חרונולוגיה חסרת חשיבות

הכותרת מישהי אחרת נתנה לי את הכותרת הזאת. היא קלטה את התופעה שאני ישבתי אחר כך שעות וניסיתי להגדיר כראוי. קוראים לזה היברידיות. כמו השילוב של אחינועם ונועה שמוביל כמובן לאחינונה. כמו דנונה, גם לא כל כך טעים.

וכך, במהלך ההופעה חיפשתי את השם של אימא של מאיר זילבר. מאיר זילבר. איך קראו לאימא של מאיר זילבר. כשבפעם העשרים חיפשתי את השם שלה היא שוב השבה את תשומת ליבי, לא מאיר זילבר. אתה מערבב. אבל זה הנושא, ערבוב. אתה מערבב את מאיר אריאל עם אריאל זילבר. איך קוראים לאמא של אריאל זילבר. בפעם העשרים שחיפשתי את שמה של אמא של מאיר זילבר זה לא היה מצחיק. בגילי דברים כאלה בכלל לא מצחיקים.

אבל השם של האמא של אריאל זילבר היה המפתח כאן לתופעה.

פעם בחצי שנה יש כתבה בעיתונות על התופעה. איך זה, שואלים בעיתון הנפוץ במדינה, או זה של האנשים החושבים, איך זה שהאפיפיור הוא עפר לרגליה, איך זה, הם ממשיכים, שביל קלינטון מוכן לעשות לה ילד (יש נקבה שהוא לא מוכן לעשות לה ילד?) ואיך זה שאפילו הקנצלרית החדשה של גרמניה מוכנה ל... (טוב נשאיר לכם לדמיין מה מוכנה הקנצלרית החדשה של גרמניה לעשות איתה. למרות שאם יש לכם יכולת לדמיין משהו ביחס לקנצלרית החדשה של גרמניה כנראה שעמוס עוז בסכנה!) אז איך זה שכל העולם אוהב אל אחינועם ניני שלנו ובישראל הקהל לא שותה את שיריה בצמא. איך זה ייתכן?

ובכן, כי פשוט בישראל לא אוהבים סנובים, ויותר מכך לא אוהבים את מי שמתאמץ להיות סנוב וזה לא בא לה טבעי.

הסיפור מתחיל אצל ברכה צפירה. תימונת קראו להן פעם. תימונת הן אותן תימניות יפות, אקזוטיות, שהלבנים האשכנזים אהבו ואפילו הסכימו שישירו להם את השירים שלהם. וכך, מצאו את ברכה צפירה, שרה אלתרמן, שלונסקי, אפילו ביאליק. האשכנזים אהבו אותה. להיט, היא הייתה להיט. חלק מהאליטה האשכנזית שקיבלה אותה.

חצי מאה חלפה, וגיל דור ידע שיש לו את ברכה צפירה השנייה. תימנייה שיאהבו אותה. הוא החל לבחור לה שירים בעברית. שירים שאף אדם אחר לא חשב לשיר, אבל אחינועם ניני שרה אותם. מובן שאיש לא התעניין בה. אז אולי אפשר לשיר באנגלית. להיט! שחרחורת בעלת קול מלאך ומראה, נו טוב, קצת פחות מלאכי. להיט. העולם אהב. העולם התאהב. העולם תמיד אהב אקזוטיות, ועוד עם קול יפה. בארץ המשיכו עם כתף קרה. אז היא שרה לאה גולדברג. ושיר חתונות אחד, שהיה להיט. וזהו. קצת שירים נוצריים, ועדיין לא אהבו אותה בארץ.

אז מה כאן היברידי? לשיר את אלן פרסונס פרוג'קט כאילו היה שיר אופראי או שיר קלסי. זוהי היברידיות, וכך היתה כל ההופעה. היא שרה בצורה היברידית. היא מנצלת את המיקרופון עד תום. חזרתי למאמרים בימי על מלחמת העולם השנייה ואחריה, איך זמרות עם קול קטן ניצלו את המיקרופון לעשות קריירה. משום מה זה הרושם שקיבלתי גם ממנה. המשחקים הקוליים שלה הם כאלה שמצליחים רק בגלל אמצעי ההגברה, אולי זה אני, ואולי זה בגלל שהסנוביות המזויפת שלה היכתה בי כבר מהשיר הראשון (ואז התחלתי לחפש את השם של האמא של מאיר זילבר). אבל לא הייתי היחיד. כי גם בפרס הטעם הטוב היא לא זכתה.

