חרונולוגיה חסרת חשיבות

תפקידן של הבחירות הכלליות הוא להסתיר את העובדה שיש בחירות לראשיות המקומיות עוד שבועיים. הבחירות לראשויות המקומיות תקועות עכשיו בין בחירות באמריקה, שמענייינות את כל העולם ואותנו, לבין בחירות כלליות. במלים אחרות, את מי מעניינות הבחירות המקומיות?

בגלל שהתשובה לשאלה זאת לא ברורה, החלטתי להפוך כיוון. השאלה היא מה אפשר ללמוד מהבחירות המקומיות על הבחירות הארציות. להלן שתי תשובות מרכזיות וחצי.

1. מצבה של הציונות מעולם לא היה גרוע יותר - בכל אחת משלוש הערים הגדולות במדינה, והערים החשובות בה (עם כל הכבוד לראשון לציון) ישנו מתמודד לא ציוני לראשות העירייה. בירושלים מתמודד מאיר פרוש לתפקיד. בתל אביב מתמודד לתפקיד דב חנין. בחיפה מתמודד לתפקיד וליד ח'מיס. בירושלים מתמודד עסקן בן עסקנים מאגודת ישראל המייצג זרם אנטי-ציוני ותיק - החרדים. בתל אביב מתמודד דוקטור קומוניסט בן קומוניסטים המייצג זרם אנטי-ציוני ותיק בדוגמת הקומוניסטים וברית שלום. בחיפה מתמודד ערבי בן ערבים, שלא צריך להסביר איזה אנטי-ציונים הוא מייצג. מובן שסיכוייהם בהתאם למידת האיום שלהם על הקונצנזוס הציוני. הקונסצנזוס מוכן לסבול את החרדים ומשתף איתם פעולה, אז לפרוש יש סיכויים טובים להיבחר לתפקיד. ברית שלום והקומוניסטים תמיד היוו איום חריף מדי על הציונות בגלל עמדותיהם היוניות, לכן לדב חנין סיכוי קלוש להיבחר. לוליד ח'מיס, שמנסה להחזיר את עיריית חיפה לידיים ערביות כפי שהיה לפני קום המדינה, אין סיכוי. בכל זאת, יש כאן סמליות גדולה שבכל אחת מהערים הגדולות לראשונה יש מתמודדים לא ציוניים.

2. מצבן של המפלגות הציוניות הגדולות בכי רע, ובייחוד של קדימה. העובדה שהציונות נחלשת מתחזקת גם בחוסר הרלבנטיות של שלוש המפלגות הציוניות המרכזיות בבחירות אלה, ובייחוד של מפלגת השלטון - קדימה. מועמדים למועצות ולעיריות לא רואים במפלגות אלה גורם שיכול לעזור להם.

בירושלים איש אינו משתמש במותגים ארציים. העיר הלאומנית הזאת לא מתעניינת בפוליטיקה הארצית, שכן זאת מתונה מדי מבחינתה. עבור ברקת, הליכוד שמאלני מדי. עבור פרוש אין מפלגה ציונית רלבנטית. עבור גאידמק לא ברור בכלל מה ומי, ומועמד המחאה דן בירון רץ למען הבידורון. ירושלים נזנזחה על ידי הפוליטיקה הארצית.

תל אביב, לעומת זאת, זנחה את הפוליטיקה הישראלית ומנהלת פוליטיקה קוסמופוליטית משלה. העבר לא מעניין אותה. דב חנין רץ מטעם רשימה ירוקה אדומה. רון חולדאי רץ מטעם רשימה של אזרחים. גם אורן שחור רץ מטעם רשימה של אזרחים. הנושאים הם אורבניים שלהתייחסות הארצית אין להם נגיעה. לכן אין שימוש במפלגות הארציות.

