חרונולוגיה חסרת חשיבות

השבר רק התחיל. לא ברור איך הוא ייגמר. המלחמה הארורה הזאת. לכל דור יש את המלחמה שלו במדינה הזאת. השבר הקודם היה יום כיפור. אחד אחריו היה מלחמת לבנון הראשונה. על האינתיפאדה התגברנו איכשהו. מלחמת המפרץ הייתה יותר הווי מאשר טראומה לאומית. אבל מלחמת לבנון השניה.

בכדי שנבין יותר טוב את ועדת וינוגרד ומהותה, החלטתי לקרוא רק את הפרק על החוק הבינלאומי וקיומו או אי קיומו. בואו נתחיל עם מספר אבסורדים קטנים בטקסט של ועדת וינוגרד.

"12. אנחנו מבחינים בין התבטאויות רשמיות של ממשלת ישראל או של מי שהוא מייצג

שלה, לבין התבטאויות של אחרים, אף אם הם שרים או נבחרי ציבור. התבטאויות מן

הסוג הראשון לא היו מתיישבות עם הכרזת המדינה כי היא מקבלת על עצמה את החוק

הבינלאומי )אלא אם כן הטענה הייתה כי הצעדים המוצעים אכן תואמים אותו(. לא

שמענו על התבטאויות ציבוריות כאלה."

כך זה מתחיל. אז בואו נראה אם יש כאן היגיון. בסעיף 12 ודאי שאין היגיון. הועדה מפרידה בין שרים לבין נציגי הממשלה. מיהם נציגי הממשלה אם לא השרים? איזה תפקיד שרים ממלאים אם לא נציגי הממשלה? האם הם סתם דוברים? מנהמת ליבם? ומה עם האחריות המיניסטריאלית של השרים? האם אין שותפות קולקטיבית למי שיושבים סביב שולחן הממשלה? ודאי שיש, אולם ועדת וינוגרד החליטה להתעלם מכל שאלות אלה, והצליחה להפריד בין שרים לבין נציגי ממשלה, שכנראה שהם מזכיר הממשלה ודוברה בלבד. תמוה.

"13. התבטאויות של נבחרים או אנשי ציבור אחרים הן, לדעתנו, חלק מהדיון הציבורי,

ויש לטפל בהן כפי שמטפלים בהתבטאויות אחרות. אין צורך כי ועדת בדיקה במדינה

דמוקרטית תעסוק בשאלת האחריות, משפטית או ציבורית, של מי שמשמיע עמדותיו

בציבור. אם יש בהתבטאויות חריגות עבירה על החוק, הסמכות להחליט על הדרך הנכונה

להתמודד עימן היא בידיו של היועץ המשפטי לממשלה."

סעיף 13 ראוי להילמד, שכן הוא סוף סוף מבהיר מדוע לאחמד טיבי ולח"כ מוחמד ברכה מותר לנסוע להלוויה של אחמד ג'יבריל, יש  לחברי כנסת חסינות מהותית. אגב, אם ישנו שר שאינו חבר כנסת, אזי ראוי היה לה לוועדה לבדוק אם התבטא באופן שמנוגד לחוקים הבינלאומיים, דוגמת הקריאה לפגוע באזרחים.

"דו"ח המצרר בדק מקרים של ירי מצרר ללא אישור כנדרש או ליעדים שאסור היה

לעשות בו שימוש לגביהם. במקרה אחד נמצא ירי ללא אישור אך למקומות מותרים.

דו"ח המצרר גם קבע כי בעיות לגבי יעדי הירי היו קיימות רק לגבי שימוש במצרר

בחיל התותחנים, שכן ירי המצרר על ידי חיל האוויר עמד בכל הדרישות.  הוא קבע גם

כי בכל מקרי הירי בוצע המיפוי כנדרש."

