לעתים קרובות אפילו אני נופל בפח הזה. הטיעון הזה מושמע לעתים קרובות היום, כיוון שנושא ההשכלה הגבוהה נדון כמעט מדי יום בתקשורת, בגלל ועדת שוחט.
מובן שהועדה שלילית וצודקים הסטודנטים והמרצים, אולם אשתדל להתייחס דווקא לטיעון שמופנה כנגד האקדמיה בימים אלה.
אורית קמיר הביעה אותו בתגובה לאחד המאמרים:
"מעטים מדי הם אנשי האקדמיה הישראלית המשתמשים בחירותם האקדמית כדי לחקור תופעות שאינן בלב השיח המקצועי העכשווי, ומעטים עוד יותר הם אלה המשתמשים בחופש האקדמי כדי להביע עמדות חברתיות אמיצות, חשובות - אך לא פופולריות. במובן זה, האקדמיה הישראלית ומרבית חבריה מעלו ומועלים בתפקידם, ולכן קשה להתייחס באהדה לטענתם - הנכונה עקרונית - בדבר הצורך בחופש אקדמי מוגן. אילו עשו בו שימוש הולם אפשר היה לצאת למאבק בלב הרבה יותר שלם."
אגב, כותב אותו מאמר היה מתמטיקאי.
במלים אחרות, אנשי האקדמיה אינם צריכים לבכות על מר גורלם כיוון שהביאו אותו על עצמם. ומדוע הביאו אותו על עצמם? בגלל הסתגרותם ב"מגדל השן", הביטוי החביב כל כך. לחלופין, בגלל שהם לא מתערבים בנעשה במדינה, מן הראוי שהמדינה תתערב אצלם והם ישלמו על האפתיות שלהם.
ישנם מספר כשלים בטיעון מעין זה.
ראשית, איש לא בדק כמה אנשי אקדמיה כן מתערבים בנעשה במדינה. בכמה ועדות ציבוריות מכהנים אנשי אקדמיה? מה תדירות הופעתם של אנשי אקדמיה בועדות בכנסת? האם אנשי אקדמיה אכן מדירים רגלם ממשרד החינוך ומייעוץ למשרד זה באשר לתכניות לימודים? קל יותר להטיח את הטענה (וכאמור, גם אני עשיתי זאת לא אחת) שהם מסתגרים במגדל השן, במקום לבדוק, האם פרופסורים לחינוך, למשל, עוזרים למשרד החינוך בפרויקטים ובהתווית קוים חינוכיים, לחלופין האם הם מנסים לעזור ומתעלמים מדבריהם ברגל גסה (המצב הסביר יותר, עד כמה שידיעתי מגעת).
אולם, מימיי לא אהבתי טיעונים אמפיריציסטיים מדי. ונניח שנכון, שאנשי אקדמיה אכן מנותקים, שהם לא מגיעים לועדות הכנסת, לא מיעצים לועדות החינוך וכו' וכו' וכו'.
אז נעבור שלב.
עתה, לשלב האנלוגיה. האם מישהו מצפה מהקבלנים שיסבירו כיצד יש לבנות את האומה? האם חשמלאים אומרים לנו כיצד לחבר את חוטי האומה יחדיו? מי מיאתנו מצפה מנהגי האוטובוס שיאמרו היכן יש לפנות? אם כך, מדוע על אנשי אקדמיה, נאמר פרופסור לכימיה, ביולוגיה ימית, ואפילו ספרות או מדעי המדינה, להגיד לאומה כיצד לנהוג?
אהח, התחסדות קדושה.
כולנו יודעים מדוע מצפים מאנשי האקדמיה להביע עמדה. הרי האקדמיה מקדשת את הידע, ולכאורה אנשי האקדמיה יודעים את התשובות. מכאן, הם מחויבים לתת אותם לנו העם. יותר מכך, הם מחויבים גם בגלל שאנו משלמים להם את שכרם.
בעצם, מצבם של אנשי האקדמיה כאן דומה למצבה של מדינת ישראל. גם ישראל תמיד משתוממת בכל פעם שהעולם בא אליה בטענות על מעשיה בשטחים הכבושים. הרי כל העולם עושה ועשה דברים נוראים הרבה יותר, ורק אלינו באים בטענות. הכשל הוא דומה: לו אנשי האקדמיה לא היו טוענים שהם יודעים ומבינים דברים יותר טוב מאנשים אחרים, לא היו באים אליהם בטענות על הסתגרות במגדל השן. לו ישראל לא הייתה טוענת שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ערש המוסריות העולמית, לא היו באים אליה בטענות על מעשיה בשטחים הכבושים. אז מקצת הטענה מוצדקת בגלל התנהגותם של אנשי האקדמיה עצמם, שמוכרים עצמם (בעיקר לחבריהם, אגב) ככאלה שמבינים ויודעים, ובודקים, וחוקרים, ויורדים לעומקו של עניין. (ושוב יש להגביל את הדברים כאן. חבר אקדמיה שמתערב לעתים קרובות מדי בעולם המציאות, זוכה בעיקר לבוז ולהתייחסות המעידה על חוסר חשיבותו בעיני חבריו)
אבל, בגלל טעותם של אנשי האקדמיה צריך לבוא אליהם בטענות? חוששני שהתשובה היא שלילית.
הדרישה מאנשי האקדמיה להתערב במציאות ובחברה הישראלית בגלל מעמדם כ"אנשי אקדמיה", עדיין מחייבת ביסוס רציני יותר מעבר לטענה העצמית של מקצת אנשי האקדמיה שהם מבינים ויודעים את המציאות טוב יותר מאנשים אחרים. (פוזה נפוחה שלרוב אין בה ממש מעבר לאגו מנופח של מי שהקדיש שנים למחקר של דברים חסרי חשיבות לחלוטין).
