חרונולוגיה חסרת חשיבות

לפעמים נשאלת השאלה איך להתמודד איתה.

זאת השאלה שאני שואל את עצמי עכשיו, איך להתמודד עם אלימות.

האם לצאת ולחפש את האדם או הייצור הראשון שאמצא ולשפוך עליו את כל האגרסיות שיש לי? לדעתי זו תכנית לא רעה. הבעיה שאין אנשים כאלה שאני יכול לשפוך עליהם את האלימות שלי. את האגרסיות שלי. הן אגב מוצדקות, האגרסיות שלי. הכעס שלי מוצדק. האלימות שלי תהיה מוצדקת, רק שאי אפשר להפנות אותה כנגד הגורם המתאים.

אז כרגע זעם וכעס מתערבלים בתוכי ואין לי שום דבר שאני יכול לעשות נגדם. כלום. אין על מי להוציא, אין איך להוציא.

יש רק תקווה אחת. שהחום המתיש בחוץ יחרוץ את גורלה של האלימות שלי וישרוף אותה.

זה מאוד רצוי, אחרת, צפוי יום מאוד קשה שבו אני צריך להתנהג כבן אדם מול גורמי כוח שונים שאסור לי לנהוג כלפם באלימות או באגרסיביות.

וכך אני הולך עם טונות של אגרסיות אלימות למקום בו אסור לי לנהוג באלימות.

ככה זה.

" קר לי. כל הזמן קר לי. לאחרונה. עד לא מזמן תמיד היה לי חם. ידעתי לחמם את עצמי לטמפרטורה הנעימה לי. הייתי גאה בזה שאני כל כך מוצלח. אפילו בחום גופי אני שולט שיגיע לטמפרטורה הנכונה. אבל כבר לא. היום כל הזמן קר לי. כבר די הרבה זמן. חודש חודשיים.

הכותב הנבון יוסיף: מאז שהלכת. כן.

מאז שהלכת כל הזמן קר לי. אני לא מצליח להתחמם. האם היית את זו שהנעת את המטבוליזם שלי והביאה את חום גופי למידה הנכונה? כן, אז היה לי חם. עכשיו כל הזמן קר לי.

מקלחות ארוכות יכולות להיות הפתרון לזה.

גם הרבה מאוד שינה. מתחת לשמיכה העבה. שעד לא מזמן נהגה לחמם אותי יותר מדי, והיום אני לא מצליח להתנתק ממנה בבוקר. אפילו החתול (חתולה), היחידה שמחכה לי במיטה כל לילה, לא מצליחה לחמם אותי. לא בבוקר כשאני קם.

גם לחתול קר. גם היא ראתה חורפים יפים מאלה. חורפים שבהם היה חם. בניגוד אליי, לא היה לה חתול שיחמם אותה. תמיד היתה לבד. החלטה שלנו. גורל שלה. עכשיו היא מול התנור. התנור שלא מצליח לחמם אותי.

הכותב הנבון נוטה לשקר לעיתים קרובות (פעם הוא יסביר מדוע). שכן, החום היה שם לפנייך. את לא קשורה לחום.

הכותב הציני יגלה שאת לא היית קיימת.

הקוראת הנבונה תבין שהקור נובע מבדידות."

כן כן. כתבתי את הטקסט הזה. לפני שנה ומשהו כבר. מדהים. איך הזמן רץ. הרבה דברים השתנו מאז. למשל החתול, חתולה, כבר מתה. כן כן. על שמה הבלוג, למי שעוד לא יודע.

מה עוד?

לא יודע, הבדידות עדיין פה. אבל יותר מכל אני אוהב את הטקסט הפותח הזה של הבלוג שלי. היו בו הרבה דברים שאחר כך יהפכו להיות מרכזיים לי. היו בו כמה קולות. היה כותב חכם, והיה כותב ציני והם דיברו אחד עם השני. אחר כך חלק מהם יתפרק לבלוג משלו, זה הלא ציני ולא חכם. היה זרע של פורענות מפורקת. היתה פנייה נואשת אל הקהל. אין כמו למכור את עצמך. בזול. הם היו מלאות בחול.

מה עוד קרה בשנה האחרונה? לא הרבה. הזדקנתי בשנה. כולנו. רובכם לא הייתן פה. היו דברים שחזרו על עצמם בשנה האחרונה. כמו הבלוג הזה למשל.

אה כן, היו עוד כמה דברים. כן, למשל ההבטחה כבר בפוסט הראשון שהכותב יכול לשקר. משהו שהביוגרפית שלי אחר כך עשתה ממנו הון לא קטן. שורה קטנה ולא מזיקה.

