חרונולוגיה חסרת חשיבות

קשה כרגע להתרגש מעונת הפוטבול הנוכחית. אולי בגלל שקיעתם של הקולטס. אולי בגלל שבליגת ה-A אין אף קבוצה מלהיבה וטובה באמת. הפאטס משחקים בסדר. הם תמיד קצת יותר טובים מהיריב. לא מאוד משכנעים. אמנם הם משחקים נגד קבוצות חזקות, הג'טס, הצ'ארג'רס, דאלס, ובכל זאת הם לא משכנעים. נכון, השבוע ההגנה של הפאטס, זאת שכל משחק אומרים שהיא הכי גרועה בליגה, ניצחה להם את המשחק. נכון, גם במשחק נגד הצ'ארג'רס ההגנה עצרה את הצ'רג'רס על קו שני היארד בלי טאצ דאון, ובכל זאת, מפתיע. אז אולי ההגנה של הפאטס תהפוך אותם לקבוצה מאיימת באמת. גם נגד הג'טס וגם נגד הקובויז ההגנה עבדה טוב. אולי יש עוד תקווה לקבוצה חזקה בA. שאר הקבוצות כרגיל לא ברורות יותר מדי. הסטילרס ממשיכים לנצח, אבל הבית שלהם מטורף, כשגם בולטימור מנצחת כל הזמן, וגם סינסי עם ארבעה נצחונות. כן, בית הצפון התחזק על חשבונו של בית הדרום ב-A, עם קריסתה של הקולטס.

ב-N, האלופה מגרין ביי דורסת את כל העומד דרכה. דווקא במערב עושה רושם שיש חדש. הגיעו קבוצות המערב לשחק במזרח, וניצחו. גם הניינרס ניצחו, גם בפילדלפיה וגם בדטרויט, וגם סיאטל ניצחה בניו יורק. כולם אומרים שדלאס היא הקבוצה החזקה בבית המזרח של ה-N. טענה זאת מניחה שיש קבוצה חזקה בבית המזרח. כנראה שטענה זאת מאוד שגויה. המזרח כרגע הוא הבית החלש ביותר בליגה הזאת. גם הדרום, שם הסיינטס, גם המערב, שניצח את המזרח במשחקים ביניהם, וודאי שהצפון, עם האלופה מגרין ביי, אבל גם דטרויט המשתקמת, הם בתים חזקים מאוד.

וכיוון שאני במזרח, אולי לכן איני מתרגש. שכן, קבוצות המזרח רחוקות מלהרשים כרגע. וקבוצות הצפון חזקות כרגע. אף פעם גם לא האמנתי בקבוצות המערב שהן אמיתיות, ולכן, עד שתתגבש קבוצה אמיתית, נוספת לגרין ביי, שגם היא חורקת לעתים, אחכה לשיפור. הכל עוד פתוח, חוץ מהעובדה שגרין ביי תהיה בפליי אוף. אגב, סיכוי לא רע שגרין ביי תגמור 16-0, שכן לוח המשחקים שלה קל למדיי. היא נפגשת פעמים עם מיניסוטה, פעמיים עם שיקגו המתפרקת, פעמיים עם דטרויט, וסיימה במקום השני, שמוביל למשחקים נגד קבוצות חלשות למדי. כן, אני לא רואה קבוצה שהם צריכים להפסיד לה. המשחק הקשה ביותר שלהם, בסן דייגו, מגיע אחרי שבוע חופש, כך שגם אותו הם צריכים לנצח. רק משחק אחד נוסף קשה מחכה להם, בניו יורק, שעבורה המשחק יכול להיות מאוד חשוב, ובשביל הפאקרס הכל יכול להיות סגור כבר אז, וגם כאן הם מגיעים אחרי עשרה ימי מנוחה. מי יודע, אולי דטרויט ינצח במשחק חג ההודיה. קשה להאמין. הקבוצות מה-A שהם משחקים נגדן הן מהדרג השני והשלישי, כלומר מבית המערב. הימור לא רע לקחת, שהפאקרס לא יפסידו משחק העונה. אולי בפליאוף. יכול להיות שזה יהיה הדבר המעניין ביותר העונה. נקווה שלא.