כי ההיברידיות היתה גם בלבוש. מכנסי ג'ינס לבנים. דווקא גוף יפה. יחסית. אבל מה שמעל למכנסיים. חולצה שקופה. איך בקונצרט לובשים חולצה שקופה? למען השם! לגמרי שקופה! על חזיה לבנה שהסתירה חזה לא מסעיר במיוחד. שקוף שזה לא יהיה משהו. בטח לא באווירת הקונצרט שהייתה בעולם.

אווירת קונצרט כי התחילה את ההופעה רביעיית כלי מיתר בקטע קלסי יפה. ואחרי זה עוד קצת. קלסי. אז הקהל התנהג כמו בקונצרט. טוב, הזמרת עלתה עם שמלת ערב שחורה. לא באמת, שמלת מיני שכוסתה בצעיף שהגיע עד לרצפה ונראה כמו שמלת ערב (היברידי כבר אמרתי?). הקונצרט נמשך ולכן הקהל לא מחה כפיים, אולי גם בגלל שהוא לא נהנה או לא התלהב מהקונצרט. אנחנו לא כל כך אוהבים קונצרטים. אי אפשר לשיר בציבור בקונצרט, ואנחנו באנו לשיר עם אחינועם, אבל לא יכולנו, לא הרשו לנו. הכי הרבה שיכולנו זה למחוא כפים. אבל גם את זה לא עשינו. בטח לא באמצע שיר. זה לא יפה להפריע באמצע! באמצע יצירה שכזו להפריע? לאחינועם? יוצרת שכמותה? ודאי שלא! אז לא הרעשנו, חיכינו בנימוס לסיום השיר ואז מחינו כפיים בנימוס. אפילו שנתנו לנו סימנים למחוא כפיים והאירו עלינו באמצע שיר, כשהיא ממש ביקשה מאיתנו למחוא כפיים, גם אז הרגשנו לא נעים, וחיכינו לסיום השיר. אין כמו בדידותו של מוחא הכפיים הבודד. היו איזה שניים בודדים כאלה, אולי חמש. והן היו בודדות מאוד. לפעמים מישהי אפילו שרה. מחיאות כפיים קצובות, מאחוריי מישהו אפילו הזיז את ראשו לצלילי המוזיקה. וזהו. חוץ מזה כלום.

אפילו כשבנה של הדיווה עלה והצטרף אליה (לאחר שהיא הודתה לאחיה, אביה, אימה, בעלה, בן זוגה, אהובה, מורה הרוחני, רבין, רבין, רבין, רבין, היה שבוע קשה לכולנו, בן זוגי, בעלי מזה 35 שנה, ואני רק בת 30, רבין, רביעיית סולריס, גלידת סולריס, גלידה בכלל, הילד הכי יפה שלי, גיל דור, המתופף המדהים שאיתנו כבר 70 שנה וממשיך להשתפר כמו יין לבן ישן, אז אחרי כל התודות האלה, ורבין) הקהל לא יצא מגידרו. בנימוס הוא מחא כפיים לילד הקטן והמכוער פחד של הדיווה הדוויה.

בעצם כבר שבוע שעבר זה קרה, הפטריוטס הפסידו לקולטס. זה היה בצורה משכנעת וחד משמעית.

הדבר המוזר בפטריוטס השנה שעושה רושם שדבר לא השתנה משנה שעברה. כלומר, דבר משמעותי לא השתנה משנה שעברה. לא יכול להיות שעזיבה של מאמן התקפה ראשית תביא התרסקות שכזו. גם עזיבה של שחקני הגנה רבים ופציעה של קו אחורי בהגנה לא יכולה להסביר את הדרך בה הפטריוטס נראים.

אבל, ויש אבל גדול.

