חרונולוגיה חסרת חשיבות

התעוררתי הבוקר לקול אזעקה. אחרי האזעקה שמעתי בום. ועוד אחד. ועוד אחד. הדלקתי רדיו. כתבנו כאן לא ידע דבר. כתבנו שם לא ידע דבר. דובר מגן דוד אדום מדווח. לא, הוא לא רוצה להגיד איפה היו הנפילות. מפקד מכבי אש מוסר מידע. ניצב המשטרה גם הוא עולה לשידור. הישארו בבית. אין לכם לאן ללכת. השדר פוקד. אל תלכו לים. אל תלכו לים. אין לכם מה לחפש בים. הישארו בבית. במרחב המוגן. נשארתי בבית. התהפכתי במיטה. לא יכול להיות. זה סיוט. הוא מתמשך כבר הרבה יותר מדי. אולי אם אתהפך, הסיוט ייעלם. הרדיו ממשיך לטרטר. אולי אם אכבה אותו הסיוט ייעלם. כיביתי את הרדיו. אין בומים. אין אזעקה. יש אותי. יש מיטה. אפשר לחזור לישון. לחזור לישון. לישון בלי לחלום. לישון עם לחלום. לחלום על דברים נורמאליים. על סטיות. על הנאות קטנות של חיים. על תוגות קצת פחות מלנכוליות. תוגות קצת יותר משעשעות. 1001 תוגות. 1001 תוגות שמזכירות זמנים נורמאליים. לנורמאליות.

שניים ברצף, שניהם בלי סוף, שניהם מעניינים. אותי.

האחד פרטי למדי.

נבחרת הכדורסל של הכיתה שלי מתכוננת למשחק ברמת המכללות. כל השחקנים מהכיתה היו שם. גם שניים מכיתה אחרת (שמתי לב לעובדה זו רק אחרי שהתעוררתי). התכוננו למשחק, אולם למעשה היו מריבות על ניהול הקבוצה. שחקן או שניים טענו שאחרים משתלטים על המשחק של הקבוצה ושזה לא בסדר. אכן לא בסדר. אני החלטתי להבהיר. אמרתי שיש תפקידים. יש שני גארדים שתפקידם לנהל את המשחק, אחרי זה שני שחקנים גבוהים שתפקידם גם הוא לעשות נקודות, ואני תפקידי להיות בהגנה ולא להפריע בהתקפה. וכך צריך לשחק. חלום מציאותי למדי בתוכן שלו, אבל לא בסיטואציה.

בחלום השני היינו ביפן. משפחתי ואני. החנינו את האוטו בחניון כלשהו, או סביב מרכז קניות כלשהו. אין לי מושג מדוע החלטתי שזה ביפן. אה כן, אולי בגלל החתולים הגמדיים והנינג'אים שקפצו עליי בסוף החלום כדמויות מסרט מצויר יפני. ורציניו לחזור לאוטו. אולם לא ידענו איפה שמנו אותו סביב מגרש החניה הענק והקניון. היו לקניון ארבע יציאות שיכולנו לשים את המכונית בכל אחת מהן. רק שאף אחד לא זכר באיזה יציאה, עם אותיות A-D, שמנו את המכונית. התעצבנתי והלכתי לחפש את המכונית. הבעיה שהיציאה מהחניון היתה סגורה וכך הייתי צריך לחפש את המקומות מחוץ לחניון תוך איבוד חוש הכיוון. אני חושב שזה היה בדרך ליציאה D כשקבוצה של גורי חתולים גמדיים קפצו עליי עם ציפורניים שלופות כמו בסרט מצויר וניסו לדקרני נפש.

(זה חלום סבוך למדיי, אז פרשנויות תתקבלנה בברכה.)

זה מתחיל באוטובוס בנמל חיפה שעולה במעלה הכרמל. כבר באוטובוס אני רואה שהים רוגש מאוד. יש גלים גבוהים. ממש צונמי אני צוחק לעצמי. ואכן הגלים מתגברים. בעלייה מהדר לכרמל ליד רחוב חנה סנש הגלים כבר מתחילים ללחך את הרחוב, וכשאני באוטובוס פונה לשדרות קיש, הים מציף את הרחוב.

ברחוב האסיף אני רואה את חלבי (אחראי הניקיון מהקניון בו עבדתי לפני X שנים) עומל רבות כדי להילחם בהצפות מבורות הביוב. עובר אורח אומר ש"הוא אחראי לזה כבר שלושים שנה, ועדיין יש עם זה בעיות. מגיע לו שימשיך להתעסק בזה".

