חרונולוגיה חסרת חשיבות

כמו האיגלס גם אני מעלה היום את כותבי המילואים כדי לסקר את השבוע בפוטבול. הכותבים הקבועים נזהרים לא להיפצע.

כן, יום שלישי או רביעי היום. אין לי מושג בעצם. אני חושב שרביעי. דבר שאומר שפוסט הפוטבול מאחר כבר. וצריך, הבטחנו.

אצילה עשתה עבודה מצויינת. אז אם אתם רוצים לדעת מה באמת קרה, אצלה.

אני רק אבהיר את הבעיה שנפלה עלינו בשבועיים האחרונים. בעיה שתוחרף שבוע הבא מאוד.

האיגלס למשל שיחקו נגד הראמס. האיגלס גמרו את העונה. אין להם שום דבר יותר להשיג. הם השיגו מקום ראשון בNFC וייתרון ביתיות. במשחקים של השבועיים האחרונים הם צריכים לא להיפצע. זאת המטרה שלהם. אפילו בה הם לא עומדים כשהרנינג באק השלישי שלהם נפצע אתמול, אבל ניחא. הם נפגשו בראמס שחייבים לנצח את שני המשחקים שנותרו להם. אם המשחק היה חשוב לאיגלס, הראמס היו נקרעים. הראמס בקושי הצליחו לנצח את קבוצת המילואים של האיגלס, כשהQB המחליף הראשון של האיגלס משלים 0 מסירות מתום 8 נסיונות או משהו כזה והרצים עסוקים בלהשמיט כל כדור שהוא מוסר להם. נגמר רק 20-7, ושיהיה ברור, הראמס שיחקו ברצינות. האיגלס שיחקו בלי שלושת הכוכבים שלהם. למעט במהלך הראשון שהוביל ל7 הנקודות שלהם. לראמס זה היה חשוב, זה היה מעין משחק מכור.

השבוע הבא והאחרון בעונה הסדירה מביא מצב זה לאבסורד. המון קבוצות משחקות נגד המון קבוצות שלא איכפת להן. הפיטסבורג שהיו קורעים כל קבוצה נגדה ישחקו, יעלו לשחק עם קבוצת המילואים, גם האיגלס, גם הפאטס, כי 4 הראשונות בAFC סגורות. ווהן תשחקנה נגד קבוצות שעדיין נלחמות על הפלייאוף. אי אפשר לדעת מה יהיה במשחקים האלה.

עדיין יש שני משחקים מרתקים השבוע:

הג'טס מגיעים לסנט לואיס. שתי הקבוצות לא סגורות בפליאוף. הג'טס שולטים בגורלם. הם ינצחו כי זה AFC נגד NFC וכי הם בשתי רמות טובים מהראמס.

המשחק השני הסיינטס נגד הפאנת'רס שלה. שתי קבוצות שאולי יעלו לפליאוף, אבל בכלל לא בטוח.

אז זהו, זה נגמר. אני לא יודע איך ומי הולך לשדר את הפלייאוף. סביר שהMETV ישדרו שני משחקים בימי ראשון וגם ESPN ימשיכו לשדר.

אבל, חברים מכורים, אל תהמרו השבוע על תוצאות המשחקים, אי אפשר לדעת. משחקים מכורים? כמעט. בעיה קשה.

פעם, לא מזמן, מתישהו, אתם יודעות, תארי זמן, הם כל הזמן קופצים, לא מזמן, אולי בכלל בעתיד, זה היה קורה.

ואז התלוננתי. הרבה התלוננתי. תמהתי, ושמחתי. יותר שמחתי. זאת היתה תלונה שמחה. תלונה על חוסר נגישות. קשקשן, להסתיר הכי טוב בהרבה מילים. איזה יופי. ויש מי שחושב שנעשה בזרימה. עכשיו שום דבר לא זורם. למעט הקור. מוזר קור לא אמור לזרום.

פעם קראתי לעצמי אביר הצינה. הא הא הא. למה זה מצחיק אותי? כי זה הפוסט הראשון פה בעצם. אני לא יודע אם סיפרתי את זה בו. בטוח שכן. אביר הצינה.

קור לא זורם, אז למה התקתוק כאן ממשיך?

והפתרון שקלמן הציע לתחרות הכתיבה החופשית פה לא עבד.

