חרונולוגיה חסרת חשיבות

אנחנו עומדים בפתח עונת החתונות. אלפי זוגות יקימו בית כדת וכדין כדת משה וישראל בקיץ הקרוב, כמדי קיץ. טקסי חתונה אלה יחזקו את האחיזה של הדת במדינת ישראל. שכן, המנגנון המרכזי באמצעותו שומרת הדת על כוחה הוא טקסי הנישואין. בישי המזל אחרי נישואין אלה יגלו ויתחילו לקלל, שכן כשיצטרכו להתגרש יתחילו הקונצים בבתי הדין הרבניים. בכל זאת, הרוב מעדיף להתחתן אצל רב אורתודוכסי כדת משה וישראל. כי אין לזה מחיר. גם מי שהוריו נאורים וליברלים, מצביעי מר"צ ושינוי, אוכלי חזירים ושפנים, גם הם יגלו שכשזה מגיע לחתונה ההורים מצפים שתתחתנו עם רב. כי זו המסורת, כי זאת הדת וכי כך מקובל במדינת ישראל.

אחרי שההורים יבהירו שכך מקובל וכל שצריך הוא רב אורתודוכסי (רפורמים הם יותר גרועים מגויים, כפי שכולנו יודעים), הם יסבירו שלא, אין עם זה בעיה. הרי יש להם בדיוק את הרב הנכון, הלא הוא רב המחמד. כך הם יחזקו את האורתודוכסיה ויגרמו לכם להרגיש שאין לזה מחיר.

למה אין לחתונה שכזאת מחיר? כולנו יודעים שטקס אורתודוכסי הוא בעייתי. הטקס והטקסט עצמו אינם שוויוניים, כשהאישה, הסחורה, מושתקת ונקנית. כולם יודעים שהממסד הדתי הוא נורא. אבל כולנו מכירים איזה רב נחמד אחד שיעשה לנו את ההנחות הקטנות שאנחנו רוצים. אותו רב שיעזור לנו לעבור את הטקס, לרצות את ההורים (שהרב חשוב מאוד להם, ויותר מכך להוריהם המתים ולמוזמנים שלא יוכלו לעמוד בבושה של טקס ללא רב) וכמובן להעלות חיוך (צבוע) בעיני כולם. אז אנחנו הולכים לאותו רב נחמד והוא מאפשר לנו לצלוח את הימים הנוראים של לפני החתונה.

הגדילו לעשות רבני צהר ודומיהם. לא, לא רבני הציונות הרביזיוניסטית, אלא אותם רבנים ששמו להם תפקיד לקרב את עמך ישראל לרבנות ולאורתודוכוסיה על ידי הפיכתה של זו נחמדה יותר. זוהי מטרתם המוצהרת. כך הם הופכים את הטקס האורתודוכסי לנחמד. הם אפילו, תאמינו או לא, לא דורשים תשלום על עריכת הטקס. כן, מתנות חינם, ממש ככה. אגב, המגעילים יטענו שזה שרבני צהר לא לוקחים כסף עבור הטקס מנוגד לכל המסורות היהודית שרדיפת בצע היא מוטיב חוזר בה. כמובן שאין מתנות חינם ואת זה תגלו כשתתגרשו.

אז לחתונה עצמה אין מחיר, אבל להסכמה להתחתן במסגרת הרבנות האורתודוכסית יש מחיר כבד. כולנו משלמים אותו. למה? כי בלי הפיכת הטקס לנחמד, הבעיה של נישואין דתיים הייתה הופכת לקריטית. אם לא הייתה את דרך הביניים שרבני צהר מציעים, הגועל מהטקס הדתי ומכל מה שהוא גורר הייתה מכריחה את הציבור לצאת לפעולה. אם לא היו נותנים אספירין לבעיה, אולי היה אפשר לפתור אותה. בלי צהר ובלי דומיהם, אותם הרבנים הנחמדים שהופכים את חיינו לנעימים, סביר שהתנועה לעבר הפרדת הדת מהמדינה, או לכל הפחות הפרדת הנישואין והגירושין מחזקתה הבלעדית של הדת הייתה מתרחשת.

אבל רבני צהר ודומיהם מציעים לנו מרכז מתון. הם מאפשרים לנו את הכל: גם להרגיש שאנחנו לא מאוד דתיים וגם לשמור על כוחו של הממסד הדתי; גם להיות בסדר עם ההורים, וגם לקלל אחר כך כשמגיעים לרבנות ומגלים שאפשר לדפוק את הנשים שהסכימו להתחתן אצל רב על ידי טריקים כאלה. אנחנו מגלים שאפשר למצוא רב נחמד ואחר כך להישאר עגונות שנים.