בפעם האחרונה בה הלכתי להפגנה, לפני אי אילו שנים, נהרסו לי זוג נעליים טובות מאוד, שאהבתי, מביצה שנזרקה בכיווני. הביצה שנתעופפה. למזלי, באמריקה אפשר לקנות בקלות זוגות שכאלה. זה היה כלום לעומת הבחור המסכן שחטף סכין, אבל ירושלים, מצעד גאווה, מה כבר אפשר לצפות.

לכן, הפעם, כשהגענו להפגנה, אפילו לא הבנו שהגענו להפגנה. חשבנו שנכבוש את וול סטריט. למזלנו, אגב, הפרעות (על משקל תח ותט, וכל מי שמילה זאת מזכירה לו דווקא את כוורת, אנא החליפו עולם אסוציאטיבי) הסתיימו לפני שהגענו. הגענו להפגנה גם אחרי שמילאנו מצוות אנשים מלומדה, וסגרנו חשבון בנק. כן, סגרנו חשבון בנק בבנק העושק הידוע לשימצה, צ'ייס. או בשמותיו האחרים, מורגן צ'ייס, אותו שודד ים שעשה הונו בתחילת המאה העשרים. אל דאגה, את הכסף מהחשבון הסגור העברנו לחשבון אחר אצל אותו צ'ייס. למה? כי אנחנו מאמינים בלעשוק את העושקים. כך, בשנה האחרונה הרווחנו כ1000 דולר על חשבונו של אותו בנק צ'ייס. לא מאמינות? הנה הפירוט:

125*2, פתיחת שני חשבונות עו"ש (אחד נסגר מאז), 500 פתיחת כרטיס אשראי שלי (שכבר נסגר מאז), 150 פתיחת כרטיס אשראי נוסף, 150 החזר על קניות בכרטיס האשראי. אז אנחנו מאמינים בלעשוק את העושקים, לשחק את השיטה, לדפוק את הבנקים חזרה. אז אחרי שסגרנו חשבון בנק אחד, הלכנו לראות את כובשים את וול סטריט.

הגענו לרוטשילד על ההדסון, שדרת אוהלים לא גדולה מדי, בה כל מיני סוציאליסטים פורקים את סחורתם הרעועה. היה זה כמה ימים אחרי שפה אצלנו כבשו איזו פיסת בטון, והסוציאליסטים המקומיים פרקו את סחורתם. הם עשו זאת בצורה המעצבנת של שירת מקהלה, בה אחרי כל שבע מילים של הדובר, המקהלה חוזרת על דבריו. פרופסור לכלכלה שעלה לנאום הביע מחאה על צורה זאת, אך למרות זאת הסתגל אליה. פרופסור לכלכלה אחרי הכל. הסטודנט שלידי שאל אותי אם הם רוצים סוציאליזם כמו ברוסיה. הסברתי לו שלא, הם רוצים כזה כמו שבדיה. מה יש בשבדיה? הסברתי לו. אחרי זה הוא התעניין הרבה יותר בזה שאני מישראל (אז אתה יהודי?), מאשר בסוציאליזם. אבל הוא הבטיח לעקוב. בדרך חזרה למשרד גיליתי שבניגריה (כן, כן, אותה מדינה שכוחת אל, ביבשת שכוחת האל אפריקה) יש לימודים אוניברסיטאיים חינם. בברזיל משנה הבאה הם יתנו מלגות ללימודי תארים מתקדמים באמריקה, סליחה, ארצות הברית. (והנה נשארנו מאחור).

