חרונולוגיה חסרת חשיבות

בדקתי עכשיו, וMETV ישדרו בעוד שבועיים את המשחק בין אינדי לבין הפאטס.

נכון שמחר שתי הקבוצות נתקלות במשוכות מעניינות, שתי קבוצות חזקות. אבל הן משחקות מחר נגד שתי קבוצות חזקות מהN, כך שסביר שמאזנן יישאר ללא הפסד. וכך שתי הקבוצות תגענה עם מאזן מושלם לקראת השודאון הגדול. אחת אם 0:8 והשנייה עם 0:7. לא בדקתי מי מארחת. אגב, הMETV ישדרו את שתיהן גם מחר. אחלה ערב עומד להיות מחר. אפילו לא שווה לבדוק איזה מנדיי נייט יש, למרות שלדעתי יש את פיטסבורג נגד מישהם.

אז כל הפרשנים אומרים שבריידי ופייטון בליגה משלהם, הם צודקים. זה לא הוגן שהמשחק הזה לא יכול להיות הסופרבול, אבל עוד שבועיים די סביר שתיקבע מי תהיה בסופרבול, שכן מי שתנצח תארח את משחק הפליאוף בין השתיים.

יהיה מענין ויהיה אחלה פוטבול. יותר שווה מכל סיקור של מה שהיה אחורה.

סיפורים מהמדבר

כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה. האנשים כאן נראים לי אחרת. קצת מוזרים, קצת תלושים, קצת לא קשורים. הם נראים לי אחרת. הכל כאן נראה אחרת. הצבעים דהים הרבה יותר. הרבה יותר צהוב. גם הירוק לא מאוד משכנע. החום דווקא כן. בכלל, הכל נראה מאובק. אולי זה בגלל שאני מגיע מהצפון, אולי זה בגלל שאני יודע שהכל יכול לקרות פה. מעין רולטה רוסית. אני יודע שפה, בדרום הרחוק, המאובק, החם, הדהוי, ההזוי, יכול ליפול טיל שיהפוך את הפוסט הזה לפוסט האחרון. ובכל זאת, אני לא חושב שזה קשור לזה, שזה קשור לתחושה הזאת. אולי כן, אולי זה הצבעים, האנשים, הדמויות, הסיפורים שרצים בראש בזכות השילוב הזה של דמויות כמעט צבעוניות עם רקע כמעט דהוי. אולי זה השעות בתחבורה הציבורית. ובכל זאת כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה.

סיפורים מהמדבר

כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה. האנשים כאן נראים לי אחרת. קצת מוזרים, קצת תלושים, קצת לא קשורים. הם נראים לי אחרת. הכל כאן נראה אחרת. הצבעים דהים הרבה יותר. הרבה יותר צהוב. גם הירוק לא מאוד משכנע. החום דווקא כן. בכלל, הכל נראה מאובק. אולי זה בגלל שאני מגיע מהצפון, אולי זה בגלל שאני יודע שהכל יכול לקרות פה. מעין רולטה רוסית. אני יודע שפה, בדרום הרחוק, המאובק, החם, הדהוי, ההזוי, יכול ליפול טיל שיהפוך את הפוסט הזה לפוסט האחרון. ובכל זאת, אני לא חושב שזה קשור לזה, שזה קשור לתחושה הזאת. אולי כן, אולי זה הצבעים, האנשים, הדמויות, הסיפורים שרצים בראש בזכות השילוב הזה של דמויות כמעט צבעוניות עם רקע כמעט דהוי. אולי זה השעות בתחבורה הציבורית. ובכל זאת כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה.

הדמות הראשונה

לפעמים כל מה שצריך זה דמות.