בשבוע הנוכחי ראיתי שלושה משחקים, שניים מהם אותו דבר. קבוצה טובה (או מתיימרת) משחקת נגד קבוצה גרועה. קוראים לזה משחק נפל. הקבוצה הטובה יכולה ליפול אם היא לא מרוכזת ובזמן לא טוב. הפטריוטס שיחקו נגד מיאמי דולפינס, אלה שניצחו אותם שנה שעברה בליגה הרגילה, והיו היחידים שעשו זאת כשזה נחשב. היה קרוב, היה צמוד, היה מתוח, אבל הפטריוטס לא מפסידים משחקים שהם אמורים לנצח. בייחוד כשהם חייבים לנצח, אחרת היו נופלים למאזן של 50:50. ניו יורק גי'אנטס עוד קבוצה עם יומרות השנה הגיעה עם מאזן מצוין של 6:2 נגד הויקיניגס הנמושות של מיניסוטה שאפילו קולפפר הQB הקבוע שלהם הבין שאין להם מה לחפש בליגה ונפצע. אבל, הג'יאנטס נשארו לוזרים כשהיו, והם הפסידו, כרגיל בעצם.

דבר ששימח אותי כי זה השאיר את האיגלס בתמונה של הNFC מזרח. שם גם משחקים הוושינגטון רד סקינס שנסעו לפלורידה והפסידו לבקנירס. לפני שבוע הבנתי מה קרה להם. גריסי הQB הרגיל שלהם נפצע לפני חודש, וכך הלכה לה העונה המופלאה שלהם שהתחילה מצוין. הם נמצאים בבית המוות של הNFC יחד עם אטלנטה ועם קרולינה. סביר ששתי קבוצות יגיעו מבית זה לפלייאוף, ועושה רושם שקרוליינה יגיעו ראשונים בבית, כי ויק רץ פחות.

למה ויק רץ פחות? מאותה סיבה שמקנאב רץ פחות. ככל שהקריירה של QB מפתחת הוא אמור לרוץ פחות, הוא מוסר יותר, מארגן את המשחק, משמין, הופך נייד פחות. גם לויק זה קורה. למקנאב זה קרה מזמן. דבר שמסביר איך האיגלס נראים. לפני כמה שנים היה להם משחק ריצה. אמנם זה היה בעיקר מקנאב, אבל היה איום של משחק ריצה. היום הם נשארו בלי ריצה של מקנאב, בלי TO כלומר בלי מסירה, וכך אם שחקן אמצע אחד (ווסטברוק) לאיגלס אין מה למכור. הם גם לא מוכרים ומפסידים לדאלס. עצוב.

מה יהיה? רע לתפארת. הקולטס כנראה ייקחו את זה השנה, למרות שאני עדיין מתקשה להאמין בכך. כנראה שקרוליינה יצטרכו לנצח אותם בSB, כי אין מה לעשות מאנינג פשוט נראה לי מפונק מדי, אבל זה אני. אולי בגלל שהוא לבן מדי.

למטה בנהר היו מוטלות כמה סירות. דייגים פרשו את רשתותיהם, היה יום עכרורי. אל מעקה המזח נשענו בחורים אחדים ורגליהם משוכלות.

כשקמו לברך על יציאתם והרימו את כוסות השמפניה, כבר עלה עמוד השחר. ההורים וקצת אורחים לחתונה ליוו אותם עד למרכבה.

לא להתייאש, גם לא על כך שאינך מתייאש. כשדומה כי כבר בא הקץ לכל, עולים כוחות חדשים, ופירוש הדבר הלא הוא זה, שאתה חי. אם אין הם באים,משמע שהכל תם, תם לחלוטין.

איני יכול לישון. רק חלומות, אין שינה. היום המצאתי בחלומי אמצעי תחבורה חדש למדרון של פארק. אתה לקוח ענף, שאינו צריך להיות חזק מאוד, מעמיד אותו במלוכסן על הארץ, את הקצה האחד אתה מחזיק בידך, אתה יושב עליו ישיבה קלה במידת האפשר כמו על אוכף של צד, מובן מאליו שכל הענף מזנק במדרון, ומאחר שאתה יושב על הענף, אתה נישא למטה ואתה מתנדנד בנחת, במלוא המהירות על העץ הגמיש. אחר כך תימצא אפשרות להשתמש בענף לצורך העליה. לבד מפשטותו של המתקן עיקר היתרון הוא בכך, שהענף בהיותו דק וקל תנועה - שהרי הוא ניתן להורדה ולהרמה לפי הצורך - , עובר בכל מקום שבו אדם, ואפילו הוא לבדו, יתקשה לעבור.