בהפגנה בוול סטריט הגענו לאוהלים, ואז המשכנו בדרכנו לוול סטריט עצמו.שדרת רוטשילד שעל ההדסון לא הייתה בוול סטריט עצמו. שם אגב, כבשו להם העשירים את כל הרחוב, ואסור לך להתקרב לבניינים. למה? כי היה שם פעם (בתחילת המאה העשרים) פיגוע. מאז הרחוב בעוצר תמידי, ורק עובדי הבניינים יכולים להתקרב לבניינים. נכון,היו מאז המון פיגועים, אבל איש לא חושב לשנות את הסדרי הביטחון בוול סטריט. אבל אנחנו באנו לכבוש את וול סטריט. נכשלנו.

בכלל, לכבוש את וול סטריט זה כל כך שלילי. אני מציע לשחרר את וול סטריט. כמו את וילי. וממה לשחרר אותו? מהקפיטליסטים כמובן! לכן אל נא תאמרנה, לכבוש את וול סטריט, אמורנה, לשחרר אותו. מהקפיטליזם. לדעתי זה יעבוד הרבה יותר טוב. שחרור הרבה יותר טוב מכיבוש (תשאלו את גלעד, אם אתן לא מאמינות). ואז חזרנו לאזור ההפגנה הראשון שהיינו בו. ופוף, כל המפגינים נעלמו.

שאלנו את השוטרים היכן נעלמו המפגינים, והוא הסביר לנו. יש מצעד. מצעד כיבוש וול סטריט. הם הולכים לכיוון הטיימס סקוורס. הם יהיו שם בחמש. בחמש? מה,יקח להם חמש שעות לצעוד שלושה מייל? מסתבר שכן. אבל בגלל שגם אנחנו היינו צריכים ללכת לכיוון הטיימס סקוור (רצינו לאכול במקס ברנר, איזו טעות), החלטנו להצטרף. כיוון שהם הולכים בכיוון שלנו, נלך אנחנו בכיוון שלהם. כך הצטרפנו למצעד המחאה כנגד וול סטריט.

כאמור, הפרעות הסתיימו לפני שהגענו, כך יכולנו לצעוד בנחת לצד המפגינים האחרים. מדי פעם קיבלנו חומר תעמולה כזה או אחר. גם כאן מדברים על ככר תחריר. גם כאן מדברים על מהפכה שהתחילה בטוניסיה. הם גם רוצים לשחרר את פלסטין, אם כבר מדברים על כיבוש (לא רואים פה אירוניה באמריקה, כיבוש וול סטריט זה טוב, כיבוש פלסטין זה רע). היו גם כל מיני חומרי פרופוגנדה על חלוקת העושר ושאר שטויות שחורות שכאלה. סמולנים פה כולם, מה אפשר לצפות. לפחות אלה שבמצעד.

אין מה להגיד, גם היו להם ססמאות מצוינות. אמרו לי איך דמוקרטיה נראית? דמוקרטיה נראית ככה! בעברית מסתבר זה נשמע גרוע הרבה יותר. הם חולצות, אנחנו נמכרנו. סליחה, הם חולצו, אנחנו נמכרנו. כן, גם זה נשמע באנגלית יותר טוב(זיי גוט ביילד אאוט, וי גוט סולד אאוט). וכך הלכנו ושמענו צעקות לידינו. אנחנו התשעים ותשעה. הם צעקו את ססמאת המאבק. וגם כאן הצעתי להוסיף את הנקודה לפני. אנחנו הפוינט 99 או למאותגרים מבינכם .99 כי אנחנו זה העודף שמסתירים אחרי המחיר האמיתי. זה בטח לא יתפוס.

מדי פעם קרו דברים מעניינים. כך, מדי פעם היו סופרים. אנשים עמדו וספרו את מספר המשתתפים. שמונה פעמים ארבעים ושש אמר לי הסופר. והחמיץ קבוצת צועדים ענקית. אבל גם הם בצעדה, אמרנו לו. אופס, והוא המשיך לספור. כך, הלכנו וצעדנו. ישנן תמונות לגבות את זה. כי על כל צועד היו שמונה מצלמים, חלקם מקומיים, חלקם של טלויזיה ורדיו.

