רק הכל יכול להמשיך להתנהל על מי מנוחות. ואם אפשר לא בשעת הפסקת הצהריים, או התה. הליברליות של לפיד מאפשרת מאבקים חברתיים מנומסים, כמובן, כל עוד גם העניים תורמים לקהילה.
6. לא נזלזל באינטילגנציה של הקוראים: זוהי אולי הפיסקה המקוממת ביותר (אולי לא, יש עוד). לפיד דורש לא להשתמש בקשרים אישיים. רגע, זה לא יאיר לפיד, הבן של? אומרים שהאמא הייתה המוכשרת בבית. (מובן שאני חוטא כאן ללפיד, שכן אני פוסל רעיון בשל הוגו, דבר שאסור לעשות, ראו פסקה 2 למעלה). רגע, זה לא העיתונאי, המגיש של תכניות החדשות המרכזית, שמנסה לרוץ לפוליטיקה בזכות הקשרים האישיים שיש לו עם הצופים ועם הפוליטיקאים (ע"ע אריה דרעי)? מכאן ממשיך לפיד לעוד הגיגים על שלטון החוק, על המחויבות האישית של כל אזרח לחברה (תוך התעלמות מחשיבותם של פוליטיקאים ומקבלי החלטות) ובכך ממשיך להשטיח את הדיון.
7. לא נזרוק אבנים בבית מזכוכית: או בלשונו של לפיד: "לא ננקר עיניים במותגים ריקניים". יאיר לפיד מתנגד למותגים ריקניים? פוף, שמעתי שהוא נעלם. המשך הפיסקה נהדר גם הוא. ישנן שתי אופציות: אלה שרואים ברכה בעמלם, ואלה שלא שפר עליהם גורלם. לא ממש צריך לעזור לאחרונים, ודאי שאסור לפגוע במצליחנים. ועוד פנינה ישנה בפיסקה זאת:"אולם יש חשיבות גם למראית-העין" רצה לומר רק למראית-העין. לפיד לא רוצה שינוי אמיתי, חלוקה שוויונית יותר של הרווחים, לא, הוא רק רוצה מראית-עין יותר שוויונית. ובעצם, אם יש משהו שלפיד מבין בו הוא "מראית-עין".
8. לא נתעלם מהצד שמשלם לנו את המשכורת: לפיד יוצא בחריפות כנגד חמדנותם של הגופים הגדולים "לא נשתוק מול חמדנותם של גופים מסחריים גדולים שרק שורת הרווח מעניינת אותם,". טוב, לא כל כך חריף. אסור לשתוק. חייבים לדבר, אבל לא חייבים לעשות שום דבר כנגדם, חוץ מלדבר. מזל שהספקנו לשכוח שהוא היה הפרזנטור הראשי של בנק הפועלים, דומני בעידן המוצלח מאוד של דני דנקנר ושרי אריסון. טוב, עכשיו צריך להתנגד להם, אבל, אסור לרדוף מצליחנים. נשים גם במשפט אחד את כל הגורמים שכאילו קשה לנו איתם. כך, הבירוקרטיה, השלטון, הגורמים האינטרסנטיים כולם מושמים בפסקה אחת, במשפט אחד, כאילו שישנו שוויון ביניהם. כאילו ההון אינו זה שקונה את הבירוקרטיה והשלטון. אבל אנחנו יודעים כבר שלפיד אינו יכול לצאת כנגד ההון, שכן שם עשה הונו, שם קשריו החברתיים, ושם המשנה האידיאולוגית שלו, אותה ירש בבית אביו, קפיטליזם רחום, שאינו מטשטש את עצמו.
9. לא נהיה מודעים לאירוניה: טוב, עוד פנינה אחת:"לא נחליש את הצבא רק משום שמילא את הוראות הריבון ונזכור תמיד שאין לו תחליף בתפקידו המקורי כשומר ומגן השלום," הוא מנסה לצאת כנגד סרבנות מימין ומשמאל. כמובן חוזר על הניוספיק האורווליאני במיטבו, מלחמה היא שלום, צבא הוא רודף ושומר השלום. מזל שהוא הוסיף את המילה "מקורי", כך אפשר אולי למצוא כאן ביקורת הטוענת שהצבא אינו עסוק בתפקידו המקורי הזה, ואולי צריך לחזור לשם. בהערת אגב, הפסקה כולה שמרנית ואוסרת שינוי של הממשל בישראל, כאילו שאי אפשר לעשות רפורמות שלטוניות בתוך כללי המשחק הדמוקרטי (לא שאני בהכרח תומך בכך), אולם לפיד שולל את השינוי "שכן אין לנו – ולא יכולה להיות - אלטרנטיבה למוסדות אלה."
10. לא נשכח שהאינדבידואל הוא חזית הכל: מנקודה מעניינת של שלילת ההתקרבנות הישראלית (מובן מחוץ להקשר הפוליטי), ממשיך לפיד להזכיר שהאדם הבודד הוא במרכז, ואפילו עניים מרודים הצליחו להגיע רחוק בחיים. כך, שוב הוא שולל את התפיסות של צדק חברתי וחלוקתי, לכאורה בשם שלילת ההתקרבנות, על ידי ציטוט חברתו הטובה שרי "הדרך לגאולה האנושית אינה עוברת בתחושת המגיע-לי, אלא בעוצמה הפנימית שיש לאדם המרגיש בעלות מלאה על חייו." - השלום מתחיל מבפנים. ניו אייג'י ריקני שנועד להילחם במאבק החברתי של הקיץ האחרון, בשם הקפיטליזם הדורסני.
עשרה דיברים מציג לפיד, רובם מנוסחים בלשון השלילה, כמובן. לא עשיתי צדק עם כל הטקסט של לפיד. כך, לא ניסיתי לפרק את כל הקישורים הכושלים שלפיד עושה בפסקאות השונות. גם לא ציינתי, עד כה, כמובן, את ההצטנעות המזויפת של לפיד בסיום העיקרים, שזוהי רק תחילתה של הדרך לאמנה חברתית. לפיד מתעלם מדיונים קודמים, כמו למשל של המרכז הישראלי לדמוקרטיה, ועוד עשרות גופים וניירות עבודה (למשל של הפלסטינים אזרחי ישראל, ולא רק) ומתחיל דיון לראשונה. כאילו הדיון לא מתקיים מהכנסת המכוננת, אותו גוף שהיה אמור לכונן חוקה לישראל. אה כן, לפיד אינו מציע זאת כחוקה, אלא כאמנה חברתית, לכאורה ממשנתו של רוסו, ועם זאת, כה רחוק ממשנתו של רוסו, שהיה אולי הוגה הדעות הרדיקלי שידעו היחסים בין היחיד והשלטון. אם זוהי תחילתו של הדיון, כדאי לא להשתתף בו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
