חרונולוגיה חסרת חשיבות

"אתה חושב שזאת אותה מדינה? אתה באמת חושב שאין כאן שתי מדינות?"

השאלה הגיעה מהצד השני של הקו.

אני חייב להודות שאיני אובייקטיבי. לא, ודאי שאיני אובייקטיבי. מדי פעם בפעם אני מגיע לאותו אזור מוכה אסון, מוכה גורל, שאיש לא התעניין בו לפני עשר שנים, ולולא האסונות הפוקדים אותו השכם והערב, איש לא היה מתעניין בו גם כיום. אבל כיום הוא צבעוני מאוד האזור הזה. מאוד צבעוני. מדי פעם אני מגיע אליו. לעתים אני אפילו מספר רשמים משם.

בחנוכה האחרון הייתה שם הפגנה. הימים היו סוערים, ולאו דווקא גשומים. הייתה אז שביתה במערכת החינוך התיכונית והגבוהה, מישהי מיכן זוכרת את אותה שביתה? הייתה אז גם שביתה במערכת החינוך האקדמית, שביתה שדווקא תיזכר לדיראון. היה גם המצב הרגיל באותו אזור. באותו שבוע דווקא ביום שאני הגעתי לשם, החליטו לעשות הפגנה. הפגנה במרכז העיר. הסבירו לי שזה חריג, בדרך כלל אסור להתקהל שם. זה די מסוכן.

בצעד חריג החלטתי ללכת להפגנה. כי אני איש שלא הולך להפגנות. מה לי ולהפגנות? אני יושב לי בצל מקלדתי ושופך מררתי על העולם באמצעות קצות אצבעותיי. מה פתאום שאניע רגליי, טוב נו גלגלי מכוניתי, והגעתי לאזור ההפגנה. ססמתה הייתה באנו חושך לגרש. כי החושך היה החושך החברתי שהיה מסביב. ההפגנה אורגנה על ידי כל מיני גופים. מי לא היה בהפגנה הזאת. אנשים,  בעיקר אנשים לא היו שם. היו פחות מחמישים אנשים. אבל מה, היו מכל מיני  קבוצות. היו נכים שהתלוננו על כך שפוגעים בהם, לא מעדכנים להם קצבאות ולא דואגים להם שיוכלו להגיע למקומות, היו אנשי חינוך שזעקו את זעקתה של המערכת הפגועה, הפצועה, הדלוחה שהם חלק ממנה. היו שם אנשי העיר שרצו להדליק חנוכיה כדי לגרש את החושך. והם היו שם יחד. למה?

כי הם כולם הבינו שהמדינה זנחה אותם. הם כולם ידעו שהמדינה התנערה מאחריותה לדאגה להם.

אנשי העיר ידעו שהמדינה התנערה מאחריותה לבטחונם.

המורים ידעו שהמדינה התנערה מדאגתה לחינוך,

הנכים ידעו שהמדינה התנערה מאחריותה לחלשים ולפגיעים.

אני הייתי שם כי טוב נו למה הייתי שם. אני הייתי שם כי אני מסכים ומבין שזה המצב.

אז כן, לכל אותם תל אביבים שמחלקים זמנם בין שדרות לתל אביב, לכל אלה שנוסעים לקניות בשדרות כדי להראות שאין כאן שתי מדינות, לכל אותם אנשים שחיים בשדרות ומתלוננים שיש כאן שתי מדינות צריך להגיד די!

אין כאן שתי מדינות. יש כאן מדינה אחת שבה לשלטון המרכזי לא איכפת מהנעשה בתחומו. יש כאן מדינה שבה המדינה כגוף התנערה מאחריותה לאזרחים. יש כאן מדינה שהתנערה מכל מה שהוא מוסרי או אנושי.

אם אנשים בשדרות לא מאמינים, הם יכולים לשאול את מחוסרי הבית שקופאים למוות בקור. הם יכולים לשאול את אותם אפריקנים. הם יכולים לשאול את העניים, את המרוויחים שכר מינימום ומטה. את אותם אזרחים שמעדיפים לקחת את החוק לידיים כי הם יודעים שאין כאן מספיק כוחות שיטור. הם יכולים לשאול בקרית שמונה שם קוצצו הקלות המס בחצי. בעצם, הם יכולים פשוט לפקוח עיניים ולהסתכל סביב.