חיפה כרגיל נטועה בעבר ועל כן הרשימות הציוניות המרכזיות קיימות אצלה. כמי שנטועה בשנות התשעים, הליכוד מריץ בחיפה מועמד. את אותו מועמד שהליכוד הריץ גם בשנות ה-90, רמי לוי. העבודה מריצה את פעילה המרכזי - ישראל סביון. וקדימה? קדימה יוק. מפלגת השלטון לא הצליחה לגרום למי שהיה התומך היחיד של ראש הממשלה בשנים האחרונות לרוץ מטעמה. יונה יהב, ח"כ מטעם העבודה בעבר הרחוק, שרץ בבחירות ב-2003 מטעם מפלגת שינוי והירוקים, ז"ל, רץ מטעם רשימה עירונית. כך, בעיר הגדולה היחידה שיש בה עוד זכר למפלגות הציוניות המרכזיות, אין זכר לקדימה.

אם מפלגה פופולארית מספיק כדי לנצח בבחירות הכלליות, הייתי מצפה שיהיה לה ייצוג וכוח מרכזי גם בבחירות לראשויות המקומיות. הייתי מצפה שמועמדים יקפצו על מותג מנצח שכזה ויוסיפו אותו לדף הלבן שהם מבקשים שנשים למענם בקלפי. הייתי מצפה מראש עירייה מכהן שתמך באולמרט, דוגמת יונה יהב, יבין את חוזקת המותג וירוץ לראשות עירית חיפה מטעם קדימה. וכלום. אף אחד מאלה לא מתממש. לא נותר לי אלא להסיק שמפלגת קדימה אינה מותג חזק כפי שהיא מצטיירת כרגע בסקרים. היא תקטן מאוד עד פברואר. אם אין לה כוח משיכה בבחירות מקומיות, למרות שאם תנצח בבחירות ארציות היא יכולה לשלוט במשרד הפנים ובכך לשלוט בראשויות מקומיות, דבר שמובן לכל ראש עיריה פוטנצאילי, כנראה שאין לה כוח משיכה כלל.

אז אלה שלש המסקנות שאפשר ללמוד מהבחירות בראשויות המקומיות: מצבה של הציונות מעולם לא היה רע יותר, מצבן של המפלגות הציוניות הגדולות מעולם לא היה רע יותר ומצבה של קדימה אינו כה טוב כפי שחוזים לה.

הרבה זמן לא היה לנו בחירות. והעם נגד הבחירות. בעצם העם בעד הבחירות. התקשורת נגד הבחירות. בעצם התקשורת בעד הבחירות.

הטיעון המטופש ביותר כנגד הבחירות הוא הנושא הכלכלי. הבחירות עולות כסף! אללי, הבחירות עולות כסף! אני מציע לבטל את הבחירות, מעתה ועד עולם. כי זה עולה כסף. כאילו שאם הבחירות היו במועדן הן היו בחינם.

יתר על כן, כולם מדברים על משבר כלכלי ועל כך שצריך להזרים כסף למשק. ובכן, בשביל זה בדיוק יש בחירות. בבחירות המדינה נותנת כסף למפלגות שנותנות כסף למפרסמים, לפרסומאים, לגופי שידור שונים, לבתי ספר, מתנ"סים, גני אירועים, מלונות, פעילי שטח, סוקרים ועוד ועוד גורמים. בעצם זוהי עיסקה סיבובית שאנחנו צריכים. מדברים על כאוס כלכלי ועל חוסר יכולת לקבל החלטה בזמן המשבר הכלכלי. אבל הכאוס צריך כמה פתרונות כמו למשל יציבות שלטונית. מה אפשר לעשות, בישראל יציבות שלטונית היא מערכת בחירות. צריך להזרים כסף. הדרך היחידה כיום להזרים כסף בישראל היא דרך בחירות, שכן האוצר מונע כל דרך אחרת להזרמת כסף ממשלתית למשק. אז יש בחירות שיאפשרו הזרמת כסף, שינערו כל מיני גורמים כלכליים רדומים. אנחנו נהנה, המשק צומח, הכלכלה ממשיכה להתנהל על מי מנוחות בלי התערבות ממשלתית או פוליטית וכולם מרוצים.