להיסחב דרך חלון בקומת הקרקע בחבל הכרוך סביב צווארי, ולהימשך למעלה בלי התחשבות, זב דם ושסוע, כאילו בידי מישהו שלא איכפת לו כלום, דרך כל תקרות החדרים, הרהיטים, הכתלים ועליות הגג, עד שלמעלה על הגג תופיע העניבה הריקה, שלא שמטה את שיירי גופי אלא כשפרצה דרך הרעפים.

שיטה מיוחדת לחשיבה. חדורת רגשות. הכל מורגש כמחשבה, אפילו הרגשות הסתומים ביותר. (דוסטוייבסקי.)

הגלגלת הזאת שלמלגו. איזה קרס קטן מוזז לפנים, אי בזה בהיחבא, ברגע הראשון כמעט אין אתה יודע היכן, ומיד כל המנגנון נע. הכל משועבד לכוח אין פשר, כדרך שהשעון נראה משועבד לזמן, זעיר פה זעיר פה עולה קול חריקה, וכל השלשלאות משקשקשות ומשמיעות את התפקיד שהועד להן.

סיכום כל הנימוקים בעד ונגד נישואי:

1.      אי היכולת לשאת את החיים לבדד, ולאו דווקא אי היכולת לחיות, אדרבה, אפילו אין זה מסתבר, שאני יודע לחיות עם מישהו, אבל הסתערות חיי אני, תביעות אישיותי אני, התקפת הזמן והגיל, תשוקת הכתיבה, נדודי השינה, קרבת השגעון - כל אלה אין בכוחי לשאת לבדי. מובן מאליו שאני מוסיף ואומר, "אולי". הקשר עם פ. יתן כוח התנגדות לקיומי.

2.      הכל מעורר בי מיד מחשבות. כל בדיחה בעיתון היתולי, זכרם של פלובאר וגרילפארצר, מראה כתונות הלילה על מיטות הורי המוצעות ללילה, נישואיו של מאקס. אתמול אמרה אחותי: "כל הנשואים (בין מכרינו) מאושרים, איני תופסת זאת." גם דיבור זה עורר בי מחשבות, שוב נפל עלי פחד.

3.      עלי להיות לבדי הרבה. מה שפעלתי אינו אלא תוצאת היותי לבדי.

4.      כל מה שאינו קשור בספרות, שנוא עלי, אני משתעמם לשוחח שיחות (אפילו כשהן קשורות בספרות), אני משתעמם לבקר ביקורים, סבלות ושמחות של בני משפחתי משעממים אותי עד עומק נשמתי. שיחות נוטלות את החשיבות, את הרצינות, את האמיתות מכל מה שאני חושב.

5.      הפחד מפני הקשר, מפני התמזגות עם האחר. במקרה זה לא אהיה לעולם עוד לעולם לבדי.

6.      בפני אחיותה - וכך היה במיוחד לפנים - הייתי לעתים קרובות אדם שונה לגמרי משהייתי בפני אנשים אחרים. עשוי בלי חת, אדיר כוח, מפתיע, נפעם מו שאני בדרך כלל רק בשעת כתיבה. לו יכולתי להיות כך בתיווכה של אשתי לעיני כל! אך במקרה זה האם לא הייתי מנוע מן הכתיבה? רק לא זה, רק לא זה!

7.      אילו הייתי לבדי, אולי הייתי יכול באמת לנטוש פעם את משרתי. אם אהיה נשוי, לא יהיה זה אפשרי לעולם.

בכיתתנו, בכיתה החמישית של גימנסיית אמאליה, היה נער ושמו פרידריך גוס, שכולנו שנאונו אותו מאוד. כשהיינו באים בבוקר לכיתה ורואים אותו יושב במקומו ליד התנור, כמעט לא יכולנו להבין איך היה אפשר לו להתנער ולבוא שוב אל בית הספר. אבל אין אני מספר את הדבר כהלכה. שנאנו לא רק אותו, שנאנו כל אחד ואחד. היינו עדה נוראית. פעם אחת, כשנכח בשיעור המפקח המחוזי של בתי הספר - היה זה שיעור בגיאוגרפי והמורה תיאר את חצי האי מוראיאה, כשעינו מופנות אל הלוח או החלון כדרך כל המורים שלנו ...