הכל זועק לכך שזאת מדינה אחת. בשדרות, באשקלון, בתל אביב (והסמולן המאניק לא יטעה שהוא יוסיף גם בעזה), בכל המקומות האלה ברור שזאת מדינה אחת. מדינה אחת שלשלטון בה לא איכפת מחיי אנשים.

אז כן, עניתי בפשטות לשאלה בטלפון: "זאת מדינה אחת שבה המדינה התנערה מאחריותה."

הייאוש מהצד השני של השיחה הבהיר שהסכמה קיימת. רק מסקנות ממנה אין.

מוקדש לח"נ בהודאה באשמה.

אני רוצה גם, ואולי הגיע הזמן שאעשה זאת. כך אפתור את הלחצים האיומים שאני נמצא בהם בזמן האחרון. איך אתה לא שם? הן כולן שואלות אותי. מה, עוד לא הצטרפת? מטיחים כנגדי מימין ומשמאל.

בתחילה עוד השתמשתי בתירוץ השחוק, אני מחכה לרשת הבאה, אני מחכה לרשת הבאה, אליה אני בטוח אצטרף, אבל כרגע, אל פייסבוק, זה לא מתאים, אני אף פעם לא הייתי טרנדי, תמיד הגעתי באיחור. אז לא, לא תודה, לא תודה, לרשת הבאה, לרשת הבאה.

אפילו לפה, כן כן, לאתר מצליח זה הגעתי מאוחר מדי, איני מאצולת 4 הספרות, שייך לחלק מההמון של 5 ספרות במספר הבלוג. נכון, היום זה נראה מרשים, כשרוב הבלוגרים הם בעלי 6 ספרות. אבל איך קינאתי באלה שהיו להם 4 ספרות בבלוג, שלא נדבר על פחות מזה במספר הבלוג. גם לפה הגעתי לאיחור.

ולא, לפייסבוק לא התחברתי. אולי אקים לי רשת חברתית של עצמי. רק אני אהיה חבר בה. אני אשים בה את כל התמונות שלי שאני רק ארצה, ורק אני אוכל לראות אותן. אני אוכל גם סוף סוף להמציא לי כל מיני חברים דמיוניים ולהוסיף אותם. רשת של חברים דמיוניים שלי. אולי הגיע הזמן לנצל את ההזדמנות. אני אשים את גלוריה האפי כחברה שלי ברשת הדמיונית הזאת שלי. וגם הכרונולוג יזכה למקום של כבוד וכל השאר גם. קפקא גם הוא יככב שם, ובכלל גם h&d יקבלו שם מקום. בכלל, אני אהיה שם החבר של עצמי ורק אני ועצמי נהיה ברשת.

אני אקים כל מיני קבוצות מטרה מה זה מגניבות כמו עצרו את הקוברות הירוקות או לחלופין השמיטו את בן משמות משפחותיכם, נראית לי רשימה מה זה מגניבה. תחשבו, זה מה זה יקצר את שמות המשפחה של כל מיני אנשים. אני אקים קבוצות מאורגנות כמו למשל גם לי יש יותר מחמישה בלוגים שאני מפעיל באופן קבוע או לחלופין גם אני זוכר שאני לא זוכר וגם תמיד נזכור שהיום אינו אתמול. כל מיני קבוצות חשובות שכאלה. עם מטרות מרכזיות.

מובן שהרשת שלי  תגדל במהירות אקספוננציאלית. כל יום יהיה בה כמות זהה של חברים וכידוע זהות היא זהות היא זהות והיא מתרבה וגדלה ומשתנה כל הזמן, ואי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. ומתישהו אני אתחיל לשנוא את חבריי לרשת החברתית, שהם כזכור יהיו רק אני, ואתחיל לכתוב כנגדם כתובות נאצה כגון כמה הם אידיוטים ושהם חייבים להשמין או חיבים לרזות ושנמאס לראות כל הזמן את אותם פרצופים ושחייבים להשתנות, לחדש, להתרגש, רפי, ואתחיל לפלג ולאחד, להאיץ שנאות ולהאיץ חלקיקים, אדרוש מחברים אחרים ברשת לעזוב אותה לאלתר או לשתוק לנצח או לדבר עכשיו. כן, מתישהו הרשת באמת תהפוך לחור שחור שאבלע לתוכה את הכל וגם אבלע לתוכה לגמרי.

