חרונולוגיה חסרת חשיבות

מדי פעם אני כותב על רענן שקד - המבקר והתופעה.

אפילו החלטתי לתת לו קטגוריה בפני עצמו.

השבוע הוא כתב על תופעה מוצדקת בהחלט. השידורים החוזרים בערוץ שתיים בתקופת החג עיצבנו אותו. הפעם הוא צודק.

רק חלק אחד בסוף הביקורת שלו היה קצת שגוי.

הוא ביקר את העובדה שאולפן שישי עשו תכנית לקט. הביקורת שלו התמקדה בכך שתכנית חדשות לא יכולה לעשות שידורים חוזרים. רק שתי טעויות היו לשקד בביקורת זו:

1. בערוץ שתיים יש שתי תכניות שבועיות שעושות לקט של חדשות. ביום שישי יש לקט של התכנית "סדר עולמי". בתכנית זו מובאים מיטב הקטעים ששודרו בפינת "סדר עולמי" - שהיא תכנית חדשות על הקורה בעולם. טוב, כנראה ששקד לא טורח לראות טלוויזיה בשישי. אבל גם בשבת, אחרי "פגוש את העיתונות" יש לקט של חדשות השבוע, לרוב בהגשתה של יונית לוי. היא מביאה את מיטב החדשות של השבוע החולף. אז לקט של תכניות חדשות כבר יש הרבה זמן, אולפן שישי לא המציאו את הז'אנר, שקיים כבר שנים כנראה בערוץ שתיים. חבל ששקד לא מתעדכן.

2. אבל גם בביקורת עצמה על אולפן שישי שקד טעה. אולפן שישי אינה תכנית חדשות. אולפן שישי היא תכנית מגזינית, שמתחילה במהדורת חדשות קצרה. בכך היא דומה ל"יומן" של הערוץ הראשון כמו גם לתכנית חדשות יום השישי של ערוץ 10. תכניות מגזין נוהגות מדי פעם בפעם לעשות תכניות לקט, ואפילו 60 דקות האגדית של CBS עושה פעם או פעמיים בעונה לקטים של מיטב הסיפורים ששודרו לאורך העונה. אין סיבה שלא יעשו לקטים בתכנית מגזין, שהכתבות בה אינן נקודתיות בזמן אלא אמורות לשקף תופעות חברתיות רחבות ו/או סיפורים חדשותיים רכים שנכונים לאורך זמן.

שתי טעויות אבל חוץ מזה הוא צדק.  

מה אפשר לעשות, הייתי באוטו בזמן המצעד. כיוון שהגעתי מנקודה א' לב', ואז מב' לא' או אולי לג', לא שמעתי את כולו.

שמעתי שפורטיסחרוף נשארו באותו מקום. מאכזב.

גם שמעתי את השיר של בית הבובות. "שיר בעפרון". זה שיר שמעצבן אותי כל פעם מחדש. הדבר המרכזי שמעצבן אותי בו הוא השורה הבאה:

"ואל תיכנע לחולשות שבגוף"

לו רק הם היו שרים אכן את השורה הזאת, אך אללי, השורה אותה באמת הם שרים היא זו:

"ואל תיחנע לחולשות שבגוף"

יש משהו מעורר עוינות, אצלי לפחות, באומן שכותב את שיריו בעצמו שעלגותו כה רבה שהוא אינו יודע אפילו להגות את המלים אותן הוא שר. יותר מכך, אין איש בסביבתו הקרובה שמסוגלים להסביר לו שהוא לא הוגה את המילה נכון. יש בזה זילות של התרבות בה אותו אדם יוצר, וקשה להאמין שמי שאינו שולט בכלי באמצעותו הוא יוצר, יוכל ליצור יצירות חדשניות, גדולות ונצורות.

אולי זה מסביר את הקלישאיות המדהימה שאופפת כל שורה בשיר זה. כל שורה היא קלישאה שמתחברת לקלישאה אחרת. מאוד חבל שהחיבור אפילו לא נעשה בעברית.

עצבים.

העצבים חלפו כשהגיעו למקום השלישי, או אולי הרביעי, עם שירו של שי גבסו. "במקומי". בפעם הראשונה ששמעתי אותו אמרתי לעצמי, היי, זה דני רובס. זה נשמע בדיוק כמו דני רובס. החרוזים הם החרוזים של דני רובס. הקול קולו של דני והשם שמו של שי גבסו. זה לא שיש לי משהו נגד שי גבסו, להיפך. בתור כוכב נולד שרצה להיות רמי קליינשטיין ולא שלמה ארצי, הוא בהחלט סביר. אבל השיר הזה שלו, הוא של דני רובס. ואז נזכרתי בשיר של שירי מיימון שלקוח היישר מקסטה של הכל עובר חביבי ושלומית אהרון, או כך לפחות חשבתי לראשונה כששמעתי אותו.