סעיף זה בנספח כלל אינו ברור. או קיי, חיל האוויר פעל בסדר. אבל מה עם התותחנים? האם בחיל התותחנים הייתה רק חריגה אחת, כפי שמצוין לפני כן? אם לא, מדוע אין אזכור מפורש של הבעיות. האם בחיל התותחנים לא הוכנו מפות כנדרש? האם הם ירו לשטח אזרחי, שאזרחיו נטשו? כנראה שכן. כפי ששאר הסעיפים מבהירים.

"ציינו בפרק הכללי טעמים לכך שאיננו נכנסים לבחינה מפורטת של טענות שהועלו. אף

במקרה זה, אין בידינו דרך לקבוע כמה נפלי פצצונות נותרו בשטח לבנון, ואיפה הם

מרוכזים, וכן מתי נורו פצצות מצרר, לאיזה יעדים ובאלה תנאים.

יחד עם זאת, אף אם אנו מקבלים כי הייתה במשך כל המלחמה דאגה עקבית ואמיתית

לצמצם פגיעה באזרחי לבנון, ואף אם אנו מקבלים כי לא היו במלחמת לבנון סטיות

ביודעין מכללי משפט בינלאומי - אין ספק כי סיפור הירי של חימוש מצרר במלחמת

לבנון השנייה המחיש בצורה חמורה תוצאות אפשריות של חוסר בהירות בפקודות,

ליקויים במשמעת והיעדרה של בקרה יעילה."

כאן כבר ברור שהוועדה אומרת שהיו ליקויים. אולם מה המשמעות של ליקויים אלה. ליקויים אלה הובילו לכך שהייתה התעלמות מהחוק הבינלאומי ומעבר עליו. אלה הן אותן תוצאות אפשריות, אולם לא מצוינות מהן אותן תוצאות. כי הוועדה החליטה לא להשמיץ את ישראל.

"יתירה מזאת אנו סבורים כי פרשנות מרחיבה, המתירה לירות בחימוש מסוג מצרר

גם למטרות צבאיות הנמצאות במקומות בהם הנפלים עלולים לפגוע באזרחים - אף

אם רק לאחר שובם - על פי שקלולו של מפקד צבאי בשטח בלבד - אינה תואמת את

הרציונאל שבבסיס ההגבלות על השימוש במצרר. נציין שוב כי אף הנחיות צה"ל עצמו

לפני המלחמה ובמהלכה לא היו בנויות רק על עקרון כזה. סגנון לחימה המתמקד

בפעולה מתוך שטחים בנויים אכן מגביל בצורה ניכרת את יכולת הפעולה הצבאית

של מי שמתגונן נגדה. המשפט הבינלאומי אוסר במפורש סגנון כזה של לחימה. למרות

זאת, איננו סבורים כי הרחבת כללי השימוש בחימוש מסוג מצרר, שיש עמו נפלים

רבים, לשטחים כאלה,ללא בקרות מחמירות ופרטניות - אף אחרי שיושביהם פונו

זמנית - היא הרחבה קבילה."

סעיף  זה שמסיים את הנספח ביחס לשימוש בפצצות מצרר מבהיר שהירי שעשה צהל אינו מתיישב עם הנחיות החוק הבינלאומי. אבל שוב, מי מכם שמצליח להבין זאת מהניסוח המפותל והעקום של ניסוח זה שיקום. כי הוועדה מטרתה לא הייתה להסיק מסקנות קשות, אלא להוציא משהו נקי, שייראה בסדר, ושיראה שאנחנו בסדר. בפרק על החוק הבינלאומי זה בולט במיוחד. בשאר החלקים, טוב, נו, נשאיר לשיקולכם.

הגעתי לשלב בו אני צריך לדון, לבדוק, לקרוא, לברר, להסתכל, לשאוף להבין, את המושג החמקמק הזה הקרוי "ציבור".

לא, זה לא קשור לוינוגרד. זה לא קשור לוינוגרד? איך יכול להיות שזה לא קשור לוינוגרד? הרי הציבור יאמר את דברו ביחס לוינוגרד. איך אפשר לא לדבר על הציבור ווינוגרד. ו' החיבור לפני וינוגרד היא בעייתית.

אבל מה זה ציבור? מה זה דעת קהל? מה זה קהל? אנחנו בכלל יודעים מה זה ציבור?