אז רבני צהר ושאר רבני המחמד עוזרים לאורתודוכסיה לשמר את כוחה. מובן שהם לעולם לא יודו בכך. הם רוצים לקרב את הציבור החילוני לדת. הם מאפשרים את שימור כוחו של הממסד הרבני. ביום שבו הטקס האורתודוכסי יהיה כפי שהרבנות הראשית כותבת עליו, אולי יתעורר הציבור החילוני במדינה ויבין שהגיע הזמן להיפרד מרבני המחמד ומהקוסמטיקה שלהם ולקרב את ישראל למדינה המתוקנת המגיעה לנו.

בערך, בדרך, בברך,

אשם נושם

באמת לא מת

בעקבות גל היצירתיות העכורה שעובר את חופי ארצנו לאחרונה (פעולות סמויות בסוריה, הצעות יצירתיות לשחרור פושעים מחקירות, חנינות לבני ראש ממשלה ועוד ועוד), החלטנו לחזור לבסיס, לשיגרה - אחורה. כי צריך להזיז את העכוז, לאכול עכשיו תפוז, להימנע (או לא) מחפוז, לא לעבור לתפוז, ולעשות תחרות של חרוז. כי הבסיס, כפי שכולנו יודעות, ניתן במשקל ובחרוזים. עכשיו דבר אין להכיר, מן המשלט נשאר רק קיר.

כי קצנו, קצנו מפוליטיקה, אני שומע אתכן זועקות, מצטטות את משינה למה לנו פוליטיקה, גם לא אנטיביוטיקה. ואני אומר נכון. ואני אומר עד כאן. ואני אומר צריך שינוי. החלטנו לבחור בתחום הכי לא פוליטי שאפשר. הכי רחוק מפוליטיקה שאפשר. תחום נקי, פשוט, יפה, מזדמרר, תחום השירה. ועל כן אנו מכריזים בזאת לא, לא על הקמת מדינת ישראל, בזה כבר השיגו אותנו, אלא על תחרות החריזה של ישרא (השלמנה כרצונכן, תחרות החריזה של ישראל, של ישרא-בלוג, של ישרש).

בתחרות החריזה יש שלושה מקצים.

המקצה הראשון: מקצה החרוז הדבילי, המטומטם והבנאלי ביותר שנכתב בשירה המולחנת העברית. מתמודדים אפשריים במקצה זה הם הקבוצות החזקות של סינרגיה: פתאום גיליתי שאני נושם, אני חושב על זה ואיני אשם! גם להקה מובילה וצעירה אחרת מציעה לנו חריזה מהפכנית במשקלה ובשימוש שהיא עושה בעושר הלשוני שלה. קחנה למשל את החרוז שהם הביאו אותה בהפוכה: באמת אני עוד לא מת. אפשר גם להפליג למחוזות הבנאליה עם עמיר בניון שלקח שיר ילדים מופלא (שני חברים הלכו בדרך) ורתם אותו לשיר אהבה גדול על מוזיקה (ערך, בדרך, בברך, בערך). אריק ברמן מתעלה על עצמו עם נציגות מגניבה למדי משער שש, אם כי אני בטוח שהוא עוד לא התאושש מהחריזה כמו מכבש של המלים הורים וקוראים, זה די מבייש. אפרופו מבייש, זקנתו מביישת את צעירותו, אבל למה להשתלח, במי שחורז כלח עם של"ח ומל"ח. רצוי אולי לשלוח לו את מצ"ח, כי אחרת עלול להיות כאן רצ"ח, של כל מי שבשט"ח. אלון, ששם משפחתו לא מתחרז עם בלון, וגם לא עם חלון, ששותה כל יום גלון, של מיץ מלון, וגר לו במלון, הוא גם לא ציפלון, ולא עשוי מטפלון, לכן הוא עטוי קלון, כפי שנכתב בעלון וגם אצל דן (או אולי יגאל) שילון, מאחורי וילון, אבל שמו מתחרז עם קטנצ'יק, ורצוי שישתה ויטמינצ'יק, כדי לשפר את הזיק בצ'יק, אולארצ'יק.

תחרות זו פתוחה והחרוז הגרוע בכל הזמנים עדיין לא נבחר, אנא הציעו, דרגו והשפיעו.

בשלב ראשון המקצה פתוח לכל החרוזים שיוצעו (מעבר לאלה שהוצעו כבר עכשיו). מבין ההצעות יתמודדו על קולותיכם מספר חרוזים גרועים במיוחד, ומביניהם ייבחר החרוז הגרוע בשירה הישראלית המולחנת!!!

המקצה השני: מקצה היצירה. במקצה זה אפשר להציע שירים עם חרוזים גרועים נורא, משהו אשכרה רע. אז פיתחו הג'ורה, כיתבו את השורה, שתיקרא כמו חרא. בין המשתתפים כולם, שישמיעו את קולם, תוגרל תהילת עולם, לחלופין אולי גם סולם, שראשו הולך ונעלם, אי שם בין רגלי הבלם של קבוצה מחבל עדולם (אין להתבלבל עם אדולן או מתדון).

