לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

חרונולוגיה חסרת חשיבות

Those who can make you believe absurdities can make you commit atrocities. Tangles should be welcomed as good news-they keep out demons. 1988:28 Becker :וולטר


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2005    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2005

שירה בתנועה


רק כך אפשר להתייחס לזה. אחת מסדרות הטלוויזיה הטובות שנוצרו אי פעם. "רצח מאדום לשחור" כל יום ב22:00 בAXN, אני גיליתי במקרה. שלא תגידו שלא אמרתי.



זה לא שאני חובב שירה כזה גדול ששירה היא כזאת מחמאה בעיניי. למעט כמובן הייקו משובח.
נכתב על ידי , 31/1/2005 11:10   בקטגוריות טלוויזיה  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שחיקה


עכשיו זה הגיע. בזמן האחרון הצלחתי לחייך את זה, להחליק את זה, להתמודד עם זה לא רע. אבל היום נשבר לי. די. אין לי כוח לזה יותר. שייגמר כבר.

פרק זמן ארוך למדיי שאני חי על הקצה. הקצה של הסיום. תהליכים לוקחים זמן, זה ברור. אבל כשהם נמרחים קצת מעבר לצפוי זה נסבל. כשהם נמרחים ונמתחים הרבה מאוד מעבר לצפוי אפשר להתמודד במספר דרכים.

אז עד היום הצלחתי לחייך. עוד יום יומיים, עוד יום יומיים, עוד יום יומיים. ככה כבר חודש וחצי. עוד יום יומיים. ובשבועות האחרונים זה כבר ירד לממש עכשיו. אבל היום. נגמר. אי אפשר לחייך יותר. אני צריך שק איגרוף שיעזור לי להעביר את ה"עוד יום יומיים" האלה.

מתנדבות?

נכתב על ידי , 30/1/2005 13:43   בקטגוריות עבודה  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הקשר אחר


כמדי שבוע בשבוע, בשבוע האחרון, הלכתי לי לחדר הכושר. היה זה ביום שישי, ערב שבת, יום בו יהודים כשרים נוטים לטבול באותו מקווה טהרה כדי לקדש את יום השבת ואת המנוחה בו. וגם אני האמנתי שכך ראוי שאעשה. אז שמתי פעמיי לחדר הכושר. שם יש בריכה, שם יכול לו לאדם להוציא לעצמו את מיץ המעשים הרעים, ולהתקדש ברוח נקיה, ואנרגיות נקיות לקראת אותה מלכה. השבת. בה ינוח האדם ממלאכתו.

כיון שהגעתי ישר מעבודתי, שכרוכה במאמץ פיזי לא רב מדי, שכן אם מאמץ פיזי היה כרוך בה, לא הייתי נזקק לאותו חדר כושר בו אתנקה מהאנרגיות השליליות שלי, בעיקר בעזרת הזעה מרובה שהסאונה היבשה נותנת, לטובת אותן אנרגיות קדושות לקראת יום המנוחה, נאלץ הייתי ללכת לחדר ההלבשה, או המלתחות בלשון העם, גם שירותים העם קורא לאיזור זה, כמו גם המרחצאות, טוב זה כבר לא שם עממי כל כך, אבל גם קרטל אינה מילה עממית, למרות שכך טוען לו איש אחד בעבודה שלי, כדי לעבור ממדי העבודה שלי, שאינם רשמיים מדי, מכנסי ג'ינס מהוהים, שאני עושה הכל כדי למהוה אותם יותר, כדי שאוכל להשליכם לפח האשפה, ולא, לא לפח האשפה של ההיסטוריה, אלא לפח אשפה פשוט, למדי ספורט, מכנסיים יותר נכון, צהובים, לא מהוהים יותר מדי, שעליהם אני שומר כיון שגם בהם אשתמש בעבודתי.

וכך בעודי מחליף זוג מכנסיים אחד באחר, עומדים להם שני יהודים, טוב, איך אני יכול להעיד יהודים? נימולים, ועל זה דווקא אוכל להעיד, משוחחים על דא ועל הא, ואז ממש בעוד האחד כבר לבוש כולו ופונה לו ללכת, אומר לו השני:

ב: תשמע משהו.

ב: משהו חשוב.

א: כן.

(בעודו מתרחק אל היציאה)

ב: אין עשן בלי אש.

א: נכון (ממש כבר לקראת יציאה.)

ב: אני אומר לך, אין עשן בלי אש!

א: ברור. בטח בטח.

וכך הם נפרדו.