יש טענה שציבור זה אנשים. יש טענה שציבור זה הכל חוץ מאנשים. הטענה הראשונה ברורה. הטענה השנייה בלתי נתפשת. מדוע ציבור זה אוסף של אנשים לא צריך להסביר. אז מדוע ציבור זה הכל חוץ מאנשים? כי ציבור הוא הדבר הנוסף שנמצא מעבר לאנשים. הוא התוספת. אנשים מדברים בציבור. מכאן, ציבור אינו האנשים שמדברים. מהו כן הציבור? האם הציבור הוא הדיון עצמו, שנמצא מעבר לאנשים? האם ציבור הוא הדעות שנוצרות בעקבות מה שאנשים אומרים? ארנט אמרה שציבור זה היכולת שלי להיות ליד אנשים ולא ליפול עליהם. האם הציבור הוא הדיון? אולי הציבור הוא תוצאות הדיון הזה? אם כן, איפה נוצר הדיון? מי אחראי על תוצאות הדיון?

מה קורה עם וינוגרד ועם כל זה. יש הטוענים שההסכמה שבסיומו של דיון שכזה הוא הוא מה שקוראים לו הציבור. רק כשמתגבשת הסכמה באותה שיחה, דיון, ויכוח, מכתבים, טוקבקים וכו', רק אז אפשר לדבר על הציבור.

ראש הממשלה, באמצעות אמצעי התקשורת ועיתונאים שונים מטעמו, עושה כל שביכולתו לגרום לכך שלא יהיה הציבור. הפעולה של ראש הממשלה מטרתה לפצל את ההסכמה שיכולה להיווצר בסיומו של הדיון. מטרתה לגרום לכך שיהיה מספיק בלבול בדיון, יהיו מספיק נושאים עליהם אפשר לדון, יהיו מספיק דברים שוליים בכדי שאי אפשר להגיע לסיומו של הדיון במצב של שיפוט המוסכם על כולם.

לא, איני בהכרח מסכים שהציבור הוא אכן ההסכמה שמגיעים בסופו של דיון על נושאים ציבוריים. אולי איני מסכים עם כך לחלוטין.

אבל ברור לי לגמרי שבנוגע לועדת וינוגרד אפשר להגיע להציבור - למצב בו קיים שיפוט מוסכם על כולם. אהוד אולמרט אינו ראוי להיות ראש ממשלה בגלל כשליו במלחמת לבנון השניה ובגלל כל פעולותיו מאז. לדעתי זו צריכה להיות הדעה הציבורית, ולא סקר דעת קהל לא יוכיח אותה, הדיונים שיתקיימו גם כאן ביומיים הקרובים הם אלה שיוכיחו זאת. הם אלה שיובילו לכך שהציבור יסכים על כך. צריך ליצור את הציבור בסוגיה זו - את ההסכמה, מימין, משמאל ובמרכז, שאולמרט אינו ראוי להמשיך להיות ראש ממשלה.

או אז, כשיווצר הציבור, תישאל השאלה האם יש קשר בין הציבור לבין הפוליטיקה שהיא הפעולה הציבורית. שאלה טובה. אולם לפני שמגיעים למצב זה צריך לעשות הכל כדי להבהיר שקיים הציבור ולציבור זה יש דעה מוסכמת: אהוד אולמרט אינו ראוי להיות ראש ממשלה בגלל תפקודו במלחמה ובגלל תפקודו מאז.