האיש המבוגר עמד לו על אי התנועה שעון על מקלו. מקל עץ ישן ומבוגר כמעט כמו האיש. לאיש היה כובע לבן מצמר, כזה שכבר שנים רבות לא רואים פה. הוא היה עטוף במעין סדין לבן, אולי טוגה, אולי לבוש מסורתי של העדה שלו. הכובע והסדינים הלבנים היו תמונת ראי לעור גופו הכהה. הוא עמד שלו על אי התנועה וראה את האוטובוס מגיע לרמזור האדום. הוא נופף במקלו לאוטובוס שלא הגיב. האיש המבוגר נע בחוסר נחת על אי התנועה. הוא זז אנה ואנה מפה לשם, מחכה שהאור שלו יתחלף לירוק, מקווה שזה יקרה לפני שהאור של האוטובוס יתחלף לירוק. מדי פעם מרים את מקלו. זע בחוסר נחת. תחנת האוטובוס אחרי הסיבוב הבא, מרחק כמאה מטרים. האיש המבוגר ידע שהוא לא יספיק להגיע לאוטובוס. האור התחלף ברמזור לאיש המבוגר לירוק. הוא החל לרוץ לעבר התחנה. בו בזמן האוטובוס החל לנוע. גם האור ברמזור שלו הפך ירוק. האיש רץ ורץ. האוטובוס נסע. האוטובוס הגיע לתחנה ועמד. אחרי שלושים מטרים האיש המבוגר, העטוף סדין לבן, כובע צמר לבן והמחזיק מקל הליכה, הפסיק לרוץ. הוא התחיל ללכת. האוטובוס עדיין עמד. עוד עשרה מטרים של הליכה והאיש המבוגר הושיט את היד לכיס והוציא משם משהו. הוא קירבו לפיו. עוד חמישה מטרים. האוטובוס זז שני מטרים קדימה. הדבר שהוציא האיש מהכיס נפל. הוא התכופף להרימו. האוטובוס צפצף. האיש החיש צעדיו ולקח שאיפה ממשאף הוונטולין שלו. האוטובוס נע עוד שני מטרים קדימה. האתיופי המבוגר עם מקל ההליכה שלו התקרב עוד ועוד אל האוטובוס. כשהגיע נופף במקלו. דלת האוטובוס נפתחה והאיש המבוגר, העטוף סדין לבן, חובש כובע צמר לבן, עטוף בסדין לבן, מחזיק מקל הליכה בידו האחת ומשאף וונטולין בידו האחרת, מחוסר נשימה, נכנס והתיישב.

גילוי נאות: לכותב יש אינטרס ששביתת המרצים תצליח והוא גם מעורב בשוק האקדמי.

שביתת הסגל האקדמי הבכיר היא שביתה מוצדקת. התביעה לפיצוי על שחיקת שכר היא תביעה מוצדקת. כיוון שהאוצר מורח משאים ומתנים, השביתה מוצדקת. אבל ניהול המאבק והשביתה הוא יהיר, קצר ראות ונוגד את האינטרסים העצמיים של הסגל הבכיר ויוביל לכך שהשביתה תיכשל, אלא אם כן ישונו מטרות השביתה.

פרופ' צבי הכהן, יו"ר הפורום הארצי של ארגוני הסגל הבכיר באוניברסיטאות, התלוצץ בטלוויזיה על חשבונו של רן ארז, ואמר ששידוך בין הסגל הבכיר לארגון המורים אינו אפשרי. בהתבטאותו זו הבהיר מנהיג המרצים שהוא אינו מבין את הקשר בין מאבקו לבין זה של ארגון המורים. שאלה פשוטה מוכיחה את הקשר: מיהם הסטודנטים באוניברסיטאות אם לא התלמידים שמסיימים את מערכת החינוך הכושלת בתיכוניים? בתיכון לא מלמדים ללמוד, לא מלמדים אנגלית ברמה סבירה וגם שאר מקצועות נלמדים במחסור משווע של שעות לימוד ותנאים. כשאותם תלמידים הופכים לסטודנטים, הם לא יודעים ללמוד באופן עצמאי, לא יודעים לחשוב ולא מוכנים לשמוע על ביקורתיות. החינוך האקדמי קשור קשר הדוק לחינוך התיכוני, אבל כולם מבינים זאת חוץ ממנהלי המאבק של הסגל האקדמי הבכיר.