חוץ מהעם שבעד או נגד הבחירות. והתקשורת שנוקטת, כרגיל, עמדה חד משמעית הדומה לעם.

מזל טוב. תודה. אני בן ששים ואחד היום. לא חשבתי שאגיע לגיל הזה בכלל. שתיקה.

זאת תשובה שלוקחת אותך אחורה. הרבה אחורה.

יום אחד אחורה. מחר יהיה לי יומולדת. אהיה בן ששים ואחד. באמת? כן. יפה, יפה. כן.

שני הדוברים, האחד לבן, משעמם מחץ, מאלבוקרקי ניו מקסיקו. כן, יש מקום כזה. האחר שחור, נהג אוטובוס. הלבן ימשיך לספר על חייו המשעממים. אישתו תשב במושב ממול.  תתעצבן עליו על שהוא מעדיף לדבר עם נהג אוטובוס שחור במקום לדבר איתה. הוא יוכל לטעון להגנתו שהמקום לידה היה תפוס. טענתו שיקרית. מספר פעמים המקום התפנה, אישתו סימנה לו שיבוא לשבת לידה. הוא לא בא. גם כשחסר בית הדיף את ריחו ואת מערומיו המשמינים מולה, בעלה לא היה לה לעזר. הוא המשיך לקשקש עם נהג האוטובוס. טוב, הוא מגיע כל שנה לנופש כאן, ואילו היא פעם ראשונה כאן.

השיחה בין הנהג לאיש מאלבוקרקי התחילה אחרת לגמרי. נו, מה אתה אומר, תהיה כאן רכבת? שאל האיש הלבן. כן, אבל עד שהיא תהיה אני כבר אהיה בפנסיה. ענה הנהג. טוב, בעצם אני יוצא לפנסיה עוד שנתיים אז זאת לא חוכמה גדולה. אבל בכל זאת, ייקח שנים עד שיחפרו אותה. אז היא לא תעזור? אוה לא, היא תעזור, היא תעזור. כבר היום יש פקקים נוראים, ורכבת תעזור לפתור אותם.

לאן יוצאים לפנסיה אחרי שגרים במקום שכל העולם בא אליו חושב שהוא גן עדן עלי אדמות? האמת, לא יודע. אולי אחזור למקום ילדותי. איפה גדלת? שם. אה, כן. מקום מענין. אז אתה אוהד הסטילרס? לא, אני אוהד האיגלס. צודק, פלטתי לעצמי. הפעם האחרונה שהעיר שלי זכתה באליפות כלשהי הייתה כשפרשתי מהמרינס. היית במרינס? שאל האיש הלבן. כן. פרשתי ב-1984. באמת? כן. אז הקריירה שלך כנהג אוטובוס היא הקריירה השניה שלך? כן. לפני זה הייתי במרינס. שירתתי בוייטנאם, לא חשבתי שאצא משם חי. זה היה קשה. והאישה? גם לאישה היה קשה אבל החזקנו מעמד. אנחנו נשואים כבר 37 שנה. 37 שנה? זה המון. כן, זה הרבה, קשה לפעמים.

אישתו של הלבן ידעה שנישואין אינם קלים. היא המשיכה להתעצבן עליו. אולי נרד פה? היא הציעה לו. למה? יש לך מה לעשות? ועוד איך יש לי. היא ענתה לו בכעס. ואז האיש הלבן עמד לרדת. הוא הושיט יד לכיסו והארנק נעלם.

they got me הוא פלט לעבר כל מי שרצה לדעת. כן, כייסו אותו. אין לו ספק בעניין. הוא עשה מחווה סימלית של התכופפות מתחת למושבו ולא מצא שם כלום. אין לי הארנק שלי. אני יודע שהוא היה איתי. עוד דאגתי לשמור עליו. אבל they got me. אני לא יודע איך, אולי כשעמדתי, או כשעברתי  ממקום למקום אבל they got me alright. נהג האוטובוס ביקש ממנו פרטים. האיש מאלבוקרקי ענה. אולי בכל זאת תחפש שוב מתחת לספסל? אין סיכוי, אין סיכוי. they got me. ואז הוא התכופף שוב ומצא את ארנקו.