לאנשי אקדמיה יש יכולת להבהיר מדוע הם לא אמורים להתערב בשיח המציאות הקיים. קודם כל, הסתכלו על כל אלה שניסו, חברי האקדמיה שהצטרפו לפוליטיקה, ותראו כשלונות פוליטיים מהדהדים. די לראות את פרופ' יולי תמיר, ועוד לא שחכנו את בן-עמי. אבל נעזוב את הפרקטיקה. כאמור, לא יפנו בטענות כנגד פרופסור למתמטיקה חישובית בטענה שהוא לא תורם את קולו לשיח הציבורי בסוגיות בוערות, הרי הוא לא אמור להבין בכך טוב יותר מאותו קבלן שהזכרתי קודם, שלא נדבר על נהג מונית. אבל מאנשי מדעי הרוח והחברה כן מצפים לתרומה משמעותית. מדוע? כי הם מבינים במבנה החברה, הם מכירים את האנושות על בוריה, מחקריהם מהווים מפתח להבנת החברה והאדם, ועל כן, מן הראוי שיעזרו לנו בפענוח עתידנו המשותף.
אולם, האקדמיה אינה מיקשה אחת. כל אקדמאי יודע לפחות על מאמר אחד שמפריך לפחות ממצא מרכזי אחד שלו. נכון, ישנן תיאוריות המקובלות על כולן. היפה בהן שהן תיאוריות שלרוב מבוססות על אקסיומות שקשה להפריך או להוכיח. קל להראות שהשפה משפיעה על בנית המציאות. קשה מאוד להוכיח זאת בכלים מדעיים. לכן, אותו מדען חברתי שינסה להתערב בנעשה בחברה יודע מלכתחילה שאין קו אחיד וחד משמעי בו צריך ללכת. אולי יש דעת רוב בתחום שלו, אולם הרוב בכל תחום שהוא אינו ערובה להצלחה כלשהי, וודאי לא בצדק, גם לא באקדמיה.
אין באקדמיה המלצות נכונות. אותם מחקרים, מעצבנים, שבסופם יש חלק יישומי של כיצד יש לנהוג, הם מחקרים שכל מטרתם לשלם מס שפתיים לחברה. הם מבוססים על יומרה שאין מאחוריה כמעט כלום. המחקר הספציפי שעשו החוקרים לעולם לא יוכל להכיל את כל התופעה אותה הם חקרו, ולכן המלצותיהם יכולות להועיל כשם שהן יכולות להזיק.
אז כן, הציפיה החברתית שיש מאנשי האקדמיה לתרום באופן משמעותי לחברה מבוססת בעיקר על יוהרתם של אלה, ואין מאחוריה כיסוי משמעותי. אנשי אקדמיה לא יודעים טוב יותר מאנשים אחרים מה יש לעשות וכיצד יש לנהוג. מחקריהם אמנם מבוססים, ושיטותיהם מעמיקות, אולם לרוב מטרתם היא לשמור על תפקידו של אותו איש אקדמיה או לדאוג לכך שיקודם לדרגה הבאה (לחלופין יקבל קביעות - דבר שהולך ונעלם בנוף הישראלי). המחקר מענין לשיח המחקרי בו משתתף אותו חוקר, אולם כל ניסיון לתרגם מחקר לשפת מעשה בחיי היומיום עושה עוול לשני הצדדים, גם לחיי היומיום וגם למחקר. מטרת ההשתתפות במחקר האקדמי היא להתקדם בשדה המחקר. ייתכן ויהיו מי שימצאו דרכים לישם מחקרים אקדמיים, אולם סביר שאנשי אקדמיה לא יהיו אותם האנשים. הם טובים בלחקור, בלהסתכל על המציאות, אולי לספק תובנה או שתיים לגבי פיסת מציאות כזו או אחרת. אולם אין לגזור מתובנה זו לגבי פיסת מציאות, לגבי השתתפות בשיח החברתי. להיפך, שימוש שעושים אנשי אקדמיה ביוקרתם האקדמית כדי לדון במציאות רק מעמידם באור נלעג.
מותר לאנשי אקדמיה להשתתף בשיח הציבורי. אולם, אין לצפות שיעשו כך מתוקף היותם אנשי אקדמיה. מותר להם להשתתף כאחד האדם. אל להם להשתמש ביוקרתם האקדמית כדי להשתתף באותו שיח. אולם אל לה לחברה לשפוט את האקדמיה על כך שאינה משתתפת בשיח הציבורי. זהו אינה תפקידה. יתר על כן, החברה לא תרוויח אם אנשי אקדמיה יחלו לתפקד כמדריכים חברתיים.
ונסיים באותו משל שמי ניסה להמשילו. בכדי לטפל בבעיה רפואית כלשהי, הולכים לרופאים. המשל נכון, אולם אנשי האקדמיה אינם משולים לרופאים. אנשי אקדמיה משולים לביו-כימאיים שחוקרים חומצות אמינו. דומני שאיש לא יילך לרפא מחלה אצל חוקר חומצות אמינו. כך גם עם אנשי אקדמיה. אין בידם את התרופות לחוליים הציבורים. לכן, אל להם להשתמש בתפקידהם לשיפוט החברה, אולם אל לחברה לשפוט אותם אם הם בוחרים לנהוג בצניעות ובכנות בהימנעותם משימוש בתאריהם האקדמים להיות מורי נבוכים לחברה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