השינוי במפה האקדמית והיחלשות הסגל הבכיר

בנוסף לחוסר היכולת לראות את מערכת החינוך בכללותה, מנהיגי הסגל הבכיר לא מבינים את מצבם הארגוני. המאבק המוצלח האחרון של ארגוני הסגל האקדמי היה ב-1994. אז, אחרי שביתה ארוכה הצליחו הפרופסורים והמרצים בתקן להשיג שיפור תנאים מרשים, תוך מכירת חברי הסגל האקדמי הזוטר.

השוואה בין 1994 לימינו מבהירה עד כמה מאבקו הנוכחי של הסגל הבכיר חסר סיכוי. ב-1994 לא היו כמעט מכללות. כיום, כחמישים אחוזים מהסטודנטים לתואר ראשון לומדים במכללות. במכללות אין שביתה, אין ארגוני סגל בכיר, אין מרצים בתנאים דומים לאלה שבאוניברסיטאות. מכאן, ב-1994 השביתו המרצים באופן מוחלט את הלימודים האקדמיים בארץ. כיום, הם משביתים לא יותר ממחצית מהלימודים האקדמיים, ורק באוניברסיטאות.

יתר על כן, ב-1994 רוב הקורסים באוניברסיטאות הועבר על ידי המרצים בתקן, דבר שהפך את השביתה לאפקטיבית. כיום באוניברסיטת חיפה כמחצית מהקורסים מועברים על ידי מורים מן החוץ או סגל זוטר. מצב דומה קיים גם באוניברסיטת בן-גוריון ובאוניברסיטת בר-אילן, שם סביר שיותר ממחצית מהקורסים מועברים על ידי מורים מן החוץ או סגל זוטר. מכאן, אולי באוניברסיטאות העברית, תל-אביב ובטכניון השביתה מורגשת. בשלוש האוניברסיטאות האחרות השביתה לא מורגשת. לפני שלוש עשרה שנה שביתה של סגל בכיר השביתה את כל האקדמיה בארץ, כיום היא משביתה פחות מרבע.

ועד ראשי האוניברסיטאות יודע שזהו המצב. לכן, הוא משתמש בסגל האקדמי הזוטר ובייחוד במורים מן החוץ כדי לשבור את שביתתו של הסגל הבכיר. נשיאי האוניברסיטאות קוראים לסטודנטים להגיע וללמוד, כיוון שהם יודעים שקורסים רבים מתקיימים. מבחינת ראשי האוניברסיטאות הסגל הבכיר יכול לשבות, שנת הלימודים מתקיימת כסידרה.

ארגוני הסגל הבכיר לא מבינים מצב זה. הם מתעלמים מכמות המורים מן החוץ- עובדי קבלן אקדמיים שמועסקים שמונה חודשים בשנה אקדמית ללא תנאים סוציאליים או בטחון תעסוקתי- ומאופן העסקתם הזול. עלותם הנמוכה של המורים מן החוץ איפשרה את החלפת המרצים בתקן במורים המן החוץ, שעוסקים בהוראה. ארגוני הסגל הבכיר לא מבינים שהיחלשותם וחוסר האפקטיביות של שביתתם נובעים מהעסקתם הלא נורמטיבית והזולה של המורים מן החוץ. בנוסף, ככל שמאבקו של הסגל הבכיר יצליח, והם יקבלו פיצוי ויימנעו שחיקה עתידית של השכר, כך יהיו יותר מורים מן החוץ וכוחם העתידי של ארגוני הסגל הבכיר ייחלש. מכאן, מטרת המאבק הנוכחי פוגעת בארגוני הסגל הבכיר לטווח ארוך.