מתישהו הרשת החברתית שלי, שתהיה רק שלי ושרק אני אהיה חבר בה, תגדל עליי, תצמח ממני, תעטוף אותי מכל הכיוונים שאשכח שאני קיים ואדע שהרשת היא הקיימת והיא חזקה ממני, יפה ממני, נערצה ממני, ואקדיש את כולי בשבילה, ואתן לה הכל.

הו הרשת, הרשת החברתית שלי. בשבילך אני קיים, ואפילו דג את לא מביאה לי.

מראיין: נמצא איתנו מנכ"ל מפעל/ חברת שיווק/ חברת קמעונאות/ מוסד חינוכי, מר XXXX YYYY. ערב טוב.

מרואיין: ערב טוב.

מראיין: הארגון שבראשו אתה עומד, מאוד מצליח. איך אתה עושה את זה?

מרואיין: ראשית, הכל מבוסס על עבודה קשה. עבדתי מאוד קשה בהתווית מדיניות כלכלית ועסקית נכונה. ההצלחה שלנו מבוססת קודם כל על ראייה לטווח ארוך בשילוב של ניצול היתרונות שלנו והמשאבים שאנחנו יכולים למקסם. מובן שנוסף לכל אלה גם חשוב מאוד ליצור רשת של קשרים שתעזור לנו להתקדם הלאה.

שאלה: כן. ועשית כל זאת בזמן קצר מאוד.

תשובה: כן, נכון.

שאלה: כמה זמן אתה נמצא בתפקידך.

תשובה: אני עכשיו מסיים את שנתי השלישית, אבל כבר כשהגעתי ראיתי לטווח הרחוק. ואני מאוד גאה להראות הישגים שאף אחד לפניי לא הראה אותם. אני חושב שהצעדנו את הארגון צעדים רבים קדימה. ברור שלא עשיתי כל זאת לבד, יש איתי צוות מנהל מצוין וגם צוות עובדים. אבל בשלוש שנים שאני בתפקידי הראינו הצלחות מרשימות.

שאלה: ולפני תפקידך הנוכחי, היכן היית?

תשובה: אני הייתי בתפקיד בכיר מאוד בצבא. כפי שהרקורד שלי מראה, אני הייתי אחראי על מספר רב של דברים שמאוד הצליחו שם.

שאלה: ואיך קיבלת את תפקידך הנוכחי.

תשובה: כמו כל קצין בכיר, אני נמצא בעין הציבורית, וכל אחד יכול לראות את הרקורד שלי, את ההצלחות שיש לי, את שיטות הניהול שלי והערכים שלי. אני חושב שבעלי הארגון בו אני נמצא עכשיו ראו את כל אלה, ואת היכולות שלי בכל התפקידים שעשיתי בצבא והבינו שאני האיש המתאים גם לתפקיד הזה. אני חושב שמה שקורה בצבא מאוד קשור לחברה האזרחית והכלכלית, ולכן המעבר שלי מהצבא ולתפקיד בכיר בארגון הוא משהו טבעי.

שאלה: אנשים עלולים לתהות, בכל זאת הצבא הוא גוף מאוד שונה מהארגון בו אתה עומד כעת. האם הערכים של הצבא אינם מתנגשים עם הערכים בארגון שלך כעת?

תשובה: זה נכון אמנם שהמערכת הצבאית היא מערכת מאוד היררכית. בארגון בו אני כעת היררכיה שכזאת עלולה מאוד לפגום, שכן האווירה, כמו בכל ארגון כלכלי, צריכה להיות פתוחה וזורמת יותר. היררכיה עלולה להביא לקיפאון. אבל כל מי שבוחן את הרקורד הצבאי שלי יודע שגם שם לא דגלתי במשמעת נוקשה, שגם שם עודדתי אנשים לראש פתוח, ליצירתיות, לביקורתיות. ואני חושב שתכונות אלה, שאפשר לעודד אותן בכל מקום, הן אלה שעזרו לי להגיע גם לעמדה הבכירה בצבא וגם לעמדה בה אני נמצא כעת.

שאלה: אני מקווה שלא תחשוב ששאלה זו חצופה מדי, ומובן שאם היא לא נוחה לך אינך חייב לענות, אבל מותר לשאול כמה אתה מרוויח בכל חודש?