המקצה השלישי: החרוז הטוב בשירה הישראלית המולחנת. במקצה זה יכולות הקוראות להציע את החרוז הכי טוב בשירה הישראלית המולחנת. מובן שהחרוז הזוכה נבחר מראש, ויותר לא נדרוש, כי עדיין אפשר להציע ברוש - משירו של המשורר הנדוש, שחטף פעם מכוש, ולא נירטב מהמלקוש, שמוכר מהודו ועד בוש (לא הנשיא), הלא הוא ארצי ש. שנותן בראש!

הפוסט והתחרות בחסויות שונות ומשונות, שנותנות מיני מזונות, שלא נלקחו מזונות, ואינם קשורים לעונות, או לשנים שחונות, או למלים טעונות שיפור.

ייעוץ לשוני ושותפות בבחירת הזוכים: ש. קאלי.

פינת הפך הקטן: שמות הכותבים מתחרזים!

יום ד':

ש' הקפיצה אותי לצמת (3), נסעתי למכללה (3).

יום ה':

הבאתי את ש' לבדיקה (3), קניתי תרופה (3), נפגשתי עם ש' ואביה לקפה (2), נסעתי ללמד (3).

יום ו':

עשיתי אהבה עם ש' (5), הבאתי אותה {ש') לפגישה (3), עשיתי קניות (3), הלכתי עם ש' לחנות (3), עשיתי כושר בים (3), נכנסתי למים (4), בישלתי (3), אירחתי עם ש' את אחותה וחבר שלה (3).

בלוג זה התחפש לבלוג זה.

מצרכים:

יום אובך

אחד אדם

אחת דרך

אחד צומת

אחד כרטיס חבר מועדון

שתי תמונות פספורט

אחד כרטיס רכבת

אחד נרתיק לכרטיס רכבת

אחת תעודת זהות

בקבוק זכוכית אחד שבור

שלושה בקבוקי פלסטיק

מספר פחיות משקה אנרגיה מעוכות

אחד בקבוק מים מלא

אופן ההכנה:

ביום אביך אחד, קחו את האדם ושימו אותו בצד הדרך.

שימו בידיו את בקבוק המים המלא.

תנו לאדם ללכת.

לאחר זמן, גירמו לו לשתות מים.

תנו לאדם להמשיך ללכת.

לאחר כברת דרך, גירמו לו לראות בקבוק זכוכית שבור.

פזרו את פחיות משקה האנרגיה המעוכות.

אחרי עוד זמן גירמו לאדם להרים את פחיות המשקה המעוכות.

תנו לאדם להמשיך ללכת.

אחרי זמן נוסף שימו את כרטיס המועדון בצד הדרך.

גירמו לאדם ההולך לראות את הכרטיס.

הוא לא יסתכל עלי ורק ירשום אותו בזכרונו.

תנו לאדם להמשיך ללכת.

שימו את שתי תמונות הפספורט בצד הדרך זרוקות בתוך נרתיק.

גירמו לאדם ההולך להרים אותן, להציץ בהן ולזרוק אותן.

תנו לאדם להמשיך ללכת.

שימו את בקבוקי הפלסטיק פזורים במרחק זה מזה.

גירמו לאדם ההולך לאסוף את בקבוקי הפלסטיק.

לאחר זמן, גירמו לו לשתות מים.

תנו לאדם להמשיך ללכת.

גירמו לאדם לקחת ימינה בצומת.

שימו את כרטיס הרכבת זרוק לצד הדרך.

גירמו לאדם לראות את כרטיס הרכבת.

תנו לאדם להמשיך ללכת.

שימו את נרתיק כרטיסי הרכבת הפוך זרוק בצד הדרך.

גירמו לאדם לראות את נרתיק הרכבת.

גירמו לאדם להרים אותו.

הנרתיק ריק.

גירמו לאדם להשליך את הנרתיק.

תנו לאדם להמשיך ללכת.

לאחר זמן, גירמו לו לשתות מים.

זירקו את תעודת הזהות זרוקה בצד הדרך.

גירמו לאדם לראות את תעודת הזהות.

גירמו לאדם להרים את תעודת הזהות.

מכאן, המשיכו כיד הדמיון הטובה עליכם.

במקרה הצורך, הוסיפו מצרכים כראות עינכם.

ניתן לערבב את המצרכים אחרת, אולם המערכת אינה אחראית לתוצאות הסיפור. 

המערכת לא ממליצה להוסיף גופה לסיפור, אלא לצרכים דרמטיים או לצרכי מכירה לטלוויזיה.