חרונולוגיה חסרת חשיבות

את הפוסט הראשון אני קורא מדי פעם. את הפוסט האחרון, הזה, לא אקרא. כלומר, אשתמש בז'אנר שהשתמשתי בוב בעבר וקראתי לו תרגילים בקריאה חו סליחה בכתיבה חופשית. כלומר, בלי תיקונים, בלי מחיקות, כמו זה, שזה, בלי הרצה שנייה. כי מה שיוצא, אני מרוצה, כמו שמלמדים בותי היום בגני הילדים. אני לומד הרבה מגני הילדים.

יותךר  משבעים אלף איש קרו את הבלוג הזה. קרוא את הבלוג הזזה. לא מצלח. קראו את הבלוג הזה.

אז כדאי לסכם.

הוא התחיל כבלוג אישי למדיי, אבל השתנה אחרי חודש וחצי. ואז גם הצטרפו לו האחים והאחיות שלו. הבלוגים האחרים שלי. שמספרים שלהם הם 36662 ו38337 שאני עדיין חושב שהוא הבלוג היצירתי ביותר שנכתב כאן. יומן אישי שמתאר מה שעי שעשיתי במשהו כמו עשר שנים. מדי יום ביומו, א עם ציונים לכל אירוע, ודיווח של כל אירוע ראוי לציון. ראוי לציון היה הבלוג הזה. נגמר לי הכוח אליו בשלב מסוים.

ה אז כאן התחיל כשמ כמשהו אישי והפך להיות ציבורי וחברתי יויתר ויותר ככל שהזמן חלף. והזמן חלף. סוף פרק א'.

0000000000

סוגרים את ישרא-בלוג. כמעט בזמן שאני עוזב. כמו שכתבתי כמה פוסטים אחורה, הרי אני לא עוזב. עזבתי. די מזמן. ועכשיו חזרתי כאורח. אורח שמחכה לפרוח. וסוגרים את ישרא-. והיו לי כל כך הרבה פוסטים לכתוב. רציתי לכתוב על גני הילדים פה. בתי כלא כמו שאבא שלי קרא להם. ועל העטיפות היפות שלהם. בעטיפות של גני הילדים ישנם ידל ילדים שמשחקים בש בדשאים נרחבים עם עננים בשמיים ופרחים, ומדשאות רחבות ידיים. והעטיפות האלה מצויות על הסורגים המגדרים את כל גני הילדים. רציתי לכתוב על זה. ורציתי לכתוב על ממ מדד הדמוקרטיה שבו 85% מהישראלים מרוצים ו75% מהישראלים חושבים שלצעירים כאן יותר קשה מלמבוגרים, דבר שאומר שרוב הישראלים סדיסטים שרוצים שלילדיהם יהיה יותר קשה מהם, או לכ לחלופין מרקסיסטים שחושבים שככל שיהיה יותר גרוע כך יהיה יותר טוב. רציתי לכתוב על כל אלה ועכשיו לא יהיה לי איפה. כי סוגרים את ישרא-

((((((((((

אבל, פרק ג', לכל דבר טוב יוש יש סוף. וסוגרים את ישרא-. כמובן, שזה לא אומר שישרא זה דבר טוב. כי כן, ראוי להגיד, גם לכל דבר רע יש סוף. כן, מדהים לחשוב על כך, אבל זה נכון. לכל דבר רע גם יש סוף. זה חדשות טובו. ראוי להזכיר זאת. למשל, שלטון נתניהו יסתיים בסופו של דבר. זה חדשות טובות. יש לי עוד חש חדשות טובות, אבל לפניהן אני צריך להזהיר מספוילר אלרט וגם מחוקו של גודוין

__________________

כן, גם דברים רעים נגמרים. למשל, שבו היטב, השואה נגמרה. כן, משהו מדהים להגיד בישראל של 2017. אבל השואה נגמרה. לפני שרוב הסבים והסבתות של הילדים היום נולדו. כן, נגמרה. צריך להזכיר את זה. נגמרה. הרצח השיטתי של יהודים על ידי מדינה ומכונה ממשלתית שביצעה את הרצח הזה, של יהודים, ושל הרבה אחרים, נגמר לפני יותר משישים שנה. ועדיין, לרוב היהודים ורוב הישראלים והמדינה וההוויה שלה, השואה עדיין נוכחת כל יום כל שואה. אבל כל דבר טוב נגמר בסוף. וכל דבר רע. גם השואה. נגמרה. בואו ננסה להתגבר על זה. על השואה. ובייחוד על זה שהיא נגמרה.