תשובה: אני חושב שההצלחות שלי מדברות בעד עצמן, ועל כן השכר המשולם לי אינו גבוה כלל. יתר על כן, אני חושב שבעלי הארגון שלי מאוד מרוצים ממני, ולכן שכרי נתפש גם בעיניהם הוגן מאוד.

שאלה: אבל בכל זאת, אולי תהיה מוכן לתת לנו את התשובה במספרים.

תשובה: אני חושב שהמספרים של משכורתי רק יסיטו אותנו מהדיון הענייני שהוא כיצד מובילים את המפעל שלי ואת מדינת ישראל כולה להצליח כמו שהמפעל שלי הצליח, וכמו שכל פעולותיי בצבא הובילו להצלחות.

שאלה: ובכל זאת, דיווחים בתקשורת מדווחים ששכרך הוא X עשרות אלפי שקלים בחודש, אנחנו בכיוון?

תשובה: אני באמת מעדיף לא להיכנס לזה.

שאלה: כשהX עשרות אלפי שקלים לא כולל אופציות ובונוסים.

תשובה: אני חושב שאני עובד קשה מאוד בשביל השכר הזה, ובעלי הארגון מאוד מרוצים. התוצאות שהצגנו הן תוצאות מעולות, וזה בעיקר בזכות עבודה קשה שמצדיקה זאת.

שאלה: אתה יודע כמה מרוויח עובד שמתחיל אצלך בארגון?

תשובה: תשמע, אני מתעסק באסטרטגיה הארגונית, אני לא יכול להיות בקיא בכל פרט ופרט בארגון שלי. בשביל זה יש לי ראשי אגפים ומערכות משנה.

שאלה: יפתיע אותך אם נאמר לך שעובד מתחיל בארגון שלך מרוויח חצי X אלפי שקלים בחודש?

תשובה: אני לא אהיה מופתע, שכן כפי שכבר אמרתי לך איני מתעסק בפרטים האלה, אלא יותר בתכנון האסטרטגי שהובילו את הארגון להצלחות שלו. מצד שני זה יפתיע אותי כי איני בקיא בפרטים האלה.

שאלה: גם עובד שעובד בארגון שלך שלוש שנים, כמוך, מרוויח את אותו חצי X אלפי שקלים בחודש. האם אתה מרגיש בנוח כשהפער בינך לבין עובד זה הוא פי 20?

תשובה: אני עובד מאוד קשה ועושה ימים כלילות למען הארגון. אני יכול להגיד לך שאם יש 24 שעות ביממה, יש ימים שאני עובד 25 שעות, זה כולל כמובן טיסות ודברים כאלה ((מחייך)).

שאלה: אז אולי אני אנסח את שאלתי מחדש. אתה חושב שפער של פי עשרים בינך לבין העובד המתחיל, ושוב פער זה הוא רק בשכר, ולא כולל את הבונוסים והאופציות שלך, הוא פער מוצדק?

תשובה: אני יודע שהזמן אותו אני משקיע לארגון וההצלחות אליהן הצעדתי את הארגון בהחלט מצדיקות את השכר שלי.

שאלה: ובכל זאת, האם לאותו עובד אין חלק בהצלחות אלה? האם הוא אינו משקיע מזמנו?

תשובה: ברור שללא העובדים המסורים שלנו לא היינו מגיעים להצלחות. אני יודע שהם עובדים מאוד קשה ולכן אני דואג שלכל עובד שיש בעיה או משבר אנחנו מאוד עוזרים. תשמע, חוץ מזה, הארגון שלי גם משקיע הרבה מאוד באחריות חברתית, ורק חודש שעבר למשל תרמנו X מיליונים לעמותה שתפקידה לדאוג לשכבות המוחלשות.

שאלה: כל זה טוב ויפה, אבל אולי בגלל שהעובד אצלך מרוויח פי עשרים פחות ממך הוא זקוק לאותן תרומות שהעברת לעמותה?

תשובה: אני לא חושב שיש אצלנו עובדים עניים. אני חושב שהשכר שלהם לחודש הוא שכר מאוד יפה. אל תשכח שעכשיו גם יש חוק פנסיה לכולם, כך שהם מקבלים גם פנסיה מסודרת, ומי שעובד במשמרות יכול להרויח הרבה יותר ממה שציינת.

שאלה: אני רוצה לשנות כיוון. הזכרת שבעברך היית בתפקיד בכיר בצבא. אתה חושב שיש קשר בין הפער בשכר אצלך במפעל לבין פערי השכר שיש בצבא?

תשובה: אני לא חושב שיש כאלה פערי שכר בצבא, ולכן לדעתי אין קשר. ובכלל אין קשר בין מה שקורה בעולם העיסקי כלכלי לבין מה שקורה בצבא, ואני לא רואה איך אפשר לחבר בין השניים.

שאלה: בתפקידך הצבאי הרווחת בערך פי מאה יותר ממה שמקבל חייל פשוט. כיום דמי הכיס של החייל הפשוט עומדים על 400 שקל לחודש, בעוד אלוף מקבל 40,000 שקל בחודש. אתה לא חשוב שפער שכזה מכין את הקרקע לפערי השכר שלאחר מכן יהיו בארגונים אחרים?

תשובה: אני חושב שהשירות הצבאי הוא זכות לכל אזרח ואדם. יותר מזה, הוא ערך. אני תרמתי לצבא את מיטב שנותיי, ועל כן אני יודע כמה זה קשה וכמה זה מצדיק את מה שקיבלתי. אני חושב שהצבא הוא עולם אחר, שאין בינו לבין העולם העסקי קשר מבחינה ערכית או אחרת. אני חושב שמי שלא עושה את שירותו הצבאי לא תורם למדינה את מה שהוא צריך וחייב. השירות בצבא לא יכול ולא ראוי שימדד בכסף. כל אדם נותן את השלוש שנים שלו למדינה. אסור לנו כמדינה לחשוב כמה זה עולה לנו. אני לא מקבל את החשיבה שאפשר לדבר על הצבא ועל הקורה בו במונחים כלכליים. לכן לא, אני לא  חשוב שיש קשר בין מה שקורה בצבא לבין מה שקורה בארגונים אחרים ואי אפשר ללמוד מהצבא לעולם החוץ צבאי. אני חושב שזאת מסגרת הסתכלות מאד לא נכונה. אני לא חושב שבתוך הצבא יש פערי שכר. להסתכל על הצבא מהפריזמה הזאת זוהי טעות שאסור לנו לעשות, לא כבודדים, לא כצבא אבל וודאי וודאי לא כמדינה שחפצה חיים.

שאלה: אז רק לפני סיום, אני רוצה לחדד, לדעתך העובדה שהפער במשכורות בצבא עומד על פי מאה אינה קשורה לכך שהפער במשכורות בארגון בראשו אתה עומד הוא פי עשרים?

תשובה: נכון מאוד. לכל מסגרת יש את הכללים שלה, ואי אפשר לקשור ולחבר בין מסגרות. אני לא חושב שמה שקורה בצבא קשור לחברה האזרחית והכלכלית. אתה עושה כאן קשרים וחיבורים שאסור לעשות. יש כאן ערבוב של מין בשאינו מינו. אני חושב שהקו הזה של שאלות אינו נכון.

מראיין: תודה רבה לך.

מרואיין: אין בעד מה, שמחתי.

ומה התפקיד של הממשלה? זאת הייתה שאלתו הסופית, ואולי הראשונית, של ירון לונדון כשראיין את מאיר שטרית, שר הפנים אתמול. היה זה לאחר המעין דיאלוג הבא:

ירון לונדון: הגיעו לתל אביב כמאה אפריקנים על סף רעב. בתי החליטה לתמוך בהם, כי אנשים רעבים על סף דלתך אתה דואג להם, ואספה להם מזון, אולם, מה הממשלה מתכוונת לעשות בנושא?

מאיר שיטרית: הממשלה העבירה כסף חצי מיליון שקל לעמותה שתטפל באפריקנים. נכנסו יותר מ11000 שנה שעברה וכבר בחודשיים הראשונים נכנסו יותר מ2000. הממשלה מחזיקה אותם בקציעות במעצר ואז היא נותנת להם אוכל, מים, חשמל, שמיכות, כשהם יוצאים היא לא מטפלת בהם. בחוץ שעמותות יטפלו בהם. זה לא התפקיד של המדינה. מה צריך לעשות? לסגור את הגבול, להעלות אותם על מטוסים ולהחזיר אותם למקום שממנו הם באו. הגיעו רק 600 מדרפור.