היו גם כמה דמויות. אם היתה לי אקסית מיתולוגית היתה הדמות הראשית מאחורי הפוסט הזה. זה היה זמן קצר אחרי שהחלטתי שהיא אולי תהפוך להיות אקסית מיתולוגית. בערך חודש וחצי אחרי זה.

היו דמויות נוספות. נעלמו. כמו חלק ניכר מהמגיבות כאן: ניבה הראשונה שלעולם לא נשכח ושהובילה להולדת גלוריה, הר שעדיין נעה בין חיים בלוגספריים לאחרים, ועוד כל מיני שבין רובן לא הבחנתי. רובן נעלמו.

משה. ממש משה. מאשה.

משחקי מילים מטופשים, אני חושב גם הם היו בפוסט הראשון הזה.

שאני עדיין אוהב. הוא מטיח בי ראשוניות מעצבנת וגילוי לב נאה. כבר אחרי הרבה שנה.

רק בבלוג הזה נשמרו 433 קטעים עד כה. שזה יותר מממוצע של אחד ליום. ביום שישי אפרסם שוב כמה פוסטים פירסמתי. חודש חלש היה. כי כן, עברתי דירה בשנה הזאת. מה אתם יודעים. אז החתול שנהג לשבת על הצג עליו אני כותב כרגע כבר מתה. והצג הזה הוא כבר לא המחשב הראשי שלי, למרות שעדיין דרכו אני מתחבר לעולם ואליכן.

היו עוד דברים. אבל לא בא לי לנתח ניתוח עמוק את הפוסט הזה.

פשוט להנות ממנו לפעמים.

בשלטוט האכזרי הכפוי עליי בין שני ערוצים וחצי נתקעתי אתמול על שיחת טלפון.

שיחת טלפון בסדרת טלוויזיה, ומה שהדהים אותי היה חוסר הדמיון בין שיחות טלפון כפי שמתרחשות במציאות לבין השיחה בסידרה. הקלישות של השיחה בטלוויזיה גרם לי להישאר בתכנית ולראות בה. שיערתי שזה לא יכול להיות. לא יכול להיות שתהיה סדרה חסרת כל רגישות לדיבור כפי שהוא, שתציג שיחה באופן לא מתקבל על הדעת. שכל מי שיצפה בשיחה ירגיש בזיוף שבה. לא ייתכן שגם שאר הסידרה גרועה כמו שיחת טלפון זו.

נתבדיתי, אלא מה. כן, כותבי הסידרה חסרי כל רגישות לשפה ולדרך בה אנשים מדברים. אבל זה אולי אני, אני רגיש מדי לאופן בו אנשים מדברים. דבר אחד אני יכול לומר, בניגוד למה שמוצג בסידרה, אנשים לא זורקים אחד על השני מונולוגים. כן, מושג הדיאלוג זר לסידרה כנפיים. אין שם דיאלוגים. יש שם חילופי מונולוגים. כמעט כמו בתיאטרון שקספירי בעיצומה של סצינה פורצת אחת הדמויות במונולוג שמכוון לדמות השנייה בסצינה. רוב הסצינות הן של שתי דמויות בלבד. וכך נזרקים מונולוגים שלא נשמעים כלל דומה לאופן בו אנשים מדברים במצב כלשהו בחיים שלהם.

אבל נניח לכתיבת הדיאלוגים שלא קיימת, אם זה היה רק זה הייתי אומר שילמדו לכתוב דיאלוגים. אבל כותבי הסידרה גם לא יודעים כיצד לכתוב פרק וכיצד לכתוב סידרה.

בסידרה זו יש קאסט של משהו כמו 75 שחקנים שונים. בכל סצינה מופיעים שניים. וכך, בסצינה הרביעים הדמויות מתחילות להתערבב במוחי. בסצינה העשירים אני כבר לא זוכר האם הדמות שעכשיו אני רואה היא אותה דמות מהסצנה הראשונה שראיתי שהתאהבה בדמות שלישית או דמות אחרת שאין לא קשר לדמות השלישית. וזה מפתיע, שכן לפני כנפיים משודרת CSI שבמסורת הסדרות האמריקאיות הדמויות הקבועות שם לא עולות על 10 דמויות מוגדרות, שלא נדבר על סדרות שהצוות כולל לא יותר מ6 דמויות (חוק וסדר למיניו), אבל לא, בכנפיים יש המון המון המון דמויות. אין שום יכולת לעקוב אחרי כולן.

אין יכולת לעקוב אחרי כל הדמויות גם בגלל חוסר היכולת לכתוב סיפורים כמו שצריך. בפרק של אתמול היו בערך 20 סיפורים שונים באותו פרק. הפרק היה של שעה וחצי או כך נדמה לי לפחות. וכך כל סיפור זכה לחמש דקות בערך. הבעיה כמובן היא שאולי יש רעיונות טובים לסיפורים אבל הכותבים לא יודעים איך לכתוב את הסיפור. כל אחד מסיפורים אלה (חניכים בקורס טייס מצילים ילד בן 8, ועדת הניפויים בקורס הטיס שמעיפה אנשים שונים, משולש רומנטי, התנהגות סוציומטית של חניך, סקסיזם בקורס הטיס, אב של אחד החניכים אחראי למותו של אב של חניך אחר ושניהם במשולש הרומנטי, קשר רומנטי בין שני חניכים אחרים שמוביל לבלק אאוט של הגבר, עזיבה של חניכה אחרת בגלל הלחץ,) – ובטח שכחתי סיפור או שניים – יכול להחזיק חצי פרק לפחות אם לא פרק שלם. אבל הכותבים לא יודעים איך לפתח את הגרעין הסיפורי ולבנות סביבו פרק. וכך בפרק בודד יש עשרים סיפורים שאף אחד מהם לא מתפתח מספיק, כל אחד מהם נגמר מהר מדי, אין להם הקשר, הם מנותקים לסצנות מבודדות וכיון שיש כל כך הרבה דמויות בכל כך הרבה סיפורים אין צופה סביר יכול לעקוב אחרי הסיפורים בפרק או לקשר אותם לכלל תמונה קוהרנטית או פרק אחיד.

כך, כמו שכתבתי, בעוד קרובים קרובים בונה פרק על שני סיפורים, הסידרה כנפיים בונה פרק על עשרים סיפורים ל40 דמויות עם דיאלוגים שאיש לא שמע כמוהם בחיים האמיתיים. אה אגב, כנראה שסוכני השחקנים מאוד חזקים כיון שכל שחקן מקבל את שלוש השורות שלו ואיש לא יוצא מקופח, אין דמויות ראשיות או משניות כולם אותו דבר. כל זה מוביל למשהו שגרוע ממנו לא ראיתי. וכל כך קל להפוך את זה למשהו ראוי.

תקחו כל סיפור ותפתחו אותו עוד חודשיים, תגבילו את מספר הדמויות ללא יותר מ15, מתוכן 5-7 ראשיות והשאר משניות, תשקיעו באנשים שיודעים לכתוב דיאלוגים, תגבילו כל פרק לשניים עד שלושה סיפורים – אחד של דמויות ראשיות ושניים של דמויות משניות, ואפשר יהיה איכשהו לראות את הסידרה הזאת. שכרגע, לא ברור לי איך מישהו אישר אותה לשידור ולא שם לב לכך שהסידרה לא כתובה כסידרת טלוויזיה אלא כשלד ניסויי למשהו שאולי אחרי המון עבודה יכול ללכת לחזרות קריאה. אולי זו תעודת עניות למחלקת הדרמה של ערוץ אחד שלא יודעת לזהות מהי כתיבה גרועה, אולי זה השקעה דלה של משאבים, בכל מקרה, גם כאן, הבסיס הוא הכתיבה ואם זו לא קיימת אין טעם להפיק סידרה.

אה כן, וקשה לי להאמין שהפרקים הבאים או הקודמים היו טובים יותר. הבעיות כאן יסודיות ברמה כזו שמעידות על חוסר הבנה בעשייה טלוויזיונית או דרמטית כלשהי, ולכן אם פרק אחד לקוי באופן מהותי, קשה לי לראות איך הפרקים האחרים יכולים להיות אחרת.

או אולי אל העצים והאבנים. שבוע שעבר הבאתי כאן שתי ידיעות חדשותיות על ילד בן שנה וחצי שנפל במדרגות ונפצע בינוני ועל ילדים שסבלו מקור כשהלכו לאיבוד. ילדה מקדמת תותים, והיום בטלוויזיה שלי דיון על ספרי ילדים.

פיטר פן הוא סקסיסטי מעירה המנחה בקרירות, האם באמת ספרים כאלה צריכים להנחות את ילדינו? ומשיבה לה נציגת האגודה לזכויות הילד: אנחנו לא בעד צנזורה חלילה וחס, והדבר האחרון שאנחנו רוצים לפגוע בו הוא חופש הדיבור. עם זאת אנו חושבים שביחס לספרי ילדים ראוי שתהיה וועדה של מחנכים והוצאות ספרים שתקבע איזה ספרים מתאימים לאיזה גיל, איזה כישורים הם מפתחים ודברים דומים.

