חרונולוגיה חסרת חשיבות

נוצר מצב מוזר, בו קטע שכתבתי לפני עשר שנים זוכה להכרה בימים אלה ממש בישרא-בלוג.

כך, הקטע הפותח את הבלוג הזה הפך לקטע המדגים את היצירתיות באתר כולו, והגיע לעמוד הפתיחה של ישרא- כסימן ליצירתיות. למרות שהוא נכתב לפני עשר שנים. ולמרות שפרסמתי אותו בשנית, כגחמה לרגל חגיגות העשור לבלוגים שלי. 

תאמרנה, יצירתיות היא מידה חסרת זמן. תאמרנה, וכי יש מחמאה גדולה יותר לכותב? שאחרי עשר שנים, עדיין קטע שכתב נתפש כיצירתי עד כדי כך שיגיע לעמוד הראשי של האתר. אין מחמאה גדולה יותר. 

אני יודע כמה אנשים נכנסים לבלוג כיום כדי לראות את הקטע היצירתי. כעשרים ביום. לפני עשר שנים, רק בעלי פרו ראו כמה כניסות יש להם, וכך, חוץ משש התגובות שהיו לפוסט הזה בעת פרסומו הראשוני, בעצם שלוש כי שלוש היו שלי, אינו יודע כמה אנשים קראו אותו אז. כמה חשבו שהוא יצירתי - היו כמה כאלה, עובדה הן הגיבו (הבלוגים של רובן נעלמו בעשור האחרון, כמו רוב הבלוגים שהיו אז, למעט הבלוג הזה). 

היצירתיות של הפוסט הראשון שלי, כבודה במקומה מונח. אבל, הפרסום המאוחר קצת מוזר בעיניי. מוזר? נלעג. מגוחך. הרי הפוסט הזה היה כאן כל הזמן.

ובעצם, היצירתיות בפוסט הזה אינה יצירתית עד כדי כך. קחו קמצוץ של מודעות עצמית, קמצוץ של סתירה פנימית, מספר קולות במעין דיאלוג, קצת דכדוך, קצת רומנטיקה, ומה קיבלתן? ובכן, את ישרא- פחות או יותר. לחלופין, מה שבישרא- נתפס כיצירתי. את הפוסט הראשון בבלוג הזה.

כן, הפרסום המאוחר שהפוסט הראשון שכתבתי כאן זוכה לו כעת, עדנה מאוחרת, קצת נלעג בעיניי, ומעיד יותר מהכל על הכישלון שלי כאן ועל המחסור החמור ביצירתיות שיש כאן, בישרא-, ובכלל.

יש לכותב שורות אלה בלוג יצירתי. הוא אינו כאן. הכרונולוג הוא הבלוג היצירתי ביותר. של כותב שורות אלה. לדעתי, בכלל. הוא יוצא נגד כל אותן מוסכמות שהפכו לשגרה. והרי היצירתיות אינה לקחת את כל הדברים הבנאליים, לערבב אותם, ולקבל משהו שכולם יזהו, ויגידו, ש"אוה, זה יצירתי" בלי שיהיה שם שום חידוש. כמו הפוסט הראשון כאן, שזוכה עכשיו, אחרי עשור, לעדנה מחודשת.

לא, יצירתיות היא לצאת כנגד המוסכמות המקובלות. להציע אלטרנטיבה לקיים, להציע משהו שונה, קשה לעיכול, מוזר, בלתי מובן, שחותר נגד כל מה שהרגיל מציע. והכרונולוג הוא זה שעושה את כל זה, בניגוד לבלוג הזה, ולפוסט הראשון שלו, שזוכה עכשיו לעדנה מחודשת. הכרונולוג מפשיט את החיים מהסיפוריות המולבשת עליהם על ידי כולנו, יש שיטענו האנושות, יש שיטענו התקופה הנוכחית. שכן, החיים אינם סיפור (בניגוד למה שהוגים שונים ובעיקר משונים נוטים להגג, ובניגוד למה שכותבי בלוגים רבים כל כך אוהבים לעשות. לצערי, גם על זה כתבתי כבר לפני עשר שנים.). הכרונולוג מפשיט את החיים מההופעתיות (מופעיות {?}, איך לעזאזל מתרגמים פרפורמטיביות לעברית?) המUוSה (מעושה/מאוסה) המולבשת על החיים, ללא קשר למה שקורה בחיים. לא, העולם אינו במה, אנחנו לא שחקנים. אנחנו אנשים שחיים את החיים שלהם.