הרהורים אלה החזירו לתודעתי את רעיונה של ש' - סינרגיה בין כוכבים מתים לכוכבים נולדים. הרי ברור לכולנו שלכוכבים הנולדים אין כישרון בגרוש. ידוע לכולנו שלכוכבים מתים, דוגמת דני רובס, שלומית אהרון וכו', אין יכולת למכור בגרוש. ואז, פשוט, לחבר בין השניים. לקחת את הכוכבים המתים, לתת להם לכתוב, לבצע, לשיר, ולהגיד שהכוכבים הנולדים הם אלה ששרים את זה. הכוכבים הנולדים ייתרמו את שמם, הכוכבים המתים ייתנו את כשרונם, ואז הם ייתחלקו חצי חצי. וכולנו נרוויח מזה שנקבל אומנות קצת יותר טוב, אולי לא כנה, אבל טובה. מצב בו כולנו, הקהל, האמנים שבקושי מתפרנסים, הכוכבים הנולדים שלא מצליחים להוציא תקליט כי במילא אין להם חומר ויכולת ליצור כזה. אז כן, שי גבסו בעצם שר דני רובס, ואולי הגיע הזמן שייעשה את זה לא במחשכים, אלא לאור יום, שכולם יידעו. ושגם דני רובס ירוויח מזה.

סלחנה לי, אם לא אדרש להתעסק בפיגוע.

שני עניינים פעוטים לי היום.

האחד, הרה גורל שרודף אותי כבר זמן ארוך.

אני לא בן אדם רוחני אני. לא, אני איש חומרני אני, לא מיליון דולר, רחוק משם, אבל בכל זאת, אני לא בן אדם רוחני אני. בכלל לא.

אבל גם אני בקיא בהוויות העולם, במנעמי החיים, ובכלל במה שיש לכדור הזה להציע.

אחד הדברים הטובים שיש לכדור הזה להציע הוא מסאז'ים, עיסויים בשפתנו אנו, מקומות בהם אנו מפקירים את גופנו, בעיקר את הגב, אבל גם איברים אחרים, ללחיצות, מגעים ושאר דברים טובים שמשחררים לחצים תת עוריים ושריריים שקיימים בגוף.

כן, אני נהנה מדברים כאלה.

הרי ככלות הכל, העיסויים באים להרפות מתחים הקיימים בשרירים. הם חומריים העיסויים. הם חומרניים אפילו.

אז למה, לעזאזל, אם תסלחנה לצרפתית שלי, למה לעזאזל בכל מכוני הספא שמוכרים את העיסויים האלה עסוקים למכור לי את כל השטויות הרוחניות (יש לקרוא זאת בשווא נח מתחת לח' rukhniyut)? מה, אי אפשר למכור עיסוי שבדי כמו מה שהוא? עיסוי שבדי? למה אני צריך את כל ההוליסטיקה מסביב לזה. לא, אני לא צריך עיסוי לנפש, תודה. הנפש שלי במצב מצוין. (אולי כי אני לא בטוח עד כמה היא קיימת, עוד לא ראיתי נפש הולכת ברחוב!). למה אי אפשר להגיד ששיאצ'ו זה  תורת לחיצות לשחרור הגוף בלי למכור לי את כל הדאו הזה (לא שיש לי משהו נגד הומר סימפסון, ובכל זאת התיאוריה הקונפוציאנית נחמדה בעיניי עד לגבול מסוים)? למה השמנים (מובחרים, מעצי הקוקוס שבלב פנג'ב או גואה או אולי אסאם או שמא קשמיר?) שמפילים על גופי במעין מפלי ויקטוריה זערוריים אמורים להוביל את רוחי אל הנירוונה הנכספת, והרי רוחי עושה ככל העולה על רוחה ללא קשר לשמן הסומסום הנפלא מטימבוקטו או מיאנמאר או נפאל שזורם עכשיו על רכותיי כמפלים הסודיים שנתגלו זה לא מכבר בלב הגונג'ל האמריקאי? מדוע מוסריותי אמורה להשתפר לאחר טיפול השהרדוהרה או השיהרודורה או השירודהרה, ולמה אהפוך לאדם נעלה יותר בעקבות החוויה הגופנית גרידא שאעבור בספא שמנוהל דווקא ע"י דוגמנית זו או אחרת???

