חרונולוגיה חסרת חשיבות

יולי אוגוסט 2006. אתם זוכרים, היה כאן משהו. בדיעבד קראו לזה מלחמה.

שאלה לעורך הדין של הבלוג:

כידוע, פיצויי בעת מלחמה הוא קבוע על פי חוק, והוא גבוה למדי. כידוע, בזמן יולי אוגוסט לא הייתה מלחמה, לכן נענש כל עובד בניכוי שני ימי חופשה ביולי וכך גם באוגוסט על שום שנעדר ממקום עבודתו עקב האירועים שהיו אז. בחודש מרץ נקראה אותה תקופה "מלחמת לבנון השנייה". האם קריאתה של אותה תקופה מלחמה בשמה הרשמי, מאפשרת לעובדים, ולניזוקים אחרים מאותה תקופה, לתבוע מהמדינה פיצוי מלחמה?

קראתי את כל שכתבתי ביולי אוגוסט, באותה תקופה.

זה מדכא עד אימה.

את כל זה עשיתי בשביל להגיע לזה.

שני פוסטים מלאים הקדשתי לועדת החקירה שמסקנותיה ברורות מראש. ראוי להגיד: הסמול האוטומטי צדק. ישראל יצאה למלחמה בלי שהיא מוכנה אליה, כשהיא לא יכולה לעמוד ביעדים שהוצבו לה, כשעורף לא נלקח בחשבון, שתוצאות הפעולות הישראליות לא נלקחות בחשבון, תוך כדי שצבא מתעתע בדרג המדינה (מציג תמונת שווא בלשונו המתונה של הדו"ח). את כל זה הסמול האוטומטי טען ביולי ובאוגוסט. אם מישהו במדינה הזאת יהיה כן עם עצמו, הוא יילך ויתנצל בפני חברת הכנסת זהבה גלאון כי היא היחידה שאמרה את כל הדברים שאמרה ועדת וינוגרד בזמן אמת. טוב, לא היחידה, היא ושאר נציגי הסמול האוטומטי. גם אני הייתי בינהם.

אז וינוגרד אמר את דברו. אמר. אמר. אמר. יופי. זה מדכא. הרי זה לא ישנה דבר. גם מחר ישראל תגיב בתוקפנות כלפי מה שנעשה סביבה. כך ישראל מגיבה תמיד. האם הממשלה לא תחליט על פעולה צבאית בעזה בעקבות קסאם שיהרוג שני ישראלים בשדרות (אני מקווה שזה לא יהיה אני. אני מבקש מהפלסטיני שקורא בלוג זה, אם אפשר לא לירות קסאמים בימי שני, אני אז בשדרות, ואני לא רוצה שינצלו את מותי כדי להיכנס בעזתים.) ודאי שכן. ישראל תגיב בכוחניות. יכול להיות שיהיה זה שר ביטחון אחר שייכנס בעזתים. אבל מה זה משנה.

רעידת אדמה? שינוי משמעותי?

ורציתי לשים הפניה לפוסט אחר שכתבתי באותה תקופה. יודעים מה, אחפש אותו גם. לזה דווקא לא התכוונתי. אבל אני מינימליסט.

וכן התכוונתי לזה. חלום בלתי מושג.

מדי פעם יש דברים מעוררי השראה. אפשר לקרוא איזה מאמר טוב ולהבין, ואללה זה מענין. זה חשוב. יש כאן בשר.

אבל לפעמים יש אפילו דברים שווים יותר. איזשהי תופעה שפתאום נתקלים בה. אינסייט למשהו שלא ראיתי לפני כן. משהו מאיר עיניים. משהו יפיפה. כמובן שאז לתאר אותו זאת בעיה לעתים. יותר מכך, להבהיר כמה הוא חשוב, למה הוא חשוב, כמה הוא יפה. בכלל הפואטיקה של חיי היומיום היא משהו שלעתים נדירות מתייחסים אליו בכובד ראש מספיק. לכאורה כובד ראש ופואטיקה הולכים בדרכים מנוגדות זו לזו. אבל הדרך היחידה לשקם את היומיום היא לתאר את הפואטיקה שבהם. פואטיקה שנעלמת מעיני רובנו בגלל מטחנת חיי היומיום, שלכאורה מאפילה על כל דבר.