עד שבסוף נשברנו, היינו רעבים, לצעוד בין מפגינים זה איטי, ממושך, ולנו חיכה אוטובוס שייקח אותנו הביתה (לא חינם). בריאים ושלמים חזרנו הביתה מהעיר הגדולה, ואז קראנו בעיתון וראינו בטו שהשתתפנו במצעד שהתרחש ב177 מדינות ברחבי העולם.

אולי הדבר הכי נורא במסעדות פה באזור שהן מחזירות אותי אחורה בזמן. פתאם הזיכרון שלי מתחיל לעבוד. זכרונות עגומים מאותם שנים שרובינו כבר אפילו לא מתגעגעים אליהם, ואפילו לא למוזיקה שלהן, כן,  כך הן שנות השמונים.

הלכנו  למסעדה סינית וזה היכה בי. בעצם, זוהי אותה מסעדה סינית, אחת עד שלוש, שהיינו הולכים אליהם אי אז, בשנות השמונים העליזות. היתרון במסעדות סיניות הן זולותן. לכן, משפחות מעמד הביניים בשנות השמונים, עם ילדים גדלים, לא יכלו להרשות לעצמן מסעדות אחרות. לכן, היתה פריחה של מסעדות סיניות. בכולן התפריט היה זהה. בכולן הסינים היו סינים. בחיפה היו לפחות שלוש מסעדות כאלה שמשפחתי הייתה נוהגת לפקוד בעיתות ואירועים, דוגמת ימי הולדת לא גדולים מדי. כך, הסינית של דניה, עליה השלום, וגם הסינית בסטלה מאריס, עליה השלום, וגם הסינית ברחוב המרכזי במושבה, קראו לה על שם המדינה השכנה לסין. טייואן. או, נזכרתי איך כותבים את זה. בערך. האוכל בשלושתן היה זהה. הוא לא היה לא טעים. הוא היה אחיד מאוד. כמו בסין. אורז, וחמוץ מתוק, ולפעמים היינו משתוללים ומזמינים עוף בקשיו. עוף בקשיו. לכן, כשהמליצו לנו על מסעדה סינית פה הלכנו. יכולנו לדעת שהממליץ גם הוא נתקף נוסטלגיה? לא. אבל המסעדה כמיטב המסורת של שנות השמונים. אגרול עבש למדי, חמוץ מתוק טעים, והשאר לא משהו שנספר עליו. (בעצם, כבר סיפרנו).

ואחרי זה יש גם מסעדות איטלקיות. פופולו, לחיפאים בינינו מהווה מודל ראוי לחיקוי. שוב, חזרה אחורה. קצת פיצות. קצת פסטות. לא יותר מדי חדשות או מגניבות. עושה רושם שהבטטה אינה משחקת כאן תפקיד כפי ששיחקה בדרום קליפורניה. אז נשארנו עם הפסטה ברוטב אלפרדו, או אדום, או פטריות. ואו!!! להיטים קולינאריים אחד אחד.

נכון, יש כאן גם איזה כמה מסעדות כאלה של פיוז'ן. כלומר, אותה המצאה גאונית, שאסורה מן התורה, של שעטנז טעמים וריחות, שסופו לרוב לא טעים. אה, ויש גם מסעדה צרפתית. מסעדת הגורמה. קוראים לה כמובן, שה אלבר, בצרפתית אני בטוח שזה נשמע יותר טוב. דווקא היא מזכירה לי את המסעדה היוקרתית בירושלים, שם סבי לא היה לוקח אותנו לאכול. הוא העדיף את בני הדייג. קמצן! אבל לפעמים, פעם בירח כחול, באירוע חשוב באמת, הוא היה לוקח אותנו לאיזה שה כזה או אחר. כמובן, כילד, לא הערכתי את המסעדות האלה יותר מדי. אולם, מוס השוקולד בהן היה טעים בדרך כלל. לא כמו זה של אמי, אבל טעים.