כלי הנשק שלי הוא הכתיבה. הוא תמיד היה. הוא אולי תמיד יהיה. כל שצריך הוא משפט אחד טוב. משפט אחד שיתחיל את הכל. לא תמיד זה מדויק מספיק. לא תמיד זה חד. אבל איך אמר הלל הזקן, או אולי היה זה, כן, היה זה הלל הזקן, מתוך הכמות תבוא האיכות. זה היה במאבק עם שמאי, האם כדאי להשקיע בהרבה תלמידים כדי למצוא את האחד, או שמא להשקיע הרבה באחד ולקדם אותו. כן, כי משפט אחד יכול לפתוח את הכל. לפתוח את הצ'אקרות. נמאס מדימויים שחוקים. נמאס ממטפורות. כמו למשל המטפורה שכתיבה יכולה לשמש כלי נשק. אמרו את זה קודם. חיים ומוות ביד הלשון. לשון וכתיבה אינם אחד. הם שונים מאוד זה מזה. שונים מאוד זה מזה. היום מישהו החמיא לי על מענה לשון חריף שהשבתי. השבתי אותו בספונטניות שהדהימה את הנמען של התשובה. היא הדהימה גם את המאזין שהחמיא לי. כי ככה זה, לא רק הכתיבה היא כלי הנשק שלי. לפעמים גם הביטוי בעל פה יכול להוליד הרים וגבעות. יהיו מי שיטענו, כמו זה שהחמיא לי היום, שאין די במענה לשון זריז. אין די ביכולת להתנסח בצורה רהוטה וחדשה. אין די בשימוש בשפה ככלי נשק. צריך גם להכין את הקרב. להתכונן למערכה, לבדוק את החיילים, לערוך את הכוחות, לציידם במזון, מים, תרופות, אוכל, תכניות. להכשיר את הקרקע לקראת הקרב, ורק אז להשתמש בשפה ככלי נשק כדי להכריע את המערכה. לעזאזל, אני נשמע כמעט כמו אולמרט, או תיאור של אולמרט או איזה פוליטקאי אחר. לא, פוליטיקאי היא אינה מילת גנאי. פוליטיקאי, בניגוד למה שחושבים רוב הישראלים, הוא אינו ביטוי גנאי. פוליטיקאי הוא מקצוע. צריך להיות בו מקצועי. אני איני יכול להיות פוליטיקאי. כן, את הכישור של השימוש בשפה יש לי, אבל את הכנת השטח, הכנת הקרקע, הזזת הכוחות, הזנתם, הצבתם, הבהרת השטח לפני הקרב, את כל אלה איני מוכן לעשות. למה? כי לעתים אני מניח שהכוחות אינם בשליטתי. כי איני רוצה לשלוט בכוחות. אני רוצה לשלוט בשפה, לא לשלוט בכוחות. זוהי שוב המחלוקת הישנה הזאת בין השפה למציאות. אני טוב לי שאני שולט בשפה, איני רוצה לשלוט במציאות. אני יודע ששליטה בשפה אינה מספיקה בשביל לשלוט במציאות. אבל מבחינתי זה דבר מספק. עם המציאות תמיד הסתכסכתי. למישהו אחר היום אמרתי שאני עוסק במה שאני עוסק כיוון שאיני מיטיב להשתמש בשפה. כיוון שהבחירות שלי בשימוש בשפה תמיד ייראו לאחרים מוזרות משהו, שונות, לעתים חדות יותר, לעתים חדות מדי, לעתים כהות מדי, שזה בעצם כמו חדות מדי, שימוש לא נכון וכואב. לעתים החדות היא הכואבת, לעתים הכהות היא הכואבת. בשני המקרים השפה תכאב. בשני מקרים היא לא תשנה יותר מדי. כי היא לא תזיז את המציאות, היא תספק אנקדוטה. בחיים האמיתיים צריך להיות פוליטיקאי, צריך להיות יותר מאדם שמוכן להשתמש בשפה, צריך להזיז גם אנשים, לגעת בהם מעבר לנגיעה השפתית, הנקודתית, הרגעית. לגעת בהם לאורך זמן, להשפיע עליהם, להניע אותם, להזיז אותם. בזה אין לי חפץ, לזה אין לי כוח. אולי זה בגלל שאני אדם של סיפוקים מידיים. אולי בגלל שהשפה יפה בעיניי מהחיים החברתיים. אולי זה בגלל התפישה המעוותת שאפשר להפריד בין השפה לחיים האמיתיים. אולי זה בגלל שהשפה היא כלי הנשק שלי. אהח, המעגל הארור.