אז מצאתי עוד מקרה של יופי. עוד לבנה קטנה של גאונות. גאונות יומיומית שכזו, שנעשית מבלי משים, כאילו במקרה. אולי היא של התנגדות, אולי היא של קבלה, אבל היא יפה.

דברים אלה הם שמאפשרים להמשיך הלאה. אפילו אם הם חסרים את הפרקטיות. כי הפרקטיות של היומיום מאפילה על הפואטיקה של היומיום.

ישנם אנשים שתפקידם להאיר את הפואטיות של היומיום. לכאורה אלה הם האמנים. למעשה אלה הם אנשי מדעי הרוח ומדעי החברה.

ואולי זוהי תרומתי הצנועה למאקבם של הסטודנטים ואנשי הסגל.

כי מטרת האקדמיה אינה ללמד, מטרתה היא להאיר את היומיום באור קצת אחר, לגלות זוויות אחרות, שיבהירו שיש עוד דברים חוץ מהמובן מאליו.

התוספות על המובן מאליו, הקיימות ביומיום, דוגמת הפואטיקה של היומיום, הם ההופכים את המובן מאליו, את היומיומי, לנסבל, ואפילו מעורר השראה.

ראשית, הסוציולוגיה היא מדע וותיק ומבוסס. הטענה היא שכל הקשור בחברה קשור גם בסוציולוגיה. שורשי הסוציולוגיה קיימים מאז ומעולם. אולם, ראשיתה של הסוציולוגיה המודרנית הם מאי שם במאה התשע עשרה. מאז מתחלקת הסוציולוגיה לשלוש קבוצות עיקריות: חסידי מרקס - הידועים בשם הביקורתיים; חסידי ובר - הידועים בשם הבירוקרטים; חסידי דורקהיים - הידועים בשם הפוסחים על שני הסעיפים. סוציולוגים אחרים מאותה התקופה, זימל לדוגמא, נדחו מהקנון ואינם מהווים בסיס לסוציולוגיה של ימינו. אולם, בגלל שהיא מדע מכובד, הסוציולוגיה תמיד חוזרת אחורה, אל אותם שלושה אבות מייסדים. כדי שכתיבה סוציולוגית תיחשב לטובה, עמוקה, קנונית, היא חייבת לחזור אחורה אל לפחות אחד מאותם שלושה. כדי שהיא תיחשב גאונית רצוי שהכותב ייעשה סינתזה או לכל הפחות יפתור את אחת המחלוקות הקיימות בין שלושת האבות המייסדים האלה. כדי להשיג זאת יתעלם הסוציולוג הקנוני מכל התפתחות חברתית שהתרחשה מאז תקופתם של אותם שלושה ועד ימינו. לכל היותר יכיר בה ויכניסה למסגרת תיאורטית בת כמאה שנה. מובן שמסגרת זו לא תחדש דבר. יתר על כן, מסגרת תיאורטית פסבדו-חדשה זו תעשה עוול להתפתחות החברתית עימה מנסה החוקר להתמודד. שכן תופעה חברתית חדשה לרוב מציבה אתגרים תיאורטיים, שהגות חברתית מלפני מאה שנה מתקשה עימם.

שנית, הצורך להיות קנוני מחייב כניעה למערכת המושגים הקיימת ולעולם הסוציולוגי השלט. הכתיבה הקנונית לעולם לא תאמץ תפישות מתקדמות יותר מדיסיצפלינות אחרות. היא תשתמש בידע מדיסציפלינות קרובות, דוגמת הפסיכולוגיה החברתית או הקוגניטיבית, אולם תעשה זאת במסורה. השימוש תמיד יהיה כזה שלא מערער על הנחות היסוד של הסוציולוגיה. מובן שהשימוש גם לא יטען לעולם שישנן דיסיצפלינות שיש מה ללמוד מהן מחוץ ללימודים הסוציולוגיים. רמיזות לכך אפשר לתת, אולם רק לתחומים שאין חשש שיתקבלו לתוך הסוציולוגיה עצמה. החסימה המוחלטת של תחומים שאינם סוציולוגיים, שכבר התייחסו לבעיות עימם מנסה הסוציולוג הקנוני להתעמת, באה לשמר את כוחה של הסוציולוגיה. לכן, תחומים כמו תקשורת, אנתרופולוגיה, בלשנות ובלשנות חברתית, אולי יזכו להערות שוליים כאלה או אחרות. בכלל, המחