חרונולוגיה חסרת חשיבות

כמו רבים וטובים, גם אני נחשפתי, שלא בטובתי, לנאומה הראשון של ד"ר רות קלדרון. לא סתם, הנאום היה אמור לעורר בי השראה. חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא באה? השראה.

כמו רבים פחות, וטובים, באותה המידה, נחשפתי לחלקים מנאומו של המשיח הבא, הידוע גם בשם נפתלי בנט. גם הוא לא עורר בי השראה.
שניהם עוררו בי כעס מאותה הסיבה. סיבה פרוזאית לכאורה, אבל חשובה לאנשים שכמותי, כלומר סנובים נפוחים שחושבים שהם יודעים הכל. הדיקציה. כן, אותו הדבר הקטן עליו עמד כבר ברנרד שאו בפיגמליון, הדיקציה, הדיקציה. חיתוך הדיבור. שניהם דיברו בחיתוך דיבור נמוך, כשרות קלדרון גם משתמשת בטון דיבור של מורה, פחות או יותר, ובנט מדבר כפראח. אז התעצבנתי. על ניגונם של הנאומים, שהיה ניגון מכוער בעיניי.

 אבל רות קלדרון עיצבנה הרבה יותר. בגלל ההשראה שהיא אמורה הייתה להשרות. ולמה? כי גם אני למדתי עמוד תלמוד בימי חלדי. להלן סיפור שייתכן שהוא אמיתי. כשלמדתי בחטיבה נהגנו ללמוד "אגדה". כלומר, סיפורים מאוצר האגדה היהודי, שאותו ערך ביאליק, אם אני זוכר נכון, יחד עם רבניצקי. נהגתי לסבול מאוד. האגדות היו מטופשות ברובן, כטיבן של אגדות, שאותן אגב הכרתי מספרי אגדה לילדים שקראתי בהיותי צעיר יותר. המורה, דווקא מורה טובה, ראתה אותי בעניי, ניגשה אליי ואמרה, אל דאגה בחצי השנה של השנה נעבור ללמוד תושב"ע, הלא היא התורה שבעל פה. ואכן, עברנו ללמוד דיני שור מועד (או משהו דומה). ומאוד נהניתי.

 אין ויכוח על תהליך החילון והצורך של התרבות בישראל לשאוב מהמקורות היהודיים. היהדות כתרבות היא אבן בסיס בתרבות הישראלית. כך הייתה מעולם. נכון, שחלקים מהציונות העדיפו את התנך על התלמוד, אולם התלמוד כאוצר היהודי חשוב מאוד לתרבות היהודית. צורת הלימוד היהודית, זאת של החברותא, הוכחה כאחת הטובות בהיסטוריה. ההוכחה לכך היא כל אותן תיאוריות של למידה אקטיבית כיום, בהן התלמידים אמורים ללמד האחד את האחר, ללמוד יחדיו, ולהגיע לידע יחדיו, ולא על ידי הוראה של מורה אותם. וזוהי החברותא ואלו הם לימודי התלמוד היהודי.

יתר על כן, גם ריבוי הקולות מצוי בעמוד התלמוד מן המוכן. שכן, העמוד מעוצב כקולאז של קולות הארוגים יחדיו, זה ליד זה, זה מתחת לזה, וזה מעל זה. לא מזמן שמעתי טענה שהתלמוד היה אחד הטוקבקים הראשונים (השוו את עימוד התלמוד לעימוד דף אינטרנט ותמצאו דמיון). פרובוקטיבית פחות היא הטענה שהתלמוד היה מעין ההיפרלינק הראשון. התלמוד, ואיתו תרבות הלמידה והידע חייבים להיות חלק מהתרבות הישראלית. כן, צודק יאיר לפיד (כואב לי לכתוב זאת) שכל ילד בישראל צריך להיחשף לדף תלמוד, וליותר מדף אחד, וצריך ללמוד כפי שנהגו היהודים ללמוד תמיד - בחברותא סביב הדף. אגב, צודקים גם החרדים שלתלמידיהם תהיה בעיה קטנה ללמוד חומרים אחרים, שכן הם טובים בלמידה. אגב, היית מצפה שטקסט המבוסס על רב-קוליות יוביל לתפישות סובלניות ופתוחות לקולות רבים, אבל גאוניותה של כל דת היא ביכולתה להסתיר את יופיה מהאנשים המאמינים בה.

 הבעיה עם נאומה של רות קלדרון לא היתה זאת. הבעיה הייתה שרות קלדרון התייחסה לויכוח עם החרדים והדתיים על התרבות היהודית. התרבות היהודית חשובה, אך במדינת ישראל הויכוח אסור שיהיה על התרבות היהודית. שכן, כל עוד רות קלדרון תתווכח על מעמד התלמוד בתרבות היהודית בישראל, היא תתעלם, כפי שעושה מפלגתה, מכל מי שאינו יהודי בישראל. הויכוח בישראל הינו "מיהו יהודי" ו"מהו יהודי", כשבנט, החרדים, קלדרון ופירון מנהלים בינם לבין עצמם. מחוץ לויכוח זה נמצאים 20% מאזרחי ישראל הערבים הלא-יהודים, עוד אחוז לא קטן של מהגרים אינם יהודיים מרוסיה, ועוד אחוז קטן עוד יותר של מהגרי עבודה מארצות באפריקה ובדרום מזרח אסיה. שלוש קבוצות אלה מודרות מהדיון על "מיהו ומהו יהודי" אותו מוכנים לנהל קלדרון וחבריה עד זוב דם. הדיון במדינת ישראל (כפי ששמה מעיד עליה כאלף עדים) צריך להיות "מיהו ישראלי" ו"מהו ישראלי." זהו הדיון שממנו נרתעים קלדרון ומפלגתה ובכך ממשיכים בהדרתם של אזרחים רבים, תוך התנאות ברעיונות ליברלים ומתקדמים.

 העצוב בנאומה של קלדרון הוא בכך שהיה מעורר השראה (אם נשתמש בדקדוק חז"ל) לכל כך הרבה ישראלים. השראה זו מעידה עד כמה איבדה מדינת ישראל את הכיוון ועד כמה הקבוצה היהודית שבתוכה מכונסת בתוך עצמה. דיונים על זהותה של המדינה היו תמיד, ולפני כעשור או שניים הם עדיין היו סביב מהי אותה ישראליות ומהי אותה מדינת ישראל, והמתח בין היהודי והדמוקרטי. כיום, נאום שכמעט לגמרי מוותר על הדמוקרטי (ר"ל מתעלם מכעשרים וחמישה אחוז מהאזרחים) ורק הופך את היהודי (כלומר את הרוב) לפופלארי ונגיש יותר הוא זה המעורר השראה. 

 כן, גם תלמידים שאינם יהודים צריכים ללמוד עמוד תלמוד, שכן לימוד זה מחדד את המח לכל לומדיו. וגם תלמידים יהודיים צריכים ללמוד קוראן ועיקרי האמונה המוסלמית ואת הברית החדשה הנוצרית. אבל ניכר שחלקה השני של משוואה זאת מענין את רות קלדרון כקליפת השום, וכך קלדרון סובלנית, ודורשת סובלנות כלפיה מצד כל היהודים שסביבה, ושותקת, שתיקה רועמת מדי, ביחס לכל מי שאינו יהודי, ושסובל באמת בישראל.

 ואת כל זה היא עושה בדיקציה של מורה פרחה בנאום בכנסת. הבו לי את הנרי היגינס, אלייזה דוליטל או לכל הפחות את ברנרד שאו!

ושוב אנחנו בתקופה הזאת של השנה, בה העיתונות הישראלית מספרת על הטמטום האמריקאי. על כך שהסופרבול הוא על ההופעה של ביונסה. מודיעים על כך שהפרסומות הן הדבר החשוב באמת, ומדווחים על הטרנד של פרסום הפרסומות של הסופרבול באינטרנט. וכמובן, כולנו כבר ראינו את הפרסומת של בר רפאלי לסופרבול!

ומתישהו יספרו על החיה שבוחרת את הקבוצה שתנצח את הסופרבול. וההימורים בוגאס. וכמויות השתיה והאוכל שהאמריקאים שותים. וש"כן, יש גם משחק, אבל הוא לגמרי שולי" או לחלופין "לאיש לא באמת איכפת מי ינצח במשחק עצמו." ועוד אגדות מאגדות שונות שכל מי שאינו גר בארצות הברית יכול להאמין להם.

כמובן, אם תשוו את גמר אליפות העולם בכדורגל לסופרבול, לא תמצאו דיווחים דומים בישראל. 

אבל בעצם מה אני רוצה? סובלנות תרבותית בישראל? ניסיון כן להכיר תרבות אחרת? להעריך אותה? בישראל?

הרי אני ואפסי עוד הוא התכונה הישראלית המובהקת, ולמה שהדבר יהיה אחרת ביחס לסופרבול? למה שישראלים יבינו את משמעות המשחק הבודד הזה. ישראלים לא יבינו שהסופרבול הוא ענף הספורט היחיד המקצועני בארצות הברית בו האלופה נקבעת במשחק בודד. שזהו המשחק שמגיע אחרי 20 שבועות של משחקים, בהם כמעט כל משחק קובע וכל משחק משמעותי. שזהו המשחק בליגה שהיא התחרותית ביותר מבין הליגות המקצועניות (וגם הלא מקצועניות). שזהו המשחק שבו האלופה של שנה שעברה כלל לא הגיעה לפליאוף. שמאחורי המשחק הבודד הזה ישנה התחרותיות הקיצונית של ליגת הפוטבול המקצוענית בארצות הברית. הרי לישראלים אין כלל כלים להעריך תחרותיות קיצונית שכזאת, שכן בישראל יש ענף ספורט פופולארי ומחוסר כל איכות (כדורגל), וענף ספורט פחות פופולארי, אולי יותר איכותי, שאין בו כלל תחרות (כדורסל, ולכן זהו אינו ענף ספורט). ואלו הם ענפי הספורט המרכזיים בישראל. אז איך במדינה בה אין ספורט אפשר יהיה להעריך את ענף הספורט התחרותי ביותר, ואת המשחק הבודד שמזקק אליו את התחרותיות הזאת? 

אז בסיס להבין את התרבות האחרת אין בישראל. רצון להכיר את התרבות האחרת ודאי שאין. אז מדוע אני כל פעם מתאכזב מחדש מהכתבה השנתית על הסופרבול? אולי מאותה סיבה שאני כל פעם מתאכזב מנצחונה של מפלגת מרכז ריקה בבחירות בישראל. אני מקווה שאולי העם בישראל יהיה מה שאינו: טוב יותר, החלטי, פתוח, מוכן להקשיב, מנסה להבין, ולא מרוכז בעצמו, מלא מעצמו, חושב שהוא התגלמות האלוהות (או העליונות), כאמור, אני מצפה שהוא יהיה שונה מביבי לפידיהו.

אז כבר כתבתי כאן שאני בעד הרייבנס. אין לי צורך להסביר שוב מדוע. אני גם לא אסביר מדוע אארח מסיבת צפייה מחר. שהטובים ינצחו, ושוינט ימשיכו לשאול אם ההופעה של ביונסה יותר מעניינת מהמשחק עצמו. מגיע לכם.