הכרונולוג אין בו קמצוץ של רומנטיקה, לא דכדוך, לא מודעות עצמית, אין בו סתירה פנימית, לא קולות, לא דיאלוג, שום התחשבות בקוראים. שום ניסיון ליצור דיאלוג. הוא בועט בכל מה שהזירה הזאת מציעה. הוא סידרה של אירועים, משפטים בעברית שמתארים כל אחד דבר אחד. רק מי שקורא בו לאורך שנים יכול אולי למצוא איזשהי עלילה מקרטעת. אולי אפילו התפתחות. אבל איזה בן אנוש מסוגל להזיק לעצמו תקופה ארוכה כל כך, ולקרוא משהו בלתי קריא (ישנו אחד או שניים, דווקא).

הכרונולוג גם נתן לכותב שורות אלה כמה הנאות קטנות. איזה קורא קבוע אחד. פעם אפילו הפכו את חייו של כותב שורות אלה לקריקטורה. כמה אנשים, חוץ מפוליטיקאים, זכו לראות את חייהם מוצגים בצורה דו-ממדית, גרפית, ויזואלית? אז כותב שורות אלה זכה לזה פעם, בזכות הכרונולוג, שכן להפוך חיים שטוחים כל כך כפי שמוצגים בכרונולוג לדו-מימד גרפי הרבה יותר מעניין מלהפוך את הבנאליה השורה כאן תדיר. אז הפכו אותי לקריקטורה בזכות הכרונולוג. זוהי יצירתיות.

אבל לטעון שהפוסט הראשון שכתבתי כאן, שזוכה עכשיו לעדנה מחודשת, עשר שנים אחרי שהוא פורסם לראשונה, כשהוא מפורסם בשנית בגלל גחמה של כותב שורות אלה, יש שיאמרו שיגעון גדלות של כותב שורות אלה שחוגג לעצמו עשור, הוא יצירתי, זה מוזר. לחלופין, יש שתאמרנה, הרוב אינו טועה, ואדרבא ואדרבא, אם רבים חושבים שהוא יצירתי, אז אחרי רבים להטות, וכנראה שהוא יצירתי. יצירתיות מהזן הבנאלי במיוחד. אבל גם זוהי יצירתיות. ואולי זוהי היצירתיות שרובינו מחפשים, יצירתיות בנאלית שמחדשת בצירופים שהיא עושה, תוך שמירה על הסדר הקיים. שכן, אלוהים ישמור (או כל דבר אחר שאתן מאמינות בו), לערער על הסדר הקיים, רק לא זה. וודאי שאיננו רוצים יצירתיות שכזאת. הרי לא נוכל לעכל אותה. אז הבו לנו יצירתיות קלה לעיכול, ותפסיק לבלבל לנו במוח על יצירתיות חתרנית. לא באנו לשנות את העולם, ויצירתיות ודאי שאינה אמורה לשנות את העולם. היא רק אמורה לגרום לנו להרגיש נעים. כמו ישרא-. כמו הבלוגים. כמו המציאות הישראלית.

אחרי עשר שנים, אולי צריך להסביר כמה דברים. אז אולי.

פעם, נהגתי לפתוח כאן כל חודש, בהסבר על הבלוגים שאני מנהל. הייתי מסביר את השונות שלהם, וגומר.

אז במקום לעשות זאת בהסבר, אעשה זאת בהדגמה. 

הנה הפוסט הנוכחי בכרונולוג של כותב שורות אלה:

יום שישי:

טיפלתי בג' לבד בבית (3). 

שבת:

יצאתי עם ש' וג' להליכה בגשם (2). 