זה נשמע כמו "תנו לנו עוד כסף"

מטרת המאבק גם פוגעת במאבק עצמו. קשה מאוד להסביר דרישה לפיצוי על שחיקת שכר. הדיון הוא על אחוזי שחיקה ומדדים לחישוב שכר. אולי הנתון של 35 אחוזי שחיקה אינו מדויק? אולי 22 אחוזים הוא נתון מדויק יותר? אולי המדד בו השתמשו חברי הסגל האקדמי הבכיר לא נכון? אולי ואולי ואולי ועד שהכל מוסבר כבר נשכחה הדרישה הראשונית, למעט זה שהיא לתוספת כסף. מאבק הדורש בסופו של דבר תוספת שכר הוא מאבק גרגרני. הציבור יעדיף מאבקים אחרים, דוגמת מאבקם של המורים בתיכוניים, על פני מאבקם של המרצים, שמרוויחים לא רע ושדורשים תוספת שכר.

הדרישה הנתפשת כדרישה לתוספת כסף היא דרישה חסרת ביסוס מוסרי. ארגון המורים משלב את הדרישה לשיפורי שכר בדרישה לשיפור מעמד המורה, דילול הכיתות ודרישות חינוכיות-ערכיות נוספות. מנהיגי סגל האקדמי לא מעלים דרישה אקדמית או חינוכית אחת. מבחינתם, המערכת האקדמית לא הידרדרה כאן בעשור האחרון, למעט בעניין השכר. כל מי שביקר באוניברסיטה בעשור האחרון יודע שלא כך המצב: מספר הסטודנטים למרצה עלה, הציוד והספריות לא התחדשו והדרישות מן הסטודנטים פחתו. לסגל האקדמי הבכיר כל זה לא איכפת. איכפת לו רק ששכרו נשחק.

שינוי המטרות ואיחוד השורות כתנאי להצלחת המאבק

מכל אלה ברור שמאבקו של הסגל הבכיר מביס את עצמו. הדרישה שלו היא דרישה שקשה להסביר אותה - פיצוי על שחיקת שכר נשמעת כמו דרישה לתוספת שכר; שנתפשת רע בציבור - הם חסרי ערכים ורוצים רק כסף; ושמתעלמת מהתמונה הגדולה בעולם האקדמי - העסקה זולה ולא תקנית של מורים מן החוץ באוניברסיטאות ובמכללות שמעניקות תארים מוזלים. כל זאת למרות שהמאבק צודק.

מה כן צריכים חברי הסגל הבכיר לדרוש? הם חייבים לדרוש תוספת תקנים, כדי לחזק את מעמדם הארגוני שיאפשר מאבקים עתידיים על המשך האקדמיה וכדי לאפשר מחקר אמיתי ומתקדם. הם חייבים לדרוש יצירת יחס הגיוני בין משרות המרצים בתקן לבין משרות מורים מן החוץ - כדי להפסיק את הזליגה הקיימת מהעסקה תקנית להעסקה של מורים מן החוץ. הם חייבים לאחד כוחות עם ארגוני הסגל האקדמי הזוטר ולדרוש את שינוי צורות ההעסקה של המורים מן החוץ - כדי להכניס ערכיות במאבקם, כדי להעלות את כוחם הארגוני וכדי שלא יהיה כדאי לראשי האוניברסיטאות להעסיק מורים מן החוץ במקום סגל בכיר. מעל לכל, הם חייבים לדרוש שינוי בסדר העדיפויות החברתי והשקעה מסיבית בחינוך באופן כללי, כולל בתיכוניים, כדי שבעתיד יהיה להם את מי ללמד וכדי שלחברה הישראלית יהיה עתיד. בתוך דרישה זאת הם יכולים להכניס את דרישתם לפיצוי על שחיקת שכרם. אולם כל עוד מאבקם מתמקד בדרישה לפיצוי על שחיקת שכרם, הוא לא יוביל אותם ואותנו לשום מקום חיובי.