חרונולוגיה חסרת חשיבות

לפעמים מאבקי זהות נמצאים בפרטים הקטנים ביותר. אפילו בתשדיר קטן של גלגלץ. התשדיר בגלגלץ נשמע ככל התשדירים האחרים. יום הבטיחות הלאומית בדרכים. חושבים, חיים. נאמר בתשדיר. ואז נאמר התאריך. העשרים ותשעה בנובמבר. תאריך זה נשמע תמים, אבל העשרים ותשעה בנובמבר הוא בעצם הכ"ט בנובמבר המפורסם. לא יכול להיות שרשות לאומית תיקח יום היסטורי תמחק את משמעותו ותכניס בו את תכניה.

מבדיקה באתר המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים נמצא הטקסט הבא:

"בהתאם להחלטת הממשלה מתקיים בכל שנה יום הבטיחות בדרכים.
מטרת יום הבטיחות בדרכים היא להעלות את המודעות הציבורית לנושא הבטיחות בדרכים במדינת ישראל, ולהעמיק את מחויבותם של מקבלי ההחלטות והציבור לבטיחות וסובלנות בדרך.
השנה יתקיים יום הבטיחות בדרכים ביום שלישי, ג' בכסלו תשע"ב, 29.11.2011 בסימן "חושבים חיים".

מועצה לאומית, בחסות החלטה של ממשלת ישראל, הלאומית והימנית ביותר שקמה בישראל מעולם, מחליטה למחוק את היום החשוב ביותר בהיסטוריה הציונית לטובת בטיחות בדרכים. למי ששכח, וממשלת ישראל רוצה שנשכח, בעשרים ותשעה בנובמבר 1947 החליטה מועצת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. באותו יום יצאו במחולות בכל רחבי היישוב היהודי בארץ ישראל. היום זכה לכינו הכ"ט בנובמבר, והפך למרכיב מרכזי בנרטיב הציוני המבהיר שמדינת ישראל קמה בזכות. עדיין חיים בקירבנו רבים שחגגו את אותו היום, וכעת הם צריכים לדאוג לבטיחות בדרכים במקום לספר את ההיסטוריה של המדינה שלהם. גבולות 1947 ולאחר מכן 1949 זכו להכרה מהאו"ם, שכן הם היוו ביצוע של החלטת האו"ם מיום זה. מדינת ישראל היא חלק ממשפחת העמים, שכן משפחת העמים היא זאת שהחליטה על הקמתה של המדינה. החלטה זאת היא הבסיס להכרזת העצמאות, שהקימה מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל.

המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים, בחסות החלטה של ממשלת ישראל, מחליטה שהכ"ט בנובמבר לא יצוין השנה. במקומו יצוין יום הבטיחות בדרכים. יש שיאמרו טמטום, אבל, לא כך. הרי יכלה המועצה לבחור כל תאריך אחר, העשרים ושמונה בנובמבר, העשרים ושבעה בו, או השלושים בו. אבל המועצה בחרה בעשרים ותשעה בנובמבר. החלטה זאת עולה בקנה אחד עם המדיניות של ממשלת ישראל הנוכחית. ממשלה זאת מאמינה במדינה יהודית, דתית, המבודדת מן העולם. ממשלת ישראל "הציונית" בחרה להמיר את הכ"ט בנובמבר ביום בטיחות לאומי בדרכים. בעוד ראש הממשלה דורש מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית, הממשלה עצמה בוחרת לא לציין את היום בו הוחלט על הקמתה של אותה מדינה יהודית. מ

משלת ישראל הימנית פועלת למחיקתו של הנרטיב הציוני. לשיטת הממשלה ורוב חבריה, מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דתית שניתנה כחלק מהבטחה אלוהית לעם ישראל. הנרטיב הציוני, בו נשענת הקמתה של מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית על החלטה של האו"ם סותר את האידיאולוגיה של הממשלה. אם האו"ם הוא זה שהחליט על מדינת ישראל, ישראל היא מדינה ככל המדינות. אם האל הוא שנתן ליהודים את המדינה, אין צורך לזכור את החלטת מועצת האו"ם מהכ"ט בנובמבר.

מחיקת הכ"ט בנובמבר תואמת את שלל יוזמות החקיקה האחרונות. החלטת האו"ם מיום הכ"ט בנובמבר היא ההחלטה התשתיתית להקמתה של מדינת ישראל הדמוקרטית-ליברלית, כמופיע וכנאמר במפורש במגילת העצמאות. שוב מוכח שלמרות הרטוריקה של הממשלה הלאומנית הנוכחית, ממשלה זאת היא פוסט-ציונית ואולי אפילו אנטי-ציונית כשהיא מבכרת לציין את יום הבטיחות בדרכים על פני ציון הכ"ט בנובמבר.

יש הרבה אירוניות בחיים.

כשהסתובבתי ברחבי ניו אורלינס, עסקתי במה שאני עוסק תמיד. איסוף מתמיד, על סף האובססיבי, של רגעים קטנים. חוכמות קטנות. פעם חשבתי להגדיר את עצמי כמומחה לחוכמות קטנות. ניגודים כאלה שכל חיי אופפים בהם. באותו הזמן דברים אחרים קרו, דברים יותר גדולים, יותר חשובים, שלא היה לי מושג מהם. לא הייתה לי גם כל יכולת להשפיע עליהם. כן, לעתים החוכמות הקטנות שווין כקליפת השום.