יום ראשון:

הבאתי את ש' לטיפול (3), עשיתי סידורים עם ג' (3), הלכנו {ש', ג'} לארוחת ערב מוקדמת (4). 

יום שני:

טיפלתי בג' בערב לבד (4). 

יום שלישי:

טיפלתי בג' (3), עשיתי קניות (3), נפגשתי עם א' {קולגה צעיר} בפאב (4). 

יום רביעי:

נסעתי עם ש' וג' לטקס ההשבעה (3), חיכינו {הנל ועוד הרבה אחרים} לשופט (0), ראיתי את ש' בטקס ההשבעה (4), אכלנו {ש',ג'} ארוחת צהריים (3), הבאתי את ש' לקמפוס (3), אירחתי עם ג' וש' את C' {קולגה של ש'} (3).

הפוסט הנוכחי בבלוג האלטרנטיבי של כותב שורות אלה הוא:

ביום הכי קר בשנה (הייקו!!!)

ביום הכי קר

בשנה, פרצה שריפה.

היא לא כובתה כלל. 

ביום הכי קר

בשנה, הכבאים

ניסו גם ניסו. 

ביום הכי קר

בשנה, המיים לא

כילו השריפה. 

ביום הכי קר,

מים קפאו באוויר,

והבית נשרף. 

ביום הכי קר

בשנה, אש וקור יחדיו

במחזה מצמית.

הפוסט הנוכחי בבלוג הצבעוני של כותב שורות אלה:

מישהו התלהב

אז מישהו התלהב מהפוסט הארוך

הזה, בנענע.

הפוסט הנוכחי בבלוג ההערצה שמנהל הצד האלטרנטיבי של כותב שורות אלה:

קר לי. כל הזמן קר לי. לאחרונה. עד לא מזמן תמיד היה לי חם. ידעתי לחמם את עצמי לטמפרטורה הנעימה לי. הייתי גאה בזה שאני כל כך מוצלח. אפילו בחום גופי אני שולט שיגיע לטמפרטורה הנכונה. אבל כבר לא. היום כל הזמן קר לי. כבר די הרבה זמן. חודש חודשיים.

הכותב הנבון יוסיף: מאז שהלכת. כן.

מאז שהלכת כל הזמן קר לי. אני לא מצליח להתחמם. האם היית את זו שהנעת את המטבוליזם שלי והביאה את חום גופי למידה הנכונה? כן, אז היה לי חם. עכשיו כל הזמן קר לי.

מקלחות ארוכות יכולות להיות הפתרון לזה.

גם הרבה מאוד שינה. מתחת לשמיכה העבה. שעד לא מזמן נהגה לחמם אותי יותר מדי, והיום אני לא מצליח להתנתק ממנה בבוקר. אפילו החתול (חתולה), היחידה שמחכה לי במיטה כל לילה, לא מצליחה לחמם אותי. לא בבוקר כשאני קם.

גם לחתול קר. גם היא ראתה חורפים יפים מאלה. חורפים שבהם היה חם. בניגוד אליי, לא היה לה חתול שיחמם אותה. תמיד היתה לבד. החלטה שלנו. גורל שלה. עכשיו היא מול התנור. התנור שלא מצליח לחמם אותי.

הכותב הנבון נוטה לשקר לעיתים קרובות (פעם הוא יסביר מדוע). שכן, החום היה שם לפנייך. את לא קשורה לחום.

הכותב הציני יגלה שאת לא היית קיימת.

הקוראת הנבונה תבין שהקור נובע מבדידות.

(פוסט זה מפורסם כאן בשנית, כחלק מחגיגות העשור לקיומו של בלוג זה).

הספירה לאחור החלה. החלה. 

עוד ארבעה ימים, ויש שיאמרו שלושה.

עד מתי מרץ 2004? מה? מה ענין מרץ 2004? 

לפני עשור, עשור שנים החל הבלוג הזה להיכתב. 