**********

הבלוג הזהה הפך פוליטי עם השינם. כי אני חיה פוליטית. אבל הכוח נגמר, כתבתי פחות. והביקור הנוכחי מחליש את הרצון לכתוב עוד יותר. ועכשיו גם לא יהיה לי איפה לכתוב כי סוגרים את ישרא-. הכוח נגמר וגם הכעס על מה שקורה בישראל הפך לעצב. שכן כמו שסוגרים ת את ישרא- עם ריבוי הקולללות שיכול היה להיות פה, כך נראית גם ישראל. אבבל את ישראל לא סוגרים. בעבר חשבתי, וגם כתבתי כאן, שישראל תדרדר לפשיזם. איני בטוח בכך כלל. כן, סביר להניח שטעיתי. ישראל לא תדרדר לפשיזם. סביר להניח שלמשטר אוטוריטטיבי דתי. משהו כמו אירן. דמיינה לעצמכן את בנט כראש ממשלה ומעליו מועצת חכמי העם, שילוב של אלי ישי, דרוקמן, לווינגר, ועוד כמה חכמים, כמו שרלו שכאלה וחיים נבון. כמובן. איך אפשר בלי הרב של קהילת שמשון במודיעין. מתאים הרבה יותר למה שיקרה כאן מאשר פשיזם נקי. שכן, המדינה אמנם חשובה, אבל איך אפשר בלי האלוהים. אלוהים האחד והיחיד. היחיד. טוב, אז טעיתי. זה לא הופך למשהו יותר טוב. כמובן, אבל לכל דבר טוב יש סוף. וגם לדברים רעים. וצריך לזכור שרוב המדינות היום צעירות כמו ישראל, וכשאומרים שמדינת ישראל היא עוד צעירה זה כמובן שקר השוואתי. למשל רוב מדינות אפריקה זהות לישראל בגיל או צעירות ממנה. הודו בת גילה של ישראל. נכון, צפון אמריקה וחלקים מאירופה מבוגרות מישראל, אבל מזרח אירופה ומקומות אחרים צעירים מישראל. אבל ישראל עוד מדינה צעירה, שכבר עברה את גילה של מדינת החשמונאים. אבל בל נשכח את הנבטים. שגם הם מרדו ביוונים באותה התקופה שהמכבים מרדו ביוונים. רק שהם החזיקו מעמד עוד 150 שנה אחרי החשמונאים כמדינה עצמאית. כי לא היה להם אל אחד פסיכי, והם לא היו עסוקים בלהרוס את עצמם מבפנים עם כתות שונות ומשונות. אבל גם זה יעבור (כמו בנק המזרחי, שגם הוא יעבור בסוף, בייחוד אם הוא חושב שצריך עוד סניפי בנק, הו האווילות).

אז טעיתיי. וישרא-בלוג נסגר. 

)))))))))))

ושאלת הסיום תמיד קשה. אייך אמרה המשוררת, כשקשה להם לסגור, הם מושכים את הסופים. ומיכאל זה שם יפה, אז במקום לקרוא לך מהתחלה הם מוסיפים את ה

))))))))))))

לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה

+++++++++++

אז אים נסגור? כמו שהבטחנו זה לזאת ברגע של חולשה.