אני בן אדם חומרני אני, יש לי גוף, הגוף זקוק לטיפול. הטיפול של גופי, בעיקר הגב שמחזיק את הגוף כבר הרבה יותר מדי זמן מול צג מחשב והמחובר לישבן שיושב כבר הרבה יותר מדי זמן על כסא לא נוח במיוחד, שמכתפיו יוצאות ידיים שמקלידות שטויות כבר הרבה יותר מדי זמן על מקלדת לא ארגונמטרית, הוא טיפול פיזי. המסאז' שהגב שלי יקבל, הקרקפת שלי תקבל, הידיים תקבלנה, כפות הרגליים ברפלקסולוגיה יקבלו, כל אלה הם דברים חומרניים-חומריים, אז למה, למה מוכרים לי איתם את כל הרוחניות שסביבם? לא רוצה. אנא, תנו לי מסאז' בלי לנסות להציל את נשמתי ולהביאה אל גן העדן עלי אדמות.

אני רק רוצה שהצוואר התפוס, הגב הדואב, הידיים הנחלשות והולכות יהיו לחוצים פחות.

וכן, עוד בקשה אחת. המוזיקה הטיבטית שאתם משמיעים ברקע המסאז'ים אולי מרגיעה אנשים מטיבט, אותי היא מעצבנת!!!

כי כבר הוכח במחקרים שדברים לא מוכרים נוהגים לעצבן אנשים (מחקרים מדעיים, איך שכחתי, הם לא עובדים על רוחניים שכמותכם, והרי מבחינתכם כל מוזיקה מוזרה היא מרגיעה בהכרח) לעומת זאת המוכר, כולל המוזיקה, הוא המרגיע. אז פעם הבאה במסאז', שימו לי גלגלץ ותראו איך אני נרגע.

ונסיים בסיפור אמיתי שקרה. האירוע שיעור יוגה. יוגה הוא ספורט יותר נכון מעין אומנות לחימה שבאה לעזור לגוף לעשות תנועות נכון, לייצב עמידה, לשחרר מתחים מדי פעם, לחזק את הכוח שיש לגוף וללמד איך להשתמש בו באופן נכון. משום מה, גם ביוגה (שכל מה שעושים בה זה תרגילים גופניים) יש נטייה להכניס מוזיקה אוריינטלית יחד עם ממבו ג'מבו רוחני מהמזרח הרחוק. וכך מצאתי את עצמי שוכב על המזרון לאחר שיעור יוגה מייגע במה שקרוי ההתרגעות או השחרור. ואז יחד עם המוזיקה האוריינטלית ה"נעימה" החלה המורה להגיד לנו איך להשתחרר. "אתם מרגישים כאילו ענן ירוק נכנס לכם לתוך הגוף, מקצות האצבעות הוא עולה לברכיים ומשם לרגליים, ועכשיו אתם מרגישים איך יוצא. כשאתם שואפים הוא נכנס מגיע עמוק יותר אל גופכם, וכשאתם  נושפים הוא יוצא. תשאפו עמוק, הענן הירוק ממלא עכשיו את כולכם, ועכשיו תנשפו ותרגישו איך אתם נעשים קלים יותר, רגועים יותר, הגוף קליל, רגוע ומונח על המזרון." הגוף שלי בסופו של אותו שחרור היה עסוק בלהלחם בזיהום האוויר הירוק שאיים לכבוש את כולו, בוודאי הוא לא היה רגוע ומושחרר, והמוזיקה האוריינטלית שהזכירה את העינוי הסיני של טפטוף המים רק הובילה לעצבנות יתר שגרמה לכך שלא אתחיל עם אף אחת מעשרים הבחורות שרצו אותי באותו שיעור יוגה. לכן אולי נשארתי עצבני ולא רגוע. או שאולי היה זה הענן הירוק. סביר הרבה יותר. עננים ירוקים ומוזיקה אוריינטלית הם לא הדרך להשתחרר לאחר שיעור פיזי מאמץ. אז הלאה הרוחניות, יחי בריאות הגוף, רומאן סטייל!!!

אולי לא שמתם לב, אבל מתו איזה עשרים ערבים בכמה ימים האחרונים. זה היה בשטחים, והעיתון באמת סיפר שמתו כמה ערבים.

אבל, ברור שהם לא זכו לבוקסה ולגודל כתבה דומה לזה שזכה לה הכלב שמת מירי הטילים על עזה. אותם טילים שמהם מתו עשרים הערבים.

טוב, זה די ברור שמוות של כלב אחד של יהודים שווה יותר ממוות של איזה עשרים ערבים.