חרונולוגיה חסרת חשיבות

כמעט לא זכרתי איפה ראיתי את הכרזה הזאת, אבל בסוף נזכרתי, אני חושב שזה היה בתל-השומר, אולי בשיבא, או איך שקוראים לבית החולים ההוא.

"בחול המדינה זה אתה" וכיוון שרוב הזמן אני בחול חשבתי שאם כך, רוב הזמן המדינה זה אני. ממש כמו לואי הארבע עשר, המדינה זה אני.

המשפט הזה היכה בי בארץ בעוצמה.

אפילו כשהבעתי דעה ביקורתית על ישראל ושמעו שאני בחול, אז השומעים מתחו ביקורת על כך שאני מעז להחזיק דעות שאינן בקונצנזוס המדומה הקיים בישראל (הקונצנזוס של שרת התרבות, פחות או יותר, בעת מלחמות).

אבל לא רק מתיחת הביקורת האסורה בחול, בגלל שהמדינה זה אני. המשפט היכה בי בעוצמה בגלל האירוניה החריפה שבו. כן, "בחול המדינה זה אתה". ההשתמעות של המשפט היא ש"בעוד בחול המדינה זה אתה, הרי בארץ, המדינה היא הכל חוץ ממך." בעצם, המשפט הזה לא אירוני כלל. אכן, מבחינת הישראלים, בחול המדינה (ישראל) זה הם. אבל איש מהישראלים לא מצפה שבישראל המדינה גם תהיה הם. על כל המשמעויות של מבע זה:

1. אם המדינה זה אתה, שמור על חוקיה (פחחחח!!!!!!!!!).

2. אם המדינה זה אתה, אזי היא צריכה לדאוג לך (פחחחח!!!!! אלא אם כן שם משפחתך הוא תשובה, והשקעת במאגר נפט.)

כן, המשפט "בחול המדינה זה אתה" אכן מעביר נאה את ההשתמעויות שבישראל המדינה היא לא אתה. גם לא אני.

ואני? אני מעדיף את המשמעות המקורית של המשפט "בחול המדינה זה אתה." כלומר אני! לא טוב לכם? אתם טועים, כי המדינה זה אני! (ריקורסיבית עד אין סוף).

אחד הסטיקרים הראשונים, והדי בודדים, שראיתי בדרך משדה התעופה היה "ה' הוא המלך". כך יאה, בשבוע בו יוצא לאקרנים הסרט "exodus: Gods and Kings" אכן יאה שהסטיקר בישראל יבלבל ביניהם. איני יודע איך הסרט תורגם לעברית. "יציאת מצרים: מלכים ואלים" אולי "יציאת מצרים: מלכים ואלילים"? או "יציאת מצרים: מלכים ואלוהים"? לא יודע, לא חשבתי לבדוק.

אבל הסטיקר ביטל את המתח בין האלוהים והמלכים. אותו מתח שפרעה, לפי הסרט, שאת סופו אנחנו יודעים, גם לא הבין. יש אלוהים (לפחות לפי מי שמאמין) ויש מלכים. כותב הסטיקר, וודאי מדביקו, לא קראו מעבר לספר בראשית. פרק א'. פסוק 26. שם נאמר שהאלוהים ברא את האדם כדי לשלוט בארץ. אז בארץ שליט האדם, כלומר האדם הוא המלך. ולא הסטיקר. סליחה, לא אלוהים. אבל במדינת ישראל, הבלבול הוא שאלה שחושבים שאלוהים הוא המלך, לא טרחו לקרוא, וודאי לא להבין, את ספר בראשית, או את האמונה היהודית, לצורך העניין.

אבל צחוק הגורל הוא ששבוע אחרי שיוצא לאקרנים הסרט "אקסודוס: אלים ומלכים" (זהו השם הרשמי בישראל), יוצא לאור גם הסרט ההוביט: קרב חמשת הצבאות. אם צריך להתערב, אני מתערב שהסרט בו מככב אלוהים יודח מרשימת הסרט הצפוי ביותר על ידי סרט בו מככב גמד (טוב, נו, ועוד כמה). אז אולי צריך לשנות את הסטיקר ל"ההוביט הוא המלך"?

אני חושב (לא בצלילות יתרה) שעולם בו הסטיקר יבשר "ההוביט הוא המלך" יהיה עולם טוב יותר. וודאי, שישראל תהיה טובה יותר אם "ההוביט הוא המלך" יחליף את הסטיקר "ה' הוא המלך".

ספוילר אלרט:

בסוף הם יוצאים ממצרים, והמצרים טובעים בים! אלוהים (או אולי אלילים) מנצח ופרעה מובס. כל דור ודור!

אחרי עשר שנים, אולי צריך להסביר כמה דברים. אז אולי.

פעם, נהגתי לפתוח כאן כל חודש, בהסבר על הבלוגים שאני מנהל. הייתי מסביר את השונות שלהם, וגומר.

אז במקום לעשות זאת בהסבר, אעשה זאת בהדגמה. 

הנה הפוסט הנוכחי בכרונולוג של כותב שורות אלה:

יום שישי:

טיפלתי בג' לבד בבית (3). 

שבת:

יצאתי עם ש' וג' להליכה בגשם (2). 

יום ראשון:

הבאתי את ש' לטיפול (3), עשיתי סידורים עם ג' (3), הלכנו {ש', ג'} לארוחת ערב מוקדמת (4). 

יום שני:

טיפלתי בג' בערב לבד (4). 

יום שלישי:

טיפלתי בג' (3), עשיתי קניות (3), נפגשתי עם א' {קולגה צעיר} בפאב (4). 