מים זורמים מכל מקום.

כשאני מגיע לרחוב יותם אני רואה את הבית בו גרה ידידה שלי. (במציאות היא גרה ברחוב אהוד, וזה לא אותו הבית). המזגן מהקומה השלישית שם מזרים מימיו באופן חופשי לרחוב. קהל די גדול ומגוון עוצר ומסתכל בהצפה מהמזגנים. אישה אחת לידי אומרת "זה קורה רק ממערכות מזגן מרכזיות". אני נלחץ כי לי בבית בקומה השנייה יש מערכת כזאת. היא צוחקת מזה.

בכיכר קריית ספר, אליה אני ממהר מלחץ המזגן, קבוצת נשים משחקת פוטבול. הן מוסרות גם לי ואני תופס את הכדור ומאוד מרוצה.

כל כך מרוצה שאני מוצא את עצמי אצל הספר. הספר הראשי שם עם המון ספרים מתלמדים. הם מתלחשים ומתפעלים משיער ראשי היפה. אני אומר להם שאני שונא להסתפר, לא אשלם על כלום ושלא יעזו לעשות שום דבר קיצוני. הם נשבעים שהם רק יעשו קצוות ויקצרו קצת. למרות שיש לחשושים על צהוב.

אני יושב בכסא הספר הראשי, שיש לו פרצוף מוכר ושיער גולש עד כתפיו, למרות שאני לא מכיר אותו. הוא מתחיל לספר אותי. הוא שם את צווארי במעין נחושתיים או משהו כזה וממשיך.

כשהתספורת נגמרת, שיערי הופך להיות דק דק וקוצני, חלקו בסגנון תספורת מארינס, והגרוע מכל הוא צהוב. אני מתחיל לצעוק על הספר הראשי. איך הוא עשה כזה דבר. שיחזיר מייד למה שהיה קודם. מתפתח משא ומתן או חילופי דברים סביב זה. אני מתעצבן. מאיים שהוא חייב להחזיר את זה לקדמותו או שאתבע אותו למשפט. המשא ומתן ממשיך עד שאני אומר: תחזיר את זה לקדמותו, תחזיר לשחור ותשלם לי 500 שקל עוגמת נפש או שאני אתבע אותך.

יש מבינכם שמתלוננים שאיני פוליטי מספיק. צודקות. אז בחלומות אני כן. אחרי החלום שאף אחד לא פירש על אלכסנדר הייג הנה מה שהיה הלילה.

זה התחיל שהיינו, כלומר הייתי בקהל, באסיפת ענק שהתכנסה לשמוע את בוש נואם. הוא נאם אבל אנחנו לא שמענו אותו. בהתחלה חשבו שזה בעיה ברמקולים ובמעבר של דבריו לרדיו, ואז ניסינו להסביר לאידיוט שהוא נואם אלינו לא דרך המדיה אלא ישירות הוא לא הבין. אידיוט.

ואז ישבתי לשולחן עם האלוף עמוס גלעד ושמעתי את הערכתו על האיום האיראני. הוא אמר שהנשק הגרעיני של אירן מכוון בראש ובראשונה נגד ישראל. צעקתי עליו שלאירן יש איומים אחרים חוץ מישראל. הוא התעקש, שאלתי אותו מה עם רוסיה? ומה עם הרפובליקות האסלאמיות סביב אירן? ופקיסטן? והודו? והוא התעקש זה נגד ישראל. הזכרתי לו שאירן מעולם לא הייתה במצב מלחמה עם ישראל והוא התעקש. בסוף הבהרתי לו שאני מצפה לקבל את התפטרותו. הוא לא הבין למה, והבהרתי לו שבעייני ההערכות שלו מגוחכות ולכן לא אוכל להמשיך לעבוד איתו.

עד כאן החלום, ומכאן חלם. ההחלטה לחלק לתושבי הדרום כדורים נגד קרינה. גאוני. אולי מישהו יעורר את השאלה סוף סוף מה קורה עם סוגיית הגרעין הישראלית. אהה, שכחתי מישהו ניסה לעשות את זה כבר. קוראים לו אויב העם הוא יושב בבידוד באיזה כנסייה אחרי שהמדינה ניסתה לעשות כל שביכולתה להוציאו מדעתו. אבל הוא טעה כמובן. אז נחלק כדורים לתושבי הדרום, שכן, אם תהיה דליפה גרעינית מהכורים זה יעזור להם. בטוח.