זה היה ביום הראשון ללימודים, כבר העריב היום. מורי האובארגימנזיום עדיין ישבו בחדר המורים, עיינו ברשימת התלמידים, הכינו יומני כיתה חדשים, סיפרו על מסעי הנופש שלהם.

א ד ם  ע ל ו ב  ש כ מ ו נ י !

רק להלקות את הסוס כראוי! לנעוץ בו לאט לאט את הדרבנים, אחר כך להוציא אותם החוצה במשיכה אחת, אבל עכשיו לתקוע אותם לתוך הבשר בכל הכוח.

א י ז ו  צ ר ה !

ההיינו מטורפים? רצנו בלילה דרך הפארק והנפנו ענפים.

שטתי בסירה לתוך מפרץ טבעי קטן.

בימי לימודי בגימנסיה נהגתי לבקר מפעם לפעם אצל פלוני, יוסף מאד, ידיד אבי המנוח. כשלאחר גמר הלימודים בגימנסיה - ...

הוגו זייפארט נהג בימי לימודיו בגימנסיה לבקר מפעם לפעם אצל פלוני, יוסף קימאן, רווק זקן, שהיה ידיד אבי המנוח. הביקורים פסקו פתאום, כשהוצעה להוגו באורח לא צפוי משרה בחוץ לארץ שיהיה עליו לקבל אותה מיד, והוא עזב את עיר מולדתו לכמה שנים. כשחזר אמנם היה בדעתו לבקר אצל הזקן, אך לא נזדמנה לו שעת כושר, אפשר שביקור כזה גם לא היה עולה בקנה אחד עם שינוי השקפותיו, ואף על פי שעבר פעמים רבות ברחוב שגר בו קימאן, ולא עוד אלא עפילו ראה אותו כמה פעמים עומד ליד החלון וקרוב לשער שגם הלה השגיח בו, נמנע מן הביקור.

ש' טוענת שיש לי נטיה להגיד דבר אחד, ולעשות מיט את ההייפך.

כן, כך בלי בושה היא טוענת. נו, טוף, מי אני שאתווכח עם אות עם גרש'.

אתמול זה קרה. משהו שהפיוז שלו כבר הוצת לפני שבועות רבים. רבים מדי.

האוטובוסים שבישרו על כך היו הראשונים. לאחר מכן, ראיתי את שלטי החוצות בתחנות האוטובוס.

אתמול, מ' דפדפה ביומן, ואז, נחתו עיניי על הפרסומת:

"מי יהיה הכוכב הבא? סדנת הכנה לכוכב נולד! "

ובום, זה קרה.

מה השתגענו לגמרי? איזה  טירוף זה. תכנית טלוויזיה שמולידה כוכבים של 15 שניות, בשביל זה צריך סדנת הכנה? ומה הלאה? מה הלאה? איזה עוד סדנאות צריך להקים? סדנה לדרוש מנהיג? סדנה לרוצה לרקוד? סדנה להמוח?

טירוף מוחלט.

אבל אז, הצד היצירתי בי השתלט עליי. בעקבות הסינגל האחרון של שירי מימון. שמעתי אותו פעם, שמעתי פעמיים, ובכל פעם ששמעתי חשבתי לעצמי, לעזאזל, זה נשמע בדיוק כמו הכל עובר חביבי. בדיוק, רק מה, קצת פחות טוב. כן, דמיינתי לעצמי את שלומית אהרון מבצעת את אותו שיר, ואמרתי לעצמי, דהם, (אני מדבר אל עצמי באנגלית לעתים קרובות ובייחוד כשאני מקלל), שלומית אהרון היתה מבצעת את זה טוב יותר.

ואז, זה היכה בי. נקרא לזה כוכב מת. בתכנית זו, כוכבי עבר שאיש לא שמע עליהם עשורים רבים, יקבלו שירים של כוכבנים עכשווים. כך, שלומית אהרון תשיר את שירי מימון. פרסקי ישיר את שי גבסו. גבי שושן ישיר את הראל מויאל/סקעת וכו' וכו'. תאמינו לי, יהיה להיט, וכן, השירה תהיה מדהימה יותר ממה שיש לנו עכשיו. חכמה קטנה.

(רק בעיה קטנה, מי רוצה לראות אנשים בני 50 בטלוויזיה שלהם. בעצם, מאז בטיפול, אולי מותר.)