אולי אתמול, אולי שלשום, אני כותב הכל לקובץ, אמרתי כאן שפולחן העצמי הוא הפולחן הגדול ביותר. טעיתי, יש פולחן אחד גדול ממנו שמתחבר אליו. פולחן הילד. מדוע הוא מתחבר? הילד הוא המימוש העצמי הגדול ביותר. הילד נתפס כיכולת הבודדת של האדם כיום ליצור משהו חדש. לכן ילדים הפכו לקדושים כל כך. השמירה עליהם הופכת לפסיכוזה. הכל מותר בשם הילדים (מי אמר 4 אימהות?)

אני יודע, זה עלול להיות לא פופולרי, אבל תפסיקו כבר לדבר בשם הילדים ולמען הילדים. יש גם מבוגרים, יש גם ערכים אחרים, תרבות למשל, חופש ביטוי, כי הוועדה הזאת תיקבע שספר שאכתוב מזיק לילד, אבל מי אמר שכתבתי את הספר לילדים? רוב ספרי הילדים נכתבו למבוגרים בכלל. ובכלל, מדוע וועדה לשלום הילד ולא וועדה לכלל.

מזמן כבר טענתי, כשניסיתי להדריך אנשים איך להתווכח להשתמש בטיעון הבא:

אם יריבך אומר ש"צריך להגביל שימוש בסמים בגלל שילדים ישתמשו בהם" לענות על כך:

"אם כך אתה מסכים שלמבוגרים מותר להשתמש בסמים!" ילדים אינם טיעון! לילדים יש הורים שצריכים לדאוג להם. לילדים יש מערכות חינוך שצריכות לדאוג להם. לא כל החברה וכל התרבות צריכה להתארגן כדי לדאוג לילדים. כשם שהמשפחה אינה מקודשת, גם הילדים אינם קדושים.

חישבו על כל אותם אנשים חשוכי ילדים. המיעוט המדוכא ביותר בחברה שלנו. חישבו על חייהם, אין יום שהם לא מקבלים תזכורת לכך שהם הם הכישלון החברתי הגדול ביותר. אפילו יותר  מנכים. אין להם ילדים, אין להם את הדבר שכולנו צריכים לשמור עליו, כולנו צריכים לגדל, כולנו צריכים לדאוג, כולנו צריכים לחרוד כשילד נופל במדרגות, כשילד הולך לאיבוד וקר לו במדבר, כשילד לוקח ספר שעלול, ירחם השם, להזיק לו. אז לא, לא כולנו צריכים לדאוג. אנשים בגילי אולי יימצאו בזה דברי כפירה, אבל לעזאזל, למי איכפת מילדים? להורים שלהם! יפה, לי לא. ולי יש זכות לא לשמוע על איך לדאוג לילדים. תכבדו את הזכות הזאת, או לפחות תזכרו מדי פעם שיש אנשים שאין להם ילדים, חלקם לא רוצים בהם, חלקם לא יכולים שיהיו להם ילדים, תזכרו את זכותם לא לקבל תזכורת אינסופית לכך שמבחינה חברתית הם נכים ולא מוכשרים. בעיקר בגלל שהם לא. ילדים הם לא סיבת הקיום היחידה בעולם. יש דרכים אחרות לתרום לאנושות מעבר לשמירה על הילדים. מזמן מזמן, כבר איזה שבועיים, לא השתמשתי באחד הסאונד בייטס היותר יפים מהסימפסונס שלועג לצורך הזה:

Will somebody please think of the children!

זועקת אשת הכומר בצביעות אינסופית, ואיתה זועקת החברה הישראלית כולה.

I am not a role modal. אמר פעם צ'רלס בארקלי והתכוון לומר, שהורים צריכים להיות מודלים לחיקוי ולא דמויות מדיה. ובכלל, שהורים צריכים לחנך את ילדיהם ולא התרבות כולה (שלא נדבר על הטלוויזיה שמזיקה לילדים! לסגור! לאבד! לנתץ את הטלוויזיה! היא מזיקה לילדים!!!) לו רק היו אנשים חושבים על דברים אחרים. אבל לא, צריך לדאוג לילדים. לחשוב על הילדים. כל הזמן, בכל נושא. פסיכוטיות לשמה.