יום רביעי:

נסעתי עם ש' וג' לטקס ההשבעה (3), חיכינו {הנל ועוד הרבה אחרים} לשופט (0), ראיתי את ש' בטקס ההשבעה (4), אכלנו {ש',ג'} ארוחת צהריים (3), הבאתי את ש' לקמפוס (3), אירחתי עם ג' וש' את C' {קולגה של ש'} (3).

הפוסט הנוכחי בבלוג האלטרנטיבי של כותב שורות אלה הוא:

ביום הכי קר בשנה (הייקו!!!)

ביום הכי קר

בשנה, פרצה שריפה.

היא לא כובתה כלל. 

ביום הכי קר

בשנה, הכבאים

ניסו גם ניסו. 

ביום הכי קר

בשנה, המיים לא

כילו השריפה. 

ביום הכי קר,

מים קפאו באוויר,

והבית נשרף. 

ביום הכי קר

בשנה, אש וקור יחדיו

במחזה מצמית.

הפוסט הנוכחי בבלוג הצבעוני של כותב שורות אלה:

מישהו התלהב

אז מישהו התלהב מהפוסט הארוך

הזה, בנענע.

הפוסט הנוכחי בבלוג ההערצה שמנהל הצד האלטרנטיבי של כותב שורות אלה:

הספירה לאחור החלה. החלה. 

עוד ארבעה ימים, ויש שיאמרו שלושה.

עד מתי מרץ 2004? מה? מה ענין מרץ 2004? 

לפני עשור, עשור שנים החל הבלוג הזה להיכתב. 

מחריד עד כמה זה היה מזמן. עשר שנים. ישנם אנשים שכותבים היום בלוג שלא נולדו אז (אני תמיד תמה, אין גיל מינימום לכתיבת בלוגים? כבר כתבתי על זה פוסט, לפני כמה שנים). תחשבו, בנות ה-12 שפתחו בלוג כשאני פתחתי אותו הן היום בגירות (מתוסבכות, סביר להניח, כי בכל זאת, מי פותחת בלוג בגיל 12, ועוד ב-2004?). אם הייתי בן 17 כשפתחתי את הבלוג, הרי היום הייתי בן 27!

כן, בתשעה עשר במרץ 2004 נפל דבר בבלוגוספירה. בעצם, לא נפל כלום. אם עץ נופל ביער, ואיש לא רואה, האם נפל? אם בלוג נפתח בבלוגוספירה, כלום לא קורה. זאת הייתה אחת הנקודות הראשונות שלי כאן.

ואיך נחגוג עשור?

אפשר לתאר את כל ההישגים של בלוג זה, ושאר הבלוגים שלי. וישנם מעט מאוד כאלה (כמו של שאר הבלוגים בעולם!).

אפשר לפרסם מחדש את הפוסט הראשון. זה משהו קל שסביר שאעשה.

אפשר להסביר שוב על הבלוגים שכותב שורות אלה מפרסם. ישנם לא מעט כאלה. אפילו חידשתי את אחד מהם אתמול. כלומר, פרסמתי פוסט בבלוג שכבר שנים לא כתבתי בו. יצא לא רע. לא, לא בבלוג שמעריץ את מוזטל (זצל), סבסטיאן (היד) ויאיר (נירו יאיר) לפיד (שנפתח שנים לפני שהפך לשר אוצר, תמיד הקדמתי את זמני!).

מה עוד?

אפשר לתאר את כל הבלוגים שהמערכת סגרה לי: היומנים של קפקא, והדיסקרימינציה הרנדומלית.

אפשר לתאר את כל השינויים שחלפו בעשור הזה.

שרון מת. אריק מת. איינשטן מת. מייקל ג'קסון. צדקתן, מת. כל כך הרבה מתים, ורק הבלוג שלי ממשיך להתקיים. איך אמר קונראד? (לא זה מנקמה, ריבנג') הזוועה!!!

אפשר לעשות הפוך, להסביר את כל מה שלא השתנה בעשור הנוכחי: הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, ורק שמיר הפך לנתניהו (אופס, התבלבל לי 1984 עם 2004, בעצם, גם הנתניהו אותו הנתניהו). בעצם, יש גם שמיר אחד. והרבה מאוד שית. ומידת הנעל של כש"א. מידע שהיה תמיד מרכזי בקיומו של בלוג זה.

ורק הבוש התחלף באובמה. טוב, וקרו עוד כמה דברים בחיים של כותב שורות אלה. על רובם אפשר לקרוא בכרונולוג שלו. כאן, החיים האישיים של כותב שורות אלה מעולם לא היו מעניינים איש (חוץ מבחודש הראשון, אולי) ובוודאי שלא את כותב שורות אלה. זאת הייתה כל הנקודה של כמה פוסטים.

אז איך נחגוג? איך נציין? עשור לקיומו של הבלוג הזה (ושל שאר הבלוגים של כותב שורות אלה, טוב, קצת פחות), והעולם, כמנהגו נוהג.

אז נפרסם את הפוסט הראשון, שוב. ונסביר את כל הפרוייקט שקשור לכתיבה של כותב שורות אלה. אולי נעשה גם פרסום חוזר של קטעים,לבקשתכן. או אולי לבקשת כותב שורות אלה.

עשור, זה הרבה זמן. מאז שפתחתי, רוב הבלוגים שהיו כאן, נסגרו. רק אחד נשאר לפליטה מבין אלה שאני טורח לקרוא. תמיד כתבתי יותר משקראתי.

גם היום זה כך.

כן, עשר שנים זה הרבה זמן. והזמן, עשה את מה שהוא תמיד עושה, עבר, אם נצטט את דן תורן, וכבר זמן לאכול (שוקולד) וללכת לישון.