חרונולוגיה חסרת חשיבות

ככל שהקשר בין העובד למקום עבודתו נעשה קבוע פחות, כך הקשר בין הצרכן לספק השירותים נעשה קבוע יותר.

עכשיו כבר עולים עם כלבים לרכבת. לא מספיק גלאי המתכות בכניסה, מכונת השיקוף, צריך עכשיו גם כלבים.

במקום אחר ואהוב, הגז הוחלף על ידי החשמל. עכשיו במקום שני מוצרים בבת אחת אפשר להכין חמישה או אפילו שמונה בבת אחת. זה משנה הכל. עד כה, בימי הגז העליזים, הכינו את הוופל אישית לכל אחד. בו בזמן הכינו גם את הרוטב לוופל. דבר זה היה קיצוני עם רוטב השוקולד. הייתי רואה את פצפוצי השוקולד נמזגים למחבת יחד עם קצת חלב. הכל כדי להכין לי את הרוטב שיישפך חם, לוהט על הוופל שלי. היום, החשמל החליף הכל. אין יותר גז. יש שמונה וופלים במקביל. רוטב השוקולד מחכה בג'רה מיוחדת. מכינים אותו פעם ביום. אולי פעמיים ביום. ריח השוקולד שנהג למלא את המקום נעלם לטובת סטריליות נקייה של חשמל ומוצריו. האש שנצפתה בגז נעלמה. גם גלגול הוופל לא קיים יותר. סטריליות נקייה ומעוקרת מרגש. מובן שהיא פוגעת גם בטעם. למרות שהוא מאוד דומה. אבל החוויה נעלמה. איתה הלך גם חלק מהטעם. החלק הסנטימנטלי.

על כל אלה יש הרבה זמן לחשוב בדרכים. בייחוד כיוון שבכל כביש שנוסף יש פקק שנוסף. הלעג לרכבת שלוקחת מעיר הבירה לעיר הגדולה שעה וחצי נמוג כשעומדים מעל לשעה בפקק על הכביש המחבר בין שתי ערים אלה. כך כביש כשהוא ריק הנסיעה בו לוקחת 45 דקות, היום זה לוקח שעה וחצי. ככל שיש יותר כבישים יש יותר פקקים. יותר חשמל, פחות עמל. פחות נשמה. פחות זיהום אוויר. אוטופיה סיוטית.

במקום אחר, בנושא אחר, הדיבורים על צורך בלתי נמנע במלחמה ממשיכים. גם הם מובילים אותנו לקידמה המיוחלת. עסוקים בלהפחיד. במחשבה שלישית, המצב בלבנון משמח. הוא צריך לשמח כל ישראלי. בייחוד את אלה שקוראים את העיתון הנושא שם זה. הרי יציבות במדינה שכנה רעה לנו. יציבות שם אומרת שאנו צריכים לעשות משהו. צריכים לקדם דברים. ככל שהמצב במדינות השכנות לנו לא יציב, כך אנו יכולים להתגדר ולהתבצר בעמדתנו הצודקת, בלי להתקרב לעברן. הן הרי לא יציבות.

שרת החוץ מדברת היישר לקוראי ישראלי. "זוהי השכונה שלנו" היא אומרת לאחר רצח שר במדינת לבנון. אותה מדינה שישראל לא מכירה בריבונותה וחולפת בשמיה כל שני וחמישי כאילו הייתה אזור ישראלי. אותה ישראל שעשתה הכל כדי למוטט את ממשלתה בשלושת הימים שלאחר חטיפת גולדווסר והשני. אותה ישראל שרצתה לחץ של העם כדי שהממשלה תפעל. ישראל רצתה את ערעור היציבות הלבנונית. ישראל קיבלה זאת באיחור. אין סיבה לחשוב שלישראל אין אינטרס בכאוס בלבנון. זוהי קידמה.

אני חושב שכבר כתבתי על זה, אבל אין לי כוח לחפש.

הקמפיין החדש של הועד ללוחמה בדרכים על כך שמי שלא עוצר להולך רגל שעומד ליד מעבר חציה הוא פושע מטרתו המרכזית להוזיל את מושג הפשיעה, כלומר לעזור לראשי המדינה להמשיך בדרכם המושחתת והלא אנושית.

לא מאמינות?

בואו ננסה תרגיל מסוים:

נשיא מדינה שאנס עובדת שלו הוא פושע.

ראש ממשלה שלקח שוחד מעשרות אנשים שונים הוא פושע.

שר בכיר בממשלה שחדר בכוח לפיה של אישה הצעירה ממנו בשלושים שנה הוא פושע.

מיליארדר שעשה הונו במכירות נשק מפוקפקות והלבין הונו ברישום כוזב הוא פושע.

שר שעסק במינויים פוליטיים סיטונאיים הוא פושע.

אלוף פיקוד עורף שלא מיגן מיכלים לחומרים מסוכנים בעת מלחמה הוא פושע.

רמטכ"ל שהשתמש במלחמה בפצצות מצרר שלא מתפוצצות הוא פושע.

קצין ארטילריה שירה על בית ופספס והרג עשרים אנשים הוא פושע.

אז שימו את כל אלה באותה שורה עם:

נהג שלא עצר להולך רגל שחיכה במעבר חצייה הוא פושע.

ועכשיו קראנה שוב את משפט הפתיחה שלי. עכשיו הוא הרבה יותר מובן.