חרונולוגיה חסרת חשיבות

"חברים יקרים – ה' עמכם!"

{לכבוד חג החירות הע"ל, החליט עורך המדור להשכיר את שירותיו לחבר משה פייגלין, עם קצת מהארותיו.

מדוע "עמכם?" האם הע' מנוקדת בפתח? או שמא על שום שהוציא עצמו מהכלל כפר בעיקר? שהרי ה' עמנו צריך להיות כתוב, ויש האומרים קרי וכתיב}.

פרק מהתנך - שמות י"ב: כ"א-כ"ז

"הודעה ואזהרה לכל החולמים על מנהיגות יהודית למדינת ישראל!

דעו – כי אם תצליחו במשימה שהצבתם לעצמכם - ותקימו לישראל מנהיגות יהודית, אתם תיאלצו לשכוח מליל הסדר שאתם כל כך אוהבים! שוב לא יהיה לכם תירוץ שיאפשר לכם לברוח מן המצווה החמורה של קורבן פסח. למי ששכח – מצוות קורבן הפסח שווה בחומרתה למצוות ברית המילה. כאן מדובר בברית הפרטית בין היהודי לאביו שבשמים, וכאן מדובר בברית הלאומית בין העם כולו לאבינו שבשמים. לכן אנו קוראים בהגדה את הפסוק – "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" – שנתערבב להם דם מילה בדם קורבן הפסח. שתי המצוות הללו הן שעיצבו אותנו כעמו המיוחד של בורא עולם, כפרטים וכקולקטיב כאחד. שתי המצוות הללו הן מצוות העשה היחידות בתורה שהנמנע מלבצען – עונשו 'כרת'."

{על זה באמת כבר לא צריך להוסיף דבר.}

"למזלנו – עומד בשער הכניסה להר הבית שוטר חביב בשם מוטי, שמסביר ליהודים שאסור להם להתפלל במקום ועל אחת כמה וכמה – להביא להר כבשים לקורבן.

אבל אם תקימו לנו מנהיגות יהודית, מוטי יפתח לכם בשמחה את השער וגם יסייע לכם בכל שאלה ועניין (הוא רק יוודא שאתם מלווים במדריכים הבקיאים בכל ההלכות הרלוונטיות).

אמנם – אם מוטי היה אוסר עלינו למול את בנינו – היינו מתגלגלים מצחוק. באמת לא מוטי חוסם את הכניסה להר, אלא היהודים המאמינים עצמם, שתורתם ותודעתם עודנה בגלות ובעצם נוח להם מאוד שהברית עם א-לוהינו נותרת במישור הפרטי בלבד. זה כיף להיות דתי בביתך וישראלי בצאתך ובשום אופן לא יהודי שלם בארץ ישראל השלמה גם בבית וגם בחוץ. כלומר יש לנו מוטי קטן בלב ובגלל זה אנו מוצאים אותו בכניסה להר.

אבל אם תהיה לנו מנהיגות יהודית – כל זה ייגמר! כי ראש הממשלה ושריו יבואו להר עם כבש, התודעה תתהפך ולנו כבר לא יהיו יותר תירוצים."

{מוטי מוטי מוטי מוטי, איזה מן בחור אידיוטי}

"במקום לשבת בבית ולכרסם מצות לזכר קורבן הפסח, אנחנו ניאלץ לשבת ברחובות ירושלים, חבורות חבורות, ולאכול את קורבן הפסח עצמו. במקום לשבת עם המשפחה, בסלון הפרטי, נשב עם כל עם ישראל ברחובות וסמטאות ירושלים, סביב הר הבית – אתם מבינים איזה נזק בינלאומי זה יביא עלינו? איזה משא ומתן אפשר לנהל כשכול המדינה מתיישבת סביב הר הבית? ומי ישמור עלינו מאיראן? ומה יעשה אובמה? ואיך תגיב רוסיה? והאיחוד האירופי – מה תגידו אז? הא? מה תגידו?"

{או אלוהיי, עד מתיי? שמע קולי, גורלי, סבלתי כבר בחיי}.

נ.ב.

קשה לי פה בישראבלוג, כשכל פעם שאני צריך לצאת מהבלוג שלי אני זוכר לימים הנוראים של הגירוש מעזה - התנתקות? גירוש!!!

מנהיגות יהודית, רח' ההדס 13 גינות שומרון 44853

{תזכרו לי את זה כשישימו אותנו במחנות}

האינטרנט עבר את שיאו. המהפכה נגמרה. איך אני יודע? עיקרון הפעולה. עיקרון הפעולה של האינטרנט היה קצת שונה ממה שהיה עד עכשיו במדיה ההמוניים. אבל עכשיו הוא הפך להיות כמו טלוויזיה ורדיו.