שבכל זאת, הגיע הזמן, אחרי ארבע עשרה שנה, אולי להסיר את הלוט. כבר כתבתי כאן הרבה על הקשר בין הטקסט לבין הכותב. הייתי מהרדיקלים שערערו על הקשר הזה. השתמשתי במושג כותב שורות אלה, שכן כותב שורות אלה, הדמות שהוא עוטה פה, בשם העט פינחסה, אינו הכותב עצמו, אלא דימוי שלו. וכך גם גלוריה הפי. גם הייתי מהרדיקלים האלה שאכן חושבים, כמו בארת, שהטקסט איינו שייך לכותבו, אלא לקוראו. כמו בחטין אני מאמין שהשפה היא כלי חברתי שמעיד שהיחיד אינו קודם לחברה, שכן השפה היא היוצרת את היחיד. מישהו כתב בנרגי שאנחנו באים לעולם לבד. השקר הניאוליברלי המטופש הזה. אנחנו לא באים לעולם לבד. אנחנו באים עם לפחות עוד בן אדם אחד לידינו (אמנו) ולרוב גם צוות רפואי כזה או אחר שעוזר לאם בזמן הלידה. והחברה קודמת לכל יחיד המתקיים בה. בדומה לכך שהשפה קודמת לכל יחיד המשתמש בה. הוא יודע להשתמש בה. היא יודעת להשתמש בה. ביצירתיות. אבל המסגרת קיימת. אז כתבתי שאין זהות בין הטקסטים המופיעים במקום זה, באתר זה, בדף האינטרנט הזה, שנמצא על השרתים שעומדים להיעלם תוך שלושה עד חמישה ימים, לבין השם שמשויך רוב הזמן למי שכותב את הטקסטים.

ובכל זאת, לאותו קורא קבוע שאינו יודע מי אני. בעצם, לאותה הקוראה הנאמנה שאינה יודעת מי אני. אחרי כל השנים האלה, הגיע הזמן, שלפחות לחמישה ימים, אגלה איך קוראים לי בעולם שאינו ישרא-.

חמישה ימים אינו סיכון גדול מדי באתר שאיש אינו קורא, כל כך סו, שסוגרים אותו מרוב חוסר עניין לציבור. אז חריטת שם על עץ ביער שעומדים לכרות אינה דבר מסוכן.  וכך גם גילוי השם של מי שכתב כל השנים א תהבלוג "חרונולוגיה חסרת חשיבות". ולא, זאת לא טעות כתיב. ולא, לא חשבתי על המילה חרון כשהשתמשתי בחרונולוגיה. רק חשבתי שהמצלול של חר חס חש עובדת יותר טוב אם אכתוב חרונולוגיה בח' ולא בכ', והרי זאת מילה לועזית אז למי איכפת. החרון היה אצל הקוראים בלבד. לא עצלי. אצלי. אצלי נשאר רק עצב. על כך שסוגרים את המפעל. אז בואי נלך הביתה. אינה עומרי. כמו שאמר משורר אחר.

ובכל זאת, לשם ההגינות. והגילוי הנאות. אז השם מאחורי מי שפרסם את הטקסטים האלה, כמו גם את אלה אצל גלוריה האפי (למעט רומן המכתבים שהיא ניהלה עם איזה תמהוני שהתחיל איתה בתחילת 2005, שאפשר לקרוא את חלופת המכתבים בתחילת הבלוג שמספרו 44868) כמו גם האדם שתיאר את מה שקרה לו בכרונולוג (חיי האמיתיים ללא סיפורים). אז יש לו לפחות שני שמות.