כי רגעים שחורים זה הרגעים הנוראיים האלה שאני מודה למי שזה לא יהיה שאין נגישות. שאי אפשר עכשיו, והעכשיו הזה הוא עוד מעט, הוא תמיד בערך באותו זמן, היה מי שטען שזה קשור לזמן ביום, מלוטנין, אולי צריך לקחת, או סמים אחרים, אני מעדיף קלוהה. אני בכלל אוהב מתוק. כזה אני, איש מתוק. חוץ מבשוקולד. שבו אני מעדיף מריר בכלל. כזה אני, איש מריר.

פעם חשבתי שאחי התחתן לצלילי הסימפוניה הזאת. תאמינו או לא הוא התגרש.

רגשים שכאלה. זאת טעות יפה. באמת טעות יפה. רגעים שכאלה, הש' מהשכאלה קפצה קדימה. זה קורה די הרבה. אבל הרבה יותר בדיבור. ג'פרסון 1986, אם אני לא טועה.

לפני השינה בדרך כלל, ואז היא ממאנת לבא. השינה. ואז מתחילים לכתוב פוסטים. פוסטים ארוכים ארוכים, ארוכים ארוכים. ומפותלים. שעושים המון. נזק. למוח. שלי. של הקוראים. של הקוראות.

קודם התחלתי לכתוב פוסט. רק שהוא יצא מאוד לא מקורי. פשוט כתבתי את ליאונרד כהן. יש לו נטייה להיות הזה שיעשה לי את זה. פעם כתבתי כאן גם את קסיוס של יונה וולך. עוד שיר כזה.

ברגעים שחורים שכאלה, אני חושב שטוב שהמחשב לא יכול להתחבר למוח.

כי אני זוכר, ואיך אפשר לזכור משהו כזה, אוי, יש לי משהו במחברת שמזמן רציתי להעתיק לפה. טוב, נחפש ונמצא. אמר אויב ארדוף, אשיג, אחלק שלל, תשיגנו ידי,

אני לא זוכר אף פעם את ההמשכים.

כשהשחור עוטף מסביב והמרה משתלטת על המוח אני מודה על רגעי החסד שאני לא מחובר. שאני לא יכול להתרומם, לשבת, לקום, להדליק את האור, את המחשב, ולשפוך לפה את כל המרה השחורה. את כל המידע הלא רלבנטי, השיקרי, האמיתי, המכונן, המגונן, כל המידע שנשפך ברגעים כאלה. ברגעים שיכולים למוטט.

זאת תמיד שאלה שמציקה. בייחוד כשרואים טלוויזיה. אבל אז יש קונבנציות שעוזרות. השבוע ראיתי המון טלוויזיה, הרבה יותר מדי. זה העלה מחשבות ושאלות.

כמו למשל, מה מעניין/מבדר/מצחיק/משעשע בתכנית של אביעד קיסוס? איך אני אמור להנות ממנה? באיזו צורה?

לחלופין, כל פעם שאני רואה פוטבול אני רואה את לוח המשדרים של CBS באמריקה. זה נראה בערך כך: יום חמישי CSI, יום שני CSI מיאמי, יום שלישי CSI NY, יום רביעי NCIS שזה כמו CSI רק בחיל הים, וכו' וכו'. והשבוע ראיתי את CSI מיאמי. נוותר על הדיון על החייתו של דיויד קארוזו, או לחלופין על הבנאליות בפרק (שוטר חבר שלו מת עי שוטר לשעבר מתוסכל, כמה חדשני). מה שאותי הטריד זה המדע. הכוכב בטוח במדע. משוכנע שהמדע צודק. מה זה אומר שהטלוויזיה שוטפת אותנו בתכניות ששמות את המדע כדרך להילחם בפשע? האם שאנחנו שמים את מבטחינו במדע? אני חושב שההיפך, ככל שהטלוויזיה מוכרת לנו יותר מדע, כך ברור שמעמדו החברתי של המדע נחלש, אחרת לא היינו צריכים למכור אותו בכזאת אינטנסיביות. האם הטלוויזיה מסמנת את סוף עידן המדע? אולי המדע מסיים את סוף עידן הטלוויזיה? ההפכים האלה לא תמיד עובדים.

כך גם סדרות הטלוויזיה.

וברכבת ראיתי מישהי עם שימלה כתומה רחבה. וסוודר כתום רחב. דווקא נאה מאוד. מאוד מושכת, מהסוג שאני אוהב. כמעט התחלתי לחשוב על פוסט זימה שאכתוב לה.

ואז הסתכלתי שוב. רגע, חצאית כתומה, חולצה כתומה. הכל כתום, ונראה דתי לאומי. רק היה חסר לי התלאי.