אני חושב שהכותרת עצמה שווה. האם צריך להוסיף עליה משהו?
ודווקא כותרת זו באה לפוסט של פוטבול, לא חבל? (קוראות שלא מעוניינות בפוטבול מוזמנות לדלג לפיסקה האחרונה).
חבל מאוד, אבל כבר מזמן ראינו שהפוטבול הוא אלגוריה מושלמת לחיים לא מושלמים. אוי, משחק מילים מטומטם, לא נמאס?
נמאס, נמאס, ובכל זאת.
אני אוהד את האיגלס. אני גם אוהב חתולים. האם זה בגלל שאני נמשך לשונים ממני?
אני יודע שניו אינגלנד טובים יותר מהאיגלס, אני יודע גם שפיטסבורג טובים מהאיגלס. אני למעשה די משוכנע שגם הרייבנס טובים יותר מהאיגלס.
עכשיו גם קיימת אטלנטה. אני לא יודע עם אטלנטה טובה יותר מהאיגלס. הן קבוצות דומות מאוד. גם לפאקרס יש דמיון מסוים לאטלנטה ולפילדלפיה איגלס.
השוני המהותי בין האיגלס, הפאקרס, ואטלנטה לבין פיטסבורג וניו אינגלנד (וגם הרייבנס) הוא הבסיס של המשחק שלהם.
השחקנים הבולטים של האיגלס הם שניים: דונובן מקנאב וטרל אוונס. האחד QB, מנהל המשחק, והשני wide reciever רץ למרחק. המשחק בנוי על מהלכים גדולים. על התפרצויות של כשרון טהור. על הברקות שמשנות משחק. מעין יוסי בניון של הפוטבול. מהלך אחד מבריק או שניים במשחק ממוטטים את הקבוצה שממול. מהלך אחד כזה מוביל לשמחה בלתי מוסברת. גאוניות טהורה שמובילה לנצחונות נגד קבוצות חלשות ובינוניות שהכשרון שלהם לא מספיק להתמודד עם הברקות מדהימות. דונובן יכול למסור כדור מדויק של 50 יארד שיוביל לטאצדאון של פינקסטון. טרל אוונס מסוגל לתפוס כדור נמוך מדי ולרוץ איתו 40 יארד לטאצדאון. מהלכים גדולים של שחקנים גדולים. ניצחון מתוק.
כך גם אצל אטלנטה. שחקן מבריק וגאוני אחד, מייקל ויק. מי שממשיך את שינוי הגדרת הQB משחקן שעומד בכיס ומוסר, לשחקן שעומד בכיס ומוסר, זז מהכיס ומוסר, ורץ עם הכדור כאילו היא RB. מייקל רץ מדי פעם. מייקל הוא גאון, הוא יודע מתי למסור, והוא יודע מתי לרוץ, ובהברקות הקטנות שלו הוא מכריע את הקבוצות הבינוניות והרעות שהוא משחק נגדן. התפרצויות של כשרון טהור, רגעים של שלמות מזוקקת. שימחה בלתי מוסברת מכל מהלך גאוני של מייקל. איך אפשר לא לאהוב כזה שחקן?
טוב בריידי הQB של ניו אינגלנד הוא לא QB גאוני כמו מייקל ויק. גם בן רוסלבירגר אינו QB גאון כמו מייקל ויק. הQB של ניו אינגלנד פטריוטס (האלופים) וביג בן של הסטילרס (הקבוצה הטובה כיום בליגה) אינם בנויים על הברקות. הקבוצות שלהן אינן בנויות על הברקות. הן בנויות על תהליך. בשיטתיות הן עובדות. לאט לאט ובהתמדה הן משחקות את המשחק שלהן, מתקדמות מיעד ליעד ומשיגות את הנקודות ואת הניצחון. בלי רחמים אולם לעיתים רחוקות עם מהלכים גאוניים שגורמים לצופים לזעוק WOW. לא, הם משחקים בהתמדה, בשיטתיות. טוחנות את היריב שממול. ולא משנה מי היריב ממול, מבריק וכשרוני או חלש וחסר כשרון. קבוצות אלה (וגם הרייבנס, והטיטנס במידה זו או אחרת) משחקות משחק זהה וקבוע, עם שיטה. הן לא מתפרצות בשימחה. הן הולכות על תהליך.
אני איש של תהליכים, אני לא איש של התפרצויות. ההתפרצויות שלי לרוב מובילות אותי, כמו את האיגלס, לכמעט הישגים. התהליכים לעומת זאת יכולים להוביל להשגים לאורך זמן, כמו האליפות של הניו אינגלנד, שתיים בשלוש שנים למען האמת, והמשחק של הסטילרס. התהליכים הם אלה שמובילים לאושר האמיתי. הקבוצות שמשחקות על תהליכים הן אלה שזוכות באליפויות. הקבוצות שמשחקות על התפרצויות מגיעות כמעט. לכן אטלנטה ופילדלפיה לא יזכו השנה, או בכל שנה אחרת, באליפות. אלא אם כן תיבנה שיטה אצלן. גם מייקל ג'ורדן לא זכה באליפות על סמך התפרצויות הגאונות שלו, אלא על סמך שיטה שנבנתה סביבו. אני צריך לזכור שהתהליכים הם אלה שיובילו אותי לאושר. התפרצויות מובילות למאניה דפרסיה.
עדכון: האיגלס זכו בראשות הבית שלהם בNFC מזרח דבר שמבטיח להם מקום בפליאוף. הם עשו זאת חמישה שבועות לפני סיום העונה, שזה מאוד מוקדם. דבר שמעיד עד כמה חלש הבית שלהם והNFC בכלל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