אנחת רווחה נפלטה מחזותיהם של כל יושבי האוטובוס כשהם ממשיכים לדרכם ונפרדים מהאיש הלבן בעל הארנק והאישה העצבנית. שעתה לא תתעצבן עליו שכן כמעט איבד את עולמו וארנקו באוטובוס.

למחרת איחלנו יומולדת שמח לנהג האוטובוס. אנחנו ידענו להבין למה הוא לא חשב להגיע עד גיל 61. הוא מתכוון לחגוג בסוף השבוע. כרגע הוא עסוק בלנהוג באוטובוס. שאר תושבי האוטובוס הצטרפו אלינו באיחולי יומולדת שמח.

במקום אחר ובזמן אחר, רחוקים מאוד מכל אלה, הם תפשו גם אותנו. נזקים קלים, לא כאלה שמוחים את הזכרונות הנעימים מהאוטובוס. כן כאלה שגורמים לשכוח את הכלל הבסיסי בסיפורים, tell it as it happened.

פקידת הקבלה במלון חייכה והגישה שני בקבוקי מים מינרליים. חייכנו אליה חזרה ושתינו מהבקבוקים. זאת הייתה הפעולה הראשונה שעשתה פקידת הקבלה. קודם כל, נתנה לנו מים. כל כך פשוט. כי אורח המגיע לבית מלון מגיע אחרי נסיעה ארוכה, טיסה ארוכה, מתישה, עם מזוודות כבדות ורבות, ללא שינה נורמלית. ברור שהוא מותש. אז פקידת הקבלה מאוששת את נפשו עם בקבוק מים, לפני הכל. כך, הצעד הראשון של לתת משנה את כל היחס שהאורח נותן למלון. זה פשוט וזה זול. בקבוק מים קטן וזול הופך את המלון למאיר פנים וחיובי.

במטוס, לעומת זאת, דורשים כסף על האוכל. זה כבר מגוחך. טיסה של חמש שעות, ויותר, ודורשים כסף על האוכל. השתיה חינם, אבל סנדביץ יעלה שישה דולר שלמים. האם זה מה שיפיל את חברת התעופה? הכרטיסים שלה אכן הכי זולים. זולים בכעשרה דולר מחברות אחרות. אם יונייטד תיקח עוד 6 דולר, עדיין רוב האנשים יקנו ממנה את הכרטיס. אז היא גם תוכל לתת את הסנדביצים חינם. בכלל, מחיר העלות של הסנדביץ הוא פחות משישה דולר. האם יונייטד לא יכולה לעמוד בלספוג את 4 הדולרים שעולים לה הסנדביצים. האם השנאה שהיא זוכה מהנוסע, שיודע שמנצלים אותו, שאם יוכל לא יחזור לאותה חברת תעופה שמנצלת אותו בלי בושה, שווה ליונייטד את ששת הדולרים שהיא מבקשת על הסנדביץ. יחסי ציבור גרועים עולים הרבה יותר משישה דולרים. יונייטד סביר שילמדו זאת בדרך הקשה.

אנחנו משלמים הרבה וחוסר ההגינות בתעשיית התיירות זועק לשמיים ונוגע בהם. בתעשייה זאת יש אפלייה קשה כנגד אנשים רזים. דמיינו לעצמכם אדם ששוקל 60 קילו ועולה למטוס עם תיק של 30 קילו. הוא ישלם משקל עודף בענק. אדם ששוקל 120 קילו ועולה עם תיק של 20 קילו לא ישלם משקל עודף. למרות שהאדם המלא העלה למטוס 140 קילו של משקל בעוד האדם הרזה העלה למטוס רק 90 קילו, כמעט חמשים אחוז הבדל. שלא נדבר על המקום בכיסא שהאדם המלא תופס ושמפריע לאנשים שסביבו.

ככה זה כשמבלים זמן רב מדי במטוסים או תיירות. נהנים.