מחריד עד כמה זה היה מזמן. עשר שנים. ישנם אנשים שכותבים היום בלוג שלא נולדו אז (אני תמיד תמה, אין גיל מינימום לכתיבת בלוגים? כבר כתבתי על זה פוסט, לפני כמה שנים). תחשבו, בנות ה-12 שפתחו בלוג כשאני פתחתי אותו הן היום בגירות (מתוסבכות, סביר להניח, כי בכל זאת, מי פותחת בלוג בגיל 12, ועוד ב-2004?). אם הייתי בן 17 כשפתחתי את הבלוג, הרי היום הייתי בן 27!

כן, בתשעה עשר במרץ 2004 נפל דבר בבלוגוספירה. בעצם, לא נפל כלום. אם עץ נופל ביער, ואיש לא רואה, האם נפל? אם בלוג נפתח בבלוגוספירה, כלום לא קורה. זאת הייתה אחת הנקודות הראשונות שלי כאן.

ואיך נחגוג עשור?

אפשר לתאר את כל ההישגים של בלוג זה, ושאר הבלוגים שלי. וישנם מעט מאוד כאלה (כמו של שאר הבלוגים בעולם!).

אפשר לפרסם מחדש את הפוסט הראשון. זה משהו קל שסביר שאעשה.

אפשר להסביר שוב על הבלוגים שכותב שורות אלה מפרסם. ישנם לא מעט כאלה. אפילו חידשתי את אחד מהם אתמול. כלומר, פרסמתי פוסט בבלוג שכבר שנים לא כתבתי בו. יצא לא רע. לא, לא בבלוג שמעריץ את מוזטל (זצל), סבסטיאן (היד) ויאיר (נירו יאיר) לפיד (שנפתח שנים לפני שהפך לשר אוצר, תמיד הקדמתי את זמני!).

מה עוד?

אפשר לתאר את כל הבלוגים שהמערכת סגרה לי: היומנים של קפקא, והדיסקרימינציה הרנדומלית.

אפשר לתאר את כל השינויים שחלפו בעשור הזה.

שרון מת. אריק מת. איינשטן מת. מייקל ג'קסון. צדקתן, מת. כל כך הרבה מתים, ורק הבלוג שלי ממשיך להתקיים. איך אמר קונראד? (לא זה מנקמה, ריבנג') הזוועה!!!

אפשר לעשות הפוך, להסביר את כל מה שלא השתנה בעשור הנוכחי: הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, ורק שמיר הפך לנתניהו (אופס, התבלבל לי 1984 עם 2004, בעצם, גם הנתניהו אותו הנתניהו). בעצם, יש גם שמיר אחד. והרבה מאוד שית. ומידת הנעל של כש"א. מידע שהיה תמיד מרכזי בקיומו של בלוג זה.

ורק הבוש התחלף באובמה. טוב, וקרו עוד כמה דברים בחיים של כותב שורות אלה. על רובם אפשר לקרוא בכרונולוג שלו. כאן, החיים האישיים של כותב שורות אלה מעולם לא היו מעניינים איש (חוץ מבחודש הראשון, אולי) ובוודאי שלא את כותב שורות אלה. זאת הייתה כל הנקודה של כמה פוסטים.

אז איך נחגוג? איך נציין? עשור לקיומו של הבלוג הזה (ושל שאר הבלוגים של כותב שורות אלה, טוב, קצת פחות), והעולם, כמנהגו נוהג.

אז נפרסם את הפוסט הראשון, שוב. ונסביר את כל הפרוייקט שקשור לכתיבה של כותב שורות אלה. אולי נעשה גם פרסום חוזר של קטעים,לבקשתכן. או אולי לבקשת כותב שורות אלה.

עשור, זה הרבה זמן. מאז שפתחתי, רוב הבלוגים שהיו כאן, נסגרו. רק אחד נשאר לפליטה מבין אלה שאני טורח לקרוא. תמיד כתבתי יותר משקראתי.

גם היום זה כך.

כן, עשר שנים זה הרבה זמן. והזמן, עשה את מה שהוא תמיד עושה, עבר, אם נצטט את דן תורן, וכבר זמן לאכול (שוקולד) וללכת לישון.