אני לבשתי מכנסיי, שיננתי לעצמי דיאלוג זה, טוב טוב, כדי שלא אשכחנו, שכן רק לעיתים רחוקות נתקל אני בפיסת דיאלוג מרוממת נפש שכזו, ושמתי פעמיי לעבר מכשיר החתירה. שאר תלאותיי - לא אייסרכן בהן, רק אומר שדיאלוג זה מעטים נפלאים בעיניי כמוהו, שכן שוב הוא מוכיח שהמציאות טובה מכל דמיון.

נכתב על ידי , 29/1/2005 10:29  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חברה פוסט טראומטית


הוא לא חשב שהוא יימצא את עצמו כאן אחרי שלוש שנים.

לו רק היית ידידותי פחות, חשב לעצמו עכשיו.

גם שלוש שעות אחרי זה, הוא לא חשב שכך זה יהיה.

מה בסך הכל כבר עשיתי.

שלוש שעות אחרי הוא בכלל לא קישר בין הדברים.

תמיד לימדו אותו להושיט עזרה לזולת. והוא ביקש עזרה. ובסך הכל עזרתי לו.

את זה הוא יאמר שוב ושוב לחוקריו. הם יעשו עצמם כמאמינים לו.

אבל עכשיו שלוש שנים אחרי זה, בעוד אחד מאותם דיונים אינסופיים. ערעור. כך קוראים לזה. ערעור. על מה? על זה שהוא נתן עזרה למישהו.

המישהו הזה בסך הכל רצה להגיע לקניון. גם הוא נסע לקניון באותו יום.

בדיעבד, ייתברר יום זה כארור במיוחד. ארור לו, ארור למדינה, ארור למספר די נכבד של אנשים.

שנים אחר כך הוא ימשיך ללכת עם הכתם הזה. אפילו אחרי שבית המשפט העליון זיכה אותו. מחמת הספק. אבל זה עוד לא קרה.

כרגע הוא יושב על ספסל האשמים. המורשעים בדין. בדיון על הערעור שלו.

וכי מה? האם יכול היה לנהוג אחרת? איך יכול היה לדעת?

ותמיד לימדו אותו להושיט עזרה למי שמבקש.

השאלה היתה קטנה, תמימה, היכן הקניון. והוא ענה, בתמימות, אני גם נוסע לשם. סע אחריי. הוא גם הוסיף: אני נוסע לאט. הנהג מאחוריו השיב שזה בסדר יש לו את כל הזמן שבעולם. אז נכון, היה מבטא מסוים. כך הוא חשב עוד אז. רק אחר כך הוא ייעשה את הקישור.

ההאשמה הגיעה אחרי זמן מה. הארץ רעשה, חיפשה אשמים. לא יכול להיות. בטוח היתה לו עזרה. ואז, השומרת, שניצלה בנס, אמרה שהיא בעצם ראתה מישהו מדבר עם המפגע לפני שזה נכנס בכניסה. היא אמרה זאת גם בגלל שהיא לא זיהתה את חומר הנפץ. טוב, ברור, הכי קל לחפש אשמים אחרים. איזה נהג קטנוע, אם אני זוכרת נכון, היא הוסיפה. הם נראו מיודדים. מובן שהיה קל לאתר אותו לאחר מכן. מצלמות הקניון קלטו אותו ואת הקטנוע.

הקהל השתומם איך זה שלא קרה לו כלום. לא ייתכן שלא קרה לו כלום. שהוא עזב במקרה כחצי שעה לפני שהיה הפיצוץ. בטוח הוא ידע את זה קודם. הוא ידע את זה קודם בגלל שהוא הכיר את המתאבד. בגלל שהוא עזר לו.

עמדותיו השמאלניות היו ידועות. רק מספר ימים לפני כן הוא נפגש עם ארגון ערבי מסוים. גם את זה ידעה התביעה להגיד ביום שבו נעצר. הוא כבר הרבה זמן משמיע דעות שאינן מקובלות. ואך טבעי שהוא יעבור את הסף. בגלל בחורה, גם בגלל בחורה. בגלל מחסור בבחורה, יאמרו הם בדיון. הם גם יביאו את העובדה שהוא היה באותו קניון מדי יום ביומו באותו שבוע כעובדה משמעותית. הוא אסף מלמ. ושלא ייתמם שאינו יודע מה זה מלמ. הם יודעים שהוא היה במודיעין. והם יודעים על הקשרים שלו בחו"ל עם גורמים אירניים. אז לגייס אותו לשורותיהם לעזור בפיגוע זה, שבו קרס הקניון, אחד הגדולים בעיר שלו, על ידי מכונית נפץ בינונית, שהמאבטחת, שזיהתה אותו, לא שמה לב לכמויות חומר הנפץ שם. המתאבד היה גיבור בעיני עמו. הוא יכול היה להימלט. אבל הוא החליט להישאר במכונית ולפוצצה. היו גם מי שראו את שניהם בקניון יחד. כולם ידעו שהמתאבד הסתובב בקנייון לפני שפוצץ את מכוניתו על הקניון ויושביו. ממש מעשה שמשון, יחייך במרירות.