עד 2008 השם של כותב שורות אלה היה,

תופים בבקשה,

*******

רגע, רציתי לכתוב עוד משהו. עלל המחשבים. רוב הזמן כתבתי על מחשבים ניידים. ניסיתי להיזכר מה קרה למחשב שכתב את רוב הטקסטים שנכתבו בבלוג הזה. ולא הצלחתי. כלומר, מ-2011 יש לי את אותם המחשבים. שלושה מחשבים, שנקנו עם השנים. ואז ניסיתי להיזכר, מה קרה עם המחשב שהיה לי לפני 2011. הרי רוב עבודתי כאן, וזוהי אינה עבודה קלל, תחביב, וכלל כותבים בכ', נכתבה לפני 2011. אז מה קרה למחשב שהיה לי לפני 2011. עליו גם כתבתי איזה עבודה גדולה אחת או שתיים. אחת. ענקית. איפה הוא? כן, חלק מהטקסטים גם נכתבו מהמחשב אצל הוריי. מעניין, אם הטקסטים עדיין שם. למרות שלדעתי הוא נמחק איזה פעם או פעמיים ומחק חומרים שלי. אבל, המחשב האישי שלי מלפני 2011? אין לי מושג מה קרה לו. אולי נתתי אותו למישהו? אולי הלך בדרך כל הארץ? נמכר? נמחק? הפך לזהב ושאר חלקים? אין לי מושג. לא יודע. והוא היה אחד הדברים החשובים בחיי, וכתב את הדברים החשובים בחיי. ולא, לא את הבלוג הזה. שהיה נחמד, וטוב, ומעניין, ואאוטלט לא רע לרגשות, מחשבות, ועוד הדברים שאנשים חושבים שיש להם במוח, ויש להם רק כשהם מתקשרים עם אחרים. איני יודע היכן הוא. הלך בדרך כל מחשבי הארץ. אני משער. אבל הטכנולוגיה והטכנייקה של הכתיבה העסיקה אותי עם השנים, ולכן רציתי לכתוב גם על המחשבים עליהם כתבתי, ואז הגעתי למסקנה שאיני יודע מה קרה לכל המחשבים שכתבתי עליהם, ובייחוד למחשב המרכזי עליו כתבתי.

))))))))))))))))

ונחזור לתופים.

אז עד 2008 השם של מי שכתב את כל השורות האלה היה אחד. אחרי 2008 השם השתנה ונוסף לו חלק.

אז הנה, זה יהיה אקט סיום הולם, שיחזיק מעמד לאיזה חמישה עד שישה ימים, לפני שהתארים האתרים האלה ייעלמו (אם זה מה שזה אומר שהשרתים ייעלמו, ואני חושב שכן).

עד 2008, גונן הכהן

מ2008 גונן דורי-הכהן.

כמדי שנה כלי תקשורת ההמונים בישראל מגיעים ליום העצמאות וחוגגים. אתרים אלה, שיש הקוראים להם עיתונות, אינם כאלה, שכן הם רואים את תפקידם בראש ובראשונה לתקוף את האופוזיציה (בניגוד לתפקיד הקלאסי של העיתונות שהוא לבקר את השלטון). לכן, כמדי שנה, החגיגה מנגחת את אלה שאומרים שרע בישראל ומוכיחה שדווקא טוב בישראל. הדווקא הזה, שאי אפשר לתרגם אותו.

וכך גם השנה. דווקא טוב בישראל. הגזענית.

כן, כל כך טוב בישראל הגזענית, כפי שמודה בפה מלא הכתב הפוליטי של מקור ראשון. ברשימת החוליים של מדינות העולם, לצד זיהום האוויר בסין, הוא מתאר: "בלונדון ובהאג הופתעתי מכמות הכאפיות והרעלות."

כן, בישראל אפשר לחגוג גזענות בראש חוצות, כטור חגיגי ליום העצמאות. ודאי שאפשר לחגוג גזענות שכזאת שכן בישראל:"טוב פה כי ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבאמת אפשר לומר בה את מה שחושבים. ונוטים לשכוח את זה, אבל רוב אזרחי העולם חיים תחת משטרים שסותמים להם את הפה. גם במדינות החופשיות, במיוחד אלה באירופה, הנימוס והקודים החברתיים מרימים מסכי צביעות וניכור בין האנשים." כן, אפשר לומר מה שחושבים, שלמשל אנשים עם כאפיות ורעלות זה משהו רע. גם אנחנו נוטים לשכוח, אבל רוב אזרחי העולם, כמו רוב האנשים החיים ביהודה ושומרון, למשל, חיים תחת משטרים שסותמים להם את הפה (לא ייתכן שהם יסיתו!!!). אבל אצלנו אפשר לומר הכל, בלי נימוסים, ובלי קודים חברתיים. סתם ככה, כאפיות ורעלות זה רע. בנשימה אחת עם זיהום אוויר, רוכלים עניים ושאר חוליים לא מוזכרים בארצות הברית. הרי הצמד רע מופיע ברעלה, אז ודאי שרעלה זה רע, וכאפיות על אחת כמה וכמה.