הטלווייזה והרדיו פעלו על עיקרון פשוט. תפוס את הצופה ודאג שהוא יישאר כמה שיותר זמן אצלך. אצלך משמע בערוץ שלך. אבל ההיגיון המצרפי טוען שדאג שהוא יראה כמה שיותר זמן במדיום שלך גם עובד.

אם בתחילה האינטרנט עבד אחרת, כיום הוא עובד באותה שיטה. אתרים אינם נמדדים יותר על פי מספר הכניסות שלהם (יש לי רק 57 אלף כניסות), כי כניסה לשנייה אינה שווה כלום. אתרים נמדדים כיום על פי הזמן שבו IP בודד מבלה באתר, על שלוחותיו השונות (כל הנכנס לפוסט שלי, מתחיל לקרוא את כל הבלוג שלי ולא יוצא מכאן, גרוע ממאסר עולם). מכאן, גם אתרי האינטרנט, כמו הטלוויזיה וכמו הרדיו לפניו, עושים הכל כדי שמי שהגיע אליהם יישאר אצלם כמה שיותר זמן. גם כאן ישנו היגיון מצרפי, ככל שישוטטו יותר באינטרנט כך יגיעו אל כל אתר יותר אנשים, וודאי כשהמאבק הכלכלי הוא נגד מדיה אחרים. לכן, לכל אתר יש אינטרס שהמשוטט יישאר כמה שיותר מול האתר שלו, ואם לא מול האתר שלו, אז מול אתרים אחרים שבסופו של דבר יחזירו את המשוטט אליו או למצער יגדילו את עוגת הפרסום של המדיום.

היגיון פעולה הזה זהה לרדיו ולטלוויזיה ולאינטרנט. היגיון פעולה זהה יוביל לתפיסות ופעולה דומות. כך, ההיגיון הכלכלי של המדיה הישנים השתלט גם על המדיום שהיה מהפכני.

עיר מגוריי רועשת. כבר שלושה שבועות. לפני שלושה שבועות נעלמה בחורה בזמן ריצתה. הבחורה בת 15 נעלמה בזמן שהתאמנה בריצה. היא הייתה אצנית וגם נגנית פסנתר. היא גם הייתה בת למופת, תלמידה נהדרת, שערה הוא בלונדיני ועיניה, כצבע הסרט, כחולות.

העיר כולה התגייסה לחפש אותה. כל העיר כולה. יצאו במאות, אנשים כדי למצוא אותה. קיוו שהיא עדיין בחיים. עדיין בחיים. אבל כבר אחרי כמה ימים נעצר פדופיל. כבר כשנעצר הפדופיל התקוות קטנו. מאוד. כמעט נעלמו. אבל החדשות המשיכו לחפש והמשיכו לספר על המשך החיפושים. המשיכו בחיפושים. מאות ואלפים המשיכו בחיפושים.

עד שמצאו את גופתה. המחוז געש. כנגד הפדופיל הוגש כתב אישום. הוא השיב שהוא חף מפשע. והאזור סירב להירגע. כתבים המשיכו לסקר על חייה של הנערה שנחטפה. הייתה פרח. בת אהובה להוריה. שערה בלונדיני. עיניה, כמו צבע הסרט, כחולות. כולם אהבו אותה. כולם מזדהים איתה. היא הבת של כולנו.

הסיפור התפתח. נמצאה גופה של ילדה נוספת שנחטפה לפני כמה שנים. קושרים גם אותה לאותו פדופיל. האזור גועש. חייבים לעשות משהו נגד פדופילים. חייבים להגן על הילדים שלנו. היא הבת של כולנו. הבת של כולנו. של כולנו. וחייבים להגן עליה. ועל הבחורה השנייה שנחטפה ונרצחה. עי פדופיל שצריך היה להישאר מאחורי סוגר ובריח.

היום הייתה אזכרה לבחורה שנחטפה ונרצחה על ידי הפדופיל. 6000 איש הגיעו לטקס האזכרה. 6000 איש מכל המחוז. הם החזיקו חמניה שעליה היה סרט כחול. כחול כצבע עיניה של הבחורה. שנחטפה. על ידי פדופיל. היא הייתה הבת של כולנו. אמרו כולם. כולם אהבו אותה. אמרו כולם. אפילו אלה שלא הכירו אותה אהבו אותה. 6000 איש באיצטדיון כדורגל בוכים בגללה. בחורה עם שיער בלונדיני, עיניים כחולות, כצבע הסרט כצבע עיניה, פסנתרנית, אצנית, שמתה בדמי ימיה. 6000 איש עם חמניה שעליה קשור סרט כחול. הם קשרו סרט כחול גם לעמודי חשמל ולתמרורים. לזכרה של נערה שרובם לא הכירו, שעשתה מעט מאוד בחייה, ושמותה לא יוביל לשום שינוי משמעותי. אבל אפשר לבכות יחד. באמריקה עדיין מסוגלים לעשות זאת.