מעשה שמשון, כך הוא חשב כששמע לראשונה על הפיגוע. שנייה אחרי זה הוא חשב, איזה מזל שעזבתי את הקניון עשרים דקות קודם. שלושה ימים אחרי הפיגוע, המאבטחת תחזור להכרה. נפצעה די קשה. הוא, כבר כששמע את סוג האוטו משהו בו ניצבט. הוא נזכר.

אבל עכשיו שלוש שנים אחר כך, הוא עדיין מתקשה להאמין, איך אפשר היה לחבר בין הדברים. הוא הבין מדוע חיברו בין הדברים. היה צריך שעיר לעזאזל. והוא משום מה היה זמין. הוא שמאלני. הוא דיבר עם המתאבד. את זה הוא לא יכול היה להכחיש. הוא אפילו הוביל אותו לקניון. אבל איך יכול היה לדעת שזהו מחבל? איך יכול היה לדעת שזהו מתאבד? איך יכול היה לדעת ששלוש שנים אחר כך הוא יובל מתאו בכלא, לאחר שהורשע בסיוע לרצח, בסיוע לאויב בעת פעולת טרור, לעוד דיון משפטי אינסופי? איך יכול היה לדעת שיהפוך לאויב הציבור? שמשפחתו, אלה מהם שיכלו, עזבו את הארץ לתקופת מה? שאביו ירד ביגון שאולה? שאמו בקושי החזיקה מעמד לאחר מכן? שאחיו פוטר? שאחיו הבכור, שהשפעתו כשמאלן שסביר שהשפיע על האח הצעיר, עזב את הארץ בבושת פנים. שאפילו המרצה שלו באוניברסיטה היתה צריכה להתמודד עם גלי השמצה כבירים, בגלל שגם היא שמאלנית, וטענו שגם היא הובילה אותו לפעולה זו. אפילו את חברתו, שהיתה יכולה להיות מיתולוגית, מצאו. גם היא נזכרה שלא אחת תמך בפעולות טרור. שהוא לא קרא להן טרור. התנגדות הוא כינה אותן. כך היא תאמר בשבועה בדיון בבית המשפט. וגם על גבי העיתונות. שרצח האופי של טלי פחימה נראה קטן ליד מה שעשו לו.

בכל זאת הוא מהרהר עכשיו, ביושבו כפות באזיקים ברגליים, וגם בידיים, בבית המשפט העליון, בו נערך עוד דיון בתיק שלו. על סיוע לרצח, סיוע לאויב בביצוע פעולת טרור. תיק שבו הוא יימצא זכאי כעבור עוד כשנתיים. לאחר שבית המשפט העליון קבע שההיסטריה הציבורית הובילה להגשת כתב אישום שמבוסס על שמועות ולא על עובדות. זיכוי שלא יסיר את הכתם מחייו. שיהיו נעימים ככל האפשר בנסיבות חיים אלה. באירופה. בגרמניה דווקא.

אבל כל זה עוד לא קרה. ועכשיו, הוא יושב בבית המשפט העליון, גבוה לצדק קוראים לו לפעמים, הוא חייך אל עצמו במרירות. הוא ניסה בכל כוחו להשעות את המחשבות. לא על העתיד, אלה לא הפריעו לא מזה זמן. על העתיד הוא כלל לא חשב. הוא ניסה להשעות את מחשבותיו על העבר. אבל זה שב וכבשו. המקריות, צירוף המקרים, הזדוניות שהם הכניסו לתוך שני אלה מוטטה אותו לא פעם. אבל עכשיו הוא ניסה להפסיק לחשוב. לחשוב איך לפני שלוש שנים הוא לא חשב שיימצא את עצמו כאן. לחשוב שעדיין הוא לא מאמין שהוא כאן. לדעת שלעולם הוא לא יוכל להאמין שהוא מצא את עצמו כאן.
נכתב על ידי , 27/1/2005 15:29   בקטגוריות סיפרותי  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בן: 20

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

79,146
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפינחסה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פינחסה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)