חרונולוגיה חסרת חשיבות

בכיתה א' ילדים לומדים לכתוב ולקרוא. למען האמת, חלק ניכר מהילדים מהמעמדות המחונכים יודעים לקרוא ולכתוב כבר לפני כיתה א', ובכל זאת, שם הם לומדים שוב לכתוב ולקרוא.

רצה הגורל ונזדמן לי לעזור בשיעורי בית לכיתה א'. הילדים לומדים לקרוא, ואז לכתוב. ישנו סיפור קצר, הילד קורא את הסיפור, ואז משיב על שאלות על הסיפור. קראתי את הסיפור. בגלל שהעברית קשה שפה, הסיפור מופיע עם ניקוד. קראתי את הסיפור עם הילד. ילדה לצורך העניין, למעט המרחב הציבורי בישראל, בו יש להדיר נשים, המגדר בסיפור זה אינו כל כך חשוב. קראתי את הסיפור ושמתי לב שישנן טעויות רבות בניקוד. כלומר, כל הניקוד שהופיע, נראה על פניו כנכון. אולם, המון סימני ניקוד היו חסרים. הסיפור היה על סנדל. המילה סנדל נוקדה כמו שצריך, למעט העובדה שלא היה דגש בד'. אחרי ה' הידיעה לא הופיע שום דגש. גם אחרי ב' השימוש ששולבה עם ה' הידיעה (שבימי תחילת חידושי העברית נכתבה "בהבית", לדוגמא) לא הופיע הדגש. ככלל, אף אחד מהדגשים הללו לא הופיעו. התעצבנתי. שמתי לב שהדגשים היחידים שהופיעו היו אלה שהבחינו בין ב' דגושה לב' רפה, או פ' או כ' לצורך העניין. מאוד התעצבנתי. כזה אני, מתעצבן, והתחלתי לסמן את כל הדגשים החסרים. הילדה, תלמידה חרוצה, סימנה אותם, ואפילו לא ביקשה הסברים רבים מדי מדוע מופיעים שם הדגשים. היא אגב ידעה שאלו הם דגשים, אפילו שבתחילה קראה להם נקודות. היא גם ידעה, מה שרבים מהמסיימים בתי ספר תיכון וכותבים עבודות באוניברסיטה בימים אלה לא יודעים, שצריך לשים נקודה בסיום משפט צמוד לאות האחרונה.

אז כן, הורים בדקו את ספרי הלימוד של ילדכם. סביר שהם מלאים טעויות.

ולפני שמתנפלים עליי, הטיעון ש"זה מסובך מדי בשביל ילדים בכיתה א' להבין את כל הדגשים האלה המופיעים במילים, ולכן זה לא הופיע בספר", ברצוני לטעון שטיעון זה מעצבן ומטומטם. ראשית, הוא מניח שהילדים מטומטמים. שנית, הוא מניח שאי אפשר להגיד לילדים שישנם דברים סבוכים שיוסברו להם מאוחר יותר. שלישית, טיעון זה אינו מצדיק מצב בו החשיפה הראשונית של ילדים לכתיב ולניקוד מלאה בשגיאות ניקוד קשות.

ודובדבן או שניים לסיום:

לאחר הסיפור הופיעו מספר שאלות. השאלה הראשונה הייתה "מה ראתה ...", כשהמילה "מה" נוקדה בקמץ. השאלה השלישית הייתה "מה היה ..." ומתחת למילה "מה" לא הופיע ניקוד כלשהו. בתחילה הנחתי שרצו ללמד את הילדים לקרוא את המלה "מה" גם ללא ניקוד. אולם, אז נזכרתי בכלל הארכאי במיוחד שהמלה "מה" מתנהגת כה' הידיעה ולכן הניקוד הנכון היה צריך להיות "מה" עם סגול. אולי לא רצו הכותבים לכתוב טעות גסה, ולכן לא ניקדו כדי להימנע מהצורך להסביר מדוע מופיע שם סגול, בניגוד לעברית המדוברת כיום. או אולי, כמו שאמרה סבתה של אותה ילדה, המורים עצמם אינם מכירים את הכללים האלה, ולכן אין לצפות שהילדים יידעו אותם.

כשנחתנו בארץ, דבר ראשון הצעתי שניתן מתנה לרך הנולד. מזמן כבר הבנתי שהפכנו להיות הדוד מאמריקה. כן, אותו הדוד ממונופול ששולח 100 לירות בפתק ההפתעה. נכון, הלירה איננה, אבל ההפתעות שהדוד מאמריקה מביא ממשיכות להפתיע.

התגובה לא איחרה לבוא: "אין בעיה, אם רק תוריד מהמתנה את תג המחיר!"

כיוון שעוד היינו במטוס (בו כפי שכתוב איכות האוויר טובה ממספר ערים מרכזיות בעולם), נשמתי עמוק וניסיתי להסביר. לבקש. להפציר. בלי פוליטיקה. "פוליטיקה?" נשאלתי. ואז הסברתי לדודה מאמריקה, המנותקת הרבה יותר ממני, שכן, "תג מחיר" הוא מונח פוליטי. אבל מה הוא אומר. כאן כבר התחלתי לחשוש. איך אפשר להסביר במטוס שאך עתה נחת בישראל את המונח "תג מחיר"? מה, להגיד שזהו טרור מאורגן של קבוצות נוער רדיקליות כנגד ערבים ביהודה ושומרון, הכוללות שריפת מסגדים גם בתחומי מדינת ישראל, וגם נגד צה"ל, והמבוסס על פגיעה בחפים מפשע כתגובה ל"פגיעה" ביהודים ולמהלכים של הצבא הישראלי בשטחים הכבושים? הסבר שכזה עלול להישמע קיצוני, ונוסעי המטוס האחרים עלולים להתרעם. מה גם שרבים מהם נראו כמי שתומכים במדיניות כזו או אחרת של תג מחיר. בכלל, לקרוא ליהודים טובים, מלח הארץ, נוער הגבעות, טרוריסטים, חששתי מכך קצת. ועוד במטוס, בפעולה הראשונה שאני עושה בנחיתה בארץ הקודש?

במקום זאת, עשיתי את המהלך המתבקש. ביקשתי מהדודה שתבלום את פיה, שכן היא בציבור, ו"קול באישה ערווה". סוף סוף שקט. והרי לכן אסור לנשים לדבר בציבור, הן עושות נורא הרבה רעש, כמעט כמו המואזין. שתי ציפורים במכה אחת, גם חיזקתי את מדינת ישראל (וההלכה בה) וגם נמנעתי מהצורך בהסברים שהיו מחלישים את מדינת ישראל (וההלכה והצדק שבה). וגם נהניתי מהשקט ומהמשפט שהפך להיות שגור מאז שנחתנו "תגידי תודה שנותנים לך לפתוח את הפה, ותעריכי כמה אני ליברלי". או כמו שאמרה הדודה "כל פעם שאני שרה, אני מפגינה. הפך להיות נורא פשוט להיות מפגינים בישראל. כמה נורא!"