לחלופין, יום שישי השחור. כמה מתאים הוא ליום הזה. יום שישי השחור. יום בו רוב האמריקאים מתרוצצים להם לקניות. עובדתית, יותר ממחצית האמריקאים יקנו היום דברים. 152 מיליון אמריקאים יקנו היום דברים בחנויות. הם יהיו שם מלפני עלות השחר, כדי לתפוס את כל העסקאות הטובות ביותר שניתן להעלות על הדעת. רובן, לא ישקיטו את הדעת, אלא כדי, שפי שנאמר בסאטירה שהחלה כאן העונה, להשקיט את החור שיש בלב, או אולי בבטן. אבל זוהי תרבות הצריכה.

יום שישי השחור. למה שחור? אין טעם להרחיב על הפרטים. באותו היום בו יתכנסו להם אותם מיליוני אמריקאים בכנסיותיהם, תתכנס קבוצה קטנה יותר של אנשים לחוף האוקיינוס השקט. יפליגו על מימי האוקיינוס, יעשו מה שיעשו. איני אהיה עימם. לפחות לא בנוכחותי הפיזית. מחשבתית, ודאי שאהיה שם. מה יעשו שם? ייפרדו. אין טעם לפירוט מלא, ממי ייפרדו, מדוע ייפרדו, הפרידה עצמה, האקט הסופי הזה, הוא מהות העניין.

פרידה לעולם אינה מהות העניין. היא תמיד מהווה רק שלב ראשון במה שיקרה אחריה. אחרי הפרידה צריכים להתחיל להתמודד עם הריק שהפרידה יוצרת. לעתים הריק גדול כל כך, שעצם המחשבה עליו מדכא. אבל יום שישי השחור הוא רק סמלי. הרי החיים יימשכו אחרי הפרידה. אין ברירה, כפי שהקלישאה נוהגת לציין. אחרי הפרידה צריך להתמודד עם הריק שהפרידה יוצרת. מלאכה קשה. מלאכה כמעט בלתי אפשרית. אבל רק כמעט.

אם ישנו מנגנון אחד שמאפשר להתמודד עם הריק שפרידות יוצרות הוא היצירה. היצירתיות. הדמיון האנושי. אותו דמיון שמחריב אותנו בחושבנו על הסוף, על הפרידות שצפויות לנו, אותו הדמיון הוא המאפשר לנו להמשיך אחרי הפרידות. יצירתיות היא אחד התחומים החמקמקים, הקשים, שישנן אין ספור מנגנונים ושיטות שנועדו לקדם אותו, וכל כך מעט מהם עובדים. אותו מנגנון שרק מעטים מאיתנו, אלה הברוכים במיוחד, יודעים כיצד לעבוד איתו. מעטים מהם עוד יודעים כיצד לרתום אותה להתמודדות היומיומית. עוד אירוניה כשזאת, שמומחים ליצירתיות יהיו אלה שיצטרכו להשתמש בה כדי להתמודד עם חייהם הם.

אבל היצירתיות כוחה גדול מכוחו של הריק. היצירתיות יוצרת. הריק מכלה. אנחנו כאן. סימן שיש. אם יש, הרי הריק מפסיד. אם הריק מפסיד, הכרח הוא שהיצירתיות מנצחת. היצירתיות תמיד תנצח, עד שתסתיים האנושות, וניצחון זה מאפשר נצח. לשם חותרים כולנו. לא, לא לחיי נצח, אלא להכרה בנצח, בהתמודדות עימו, ביצירתם של זכרונות שיאפשרו את הקיום על פני הזמן.

אבל אפשר לסכם את כל הכתוב כאן בשלוש מלים קטנות. פתחתי איתן, אפשר אולי לסיים איתן, מומחה לחוכמות קטנות. אירוניה היא כלי שמאפשר להתמודד עם הרבה מאוד דברים, רובם כואבים, אבל שוב, גם במשפט זה אין טיפת יצירתיות. רק חזרה על קלישאות. ואם לפחות חוכמה קטנה אחת למדתי, הרי היא זאת שמצווה לשתוק כשאין מה להגיד.

(ולמעשה פוסט זה היה צריך להתפרסם בבלוג המקביל של כותב שורות אלה)

האיש המבוגר התכופף והסתכל על הכביש באינטנסיביות. הוא חיפש דבר מה. זה ברור. גם האישה שהייתה מעט מאחוריו חיפשה. אולי אפשר להתקשר ואז משחזרים את זה, היא הציעה. לא ידעתי מה הם איבדו. כמעט התחלתי לחפש בעצמי. יש לי עין טובה למטבעות. אישה שלישית הייתה גם היא חלק מהחבורה. לפתע אוטו דהר ברחוב, כמעט דרס את האישה השנייה. זה לא הפריע לאיש המבוגר להמשיך להתכופף באמצע הכביש. טוב, אל תידרס. זה באמת יהרוס לנו את כול החופשה הזאת.

שני בלוקים משם, לפתע, פקק תנועה. סתום ת'פה, בן זונה. נשמעה צעקה כלפי צפצוף מכונית עומדת. הנהגת יצאה מהאוטו. מסתבר שהאוטו שאחריה נתקע בה.