כן, החגיגה תימשך, גם הגזענות, ואני חושד/ב/ש שאפילו הכותב, לא כל שכן רוב מהקוראים, כלל לא מבינים כיצד המשפט "בלונדון ובהאג הופתעתי מכמות הכאפיות והרעלות" הוא גזעני. והרי הוא לא, הם האויבים שלנו (טוב, הם והסמולנים הבוגדים!). 

עוכר שמחות שכמוני.

והרי דווקא טוב בישראל.

קבצנות יש לה שם רע. אותם אנשים הנמצאים בצמתים וכל מה שידם משגת הוא לבקש כסף מזרים. בחודשים האחרונים הלכתי הרבה ברחובות שלהם. כבר כתבתי על זה. וחיי הקבצנים חיים קשים הם. ומדוע העבודה הם עושים צריכה להיחשב עבודה? הרי כל שהם עושים הוא לשבת בקרנות הרחוב ולבקש מעוברים ושבים קצת כסף, או עזרה. בקשת עזרה היא משהו שכל ילד לומד בגיל די צעיר, וודאי שמבוגר אמור להיגמל ממנה. אולם רובינו לא היינו מסוגלים לעבוד כקבצנים. ולא, לא רק מפאת היותינו עליונים עליהם. הרי אנחנו, עבודתינו היא כזאת שתמורת הכסף שאנחנו מקבלים אנחנו נותנים שירות או מוצר כלשהו. ולכן אנחנו טובים מהקבצנים שכל שהם רוצים הוא כסף. ולא נותנים שירות או עבודה כלשהי. נתעלם מהשאלה האם השירות שאנו נותנים, או המוצר שאנו מספקים שווה משהו או מועיל (התשובה, נניח אתם עובדים בחברות כמו בנק או טוויטר, היא לא). אבל נתעלם מהשאלה הזאת. ונעבור לצידה השני של המשוואה. האם באמת הקבצנים אינם נותנים כלום. ובכן, נמשיך להתעלם מהדבר המובן מאליו שהם נותנים לנו, אותה תחושת סיפוק וודאות שאנחנו לא הם, שאנחנו הטובים, והם, אם לא הרעים, אז לפחות העצלנים, הפחות מוצלחים. כן, אותה תחושת סיפוק ועליונות. אבל נתעלם ממנה. שכן, כמי שהלך ברחובות בהם עובדים אותם קבצנים, לא הרגשתי תחושת עליונות כלפיהם (אני מרגיש תחושת עליונות כלפי רוב העולם, אז הקבצנים לא זכו ליחס שונה, ומצד שני, בקלות יכולתי לדמיין עצמי דר רחוב שכזה, עם בחירה או שתיים פחות מוצלחות, או עם הורים לא נכונים).

לא, הקבצנים נתנו לי משהו אחר לגמרי. הקבצנים נתנו לי את תחושת ההרגל. שכן, אותו הקבצן נמצא באותה פינת הרחוב, וכך כל יום שעברתי שם הוא בירך אותנו בברכה. גם אותה הסבתא נמצאת מול בית המרקחת מדי יום, המשמרת שלה היא אחר הצהריים. בבוקר ישנם שניים או שלושה קבצנים שונים שחולקים את הפינה של הסבתא. הם מוצלחים פחות ממנה. דנתי כבר בשלטים, ובסיפורים של היעדר המזל שהקבצנים מספרים לנו, וכך הופכים את חיינו לסיפורים מוצלחים משלהם. אבל השיגרה, ההרגל, הידיעה שישנם אנשים שיהיו שם (בצורה מסודרת), זה מה שהקבצנים נתנו לי בשלושת החודשים שהתהלכתי בשיטחם בין 20 דקות לשעה וחצי ביום. כך, זכיתי לראות את העבודה אותה הם עושים. אותה עבודה שרובם, כמו רוב האנושות, יהיו גרועים בה, לבקש עזרה וכסף מאנשים אחרים. אולם, כמו בכל מקצוע, ישנם העובדים הטובים יותר, שהשקיעו בסיפור שלהם, במיומנות הקולית הדרושה למשוך את קהל התורמים, ומשקיעים את ההתמדה הנדרשת כמו בכל עבודה כדי להמשיך ולקבל סכומי כסף מדי יום ביומו, במשך מספר שעות קבוע, כך שיוכלו להמשיך בחיים. ואם זאת לא עבודה, איני יודע מהי עבודה.