עת זאת, בין כסה לעשור, עת הלבנה הולכת ומתמלאת היא זמן נאות לבקש סליחה. סליחה מכל קוראי במה צנועה זאת, שנתבלבלו, טעו, תהו, תעו לחשוב שיש כאן דמות אמיתית העומדת מאחורי המלים המתגבבות להן לעת מצוא. סליחה על הולכת השולל, על כך שבעצם, כל הקיים כאן הוא פיקציה טקסטואלית, חסרת קשר למציאות וחסרת אחיזה בה.

פיקציה זאת לעתים מקבלת שמות אחרים, ייצוגים אחרים, והיא ממציאה דברים אחרים. כאן, למשל הפיקציה לובשת דמות רכה יותר, מלאת רחמים וסליחות. במקומות אחרים, הפיקציה לובשת דמות טרחנית, ארכנית, יבשה, עובדתית, מעקרת משמחת חיים, למרות שהיא מתעדת בדיוק את הקורה ביום יום של לכאורה מי שכותב את הטקסטים וממציא את הפיקציות האלה. בכלל, סליחה עם מי שעוקב אחרי השלכת מחלונו של אותו ממציא פיקציות. שיצר פיקציה ויזואלית, עקבית, ומייגעת כמעט כמו הכרונולוג שלו.

ובמישור אחר, סליחה מכל אותם קוראים מחוסרי הומור. לעתים הבלוג והטקסטים חוטאים בהומור מלא בשערוריות עובדתיות, מלאות דיבה וזדון. למשל, המצאתה של אותה מדינה פיקטיבית, מקדוניה, כפי שנכתב כאן בפוסט הקודם מחויבת בהתנצלות, בקשת סליחה ומחילה. כן, כל מי שחשב שמדינה זאת, מקדוניה, כמו שעשו בזמנו בשושלת כשהמציאו את מולדוביה, לשם נחטף אדם בנם הבכור של בלייק ואלקסיס, קיימת. כותב שורות אלה מתנצל מראש. ועוד המשך הפנטזיה על חזרתן של שאר ערי המדינה היווניות שהמציא כותב שורות אלה, דוגמת אתונה או קורינתוס. באמת.

וסליחה ונוספת מכל מי שמצפה שכותב שורות אלה ימשיך להתעסק בייאוש היומיומי שעולה מהקורה בישראל. אותה מדינה אומללה בה אסור לאנשים לעזוב את עבודתם ולהתפטר. בה אנשים חוטפים מכות מאזרחים אחרים, על רקע פוליטי, ולאיש לא איכפת. בה יוקר המחיה מטורף, הדירות רק עולות, אך המחאה נובלת בסתיו, עם בואו של נחליאלי, ואולי זה רק נדמה לי. אבל העיסוק בפוליטיקה הישראלית, בבריחה ממנה, הרי המחאה אינה פוליטית, מייגעת ומייאשת. סליחה ממי שמצפה שכותב שורות אלה יחזור על עצמו, ועל מה שנכתב כאן כבר שבע שנים. שישראל ביתינו פשיסטית, שישראל נעה לעבר מדינה אוטוריטרית ליהודים, ושאר הדברים. סליחה, אבל די משעמם להתעסק כבר בנושאים האלה. מה שצריך לקרות, יקרה. וכותב שורות אלה ישקיף על כך כבר בלי כעס, בריחוק קר ומיואש. ולחשוב שהיו מי שכינו בלוג זה פינחסה עצבני.

סליחה אחרונה למי שכבר מחכה שלושה ימים לעדכון על השבוע הנוכחי בפוטבול. היה שבוע די חלש, לא מאוד מעניין, אבל זה לא מצדיק את העיכוב. אז אני מבטיח פוסט פוטבול מחר.

וסליחה אחרונה בהחלט למי שחשב שתהיה כאן התייחסות לשאלה הדבילית על צום ביום כיפור.