אם לא די בכך, כתבתי שהלכתי ברחובות שלהם. וכך צריך להגיד. הרחובות שלהם. הם גם נותנים תחושה של סדר חברתי. שכן הקבצנים המקצועיים הם אנשים נורמטיביים. כמו שהם עובדים לפרנסתם, כך הם, כמו שאר המסתובבים ברחובות צריכים סדר וחוק. הם תורמים לכך. הימצאותם שם מפחיתה את הפעילות הפלילית, שכן זאת מזיקה לעסקים שלהם. נוכחות תמידית של משטרה ומעצרים תגרום למי שיש לו כסף לא להתהלך ברחובות שלהם, וכך מקור לחמם ייגדע. ייתר על כן, המקצועניים בהם, דוגמת הסבתא, יודעים שהם צריכים להיראות נקי, לא מסוממים ודאי שלא חולים. כן, הם מכירים את הסדר החברתי ואוכפים אותו. השלט שיקבל כסף, כמו גם אנשים ודיונים וכמעט קהילה סביבו, הוא אותו שלט של הסבתא או של אותו אדם, שאולי הוא קבצן, אולי לא, יותר סביר שכן משלא, שעומד עם השלט שאומר שהגאולה מגיעה בקרוב אם רק תאמין (בישו, אבל זה כבר הפרט השולי), שבירך אותנו כל בוקר בכך שאלוהים יגן עלינו. כן, הקבצנים המקצועיים הם אמצעי אכיפה מצוין של סדר חברתי ונורמות חברתיות.

פוסט זה נכתב הרבה לפני שנושא הפליטים באירופה היה נושא חם, או בחדשות בכלל, וחיכה בטיוטה, בגלל חיי היומיום של הכותב. אולי אכתוב על הגירה בהזדמנות אחרת.

כשהבנתי כמה זה פשוט, לא הבנתי איך לא חשבתי על זה קודם. הרי כמעט כל אחד יכול להיות נהג מונית. טוב, צריך קצת כסף בשביל להשיג את הרישיון, אבל זה מחזיר את עצמו מקצת עבודה. לא רציני. ואחרי זה, טוב, משם זה היה פשוט.

הפעם הראשונה שחשבתי על זה היה עם נוסע. הוא שיחק עם הטלפון שלו כל הזמן. כשהגעתי לאסוף אותו מהמלון הוא לא דיבר עברית. אבל כן שיחק עם הטלפון. ראיתי שאין לו סיסמא בטלפון. ראיתי גם שכרטיס הטיסה שלו פתוח. היום הכל דרך הטלפון. גם היינו די דומים. גברים בשנות ה- טוב, אצל גברים זה יכול לנוע מהשלושים עד לחמישים עם הבדלים מזעריים. מבנה גוף דומה, אפילו פנים, תמיד אפשר להגיד שהתמונה ישנה, תמונה לא טובה. והוא תייר.

אז אספתי אותו מהמלון. השעה הייתה אחת הקטנות של הלילה. חושך בחוץ. הוא היה עייף. אבל שיחק עם הטלפון. טוב, הביצוע היה די פשוט. מהמלון לשדה התעופה מרחק הנסיעה היה חצי שעה. והוא לא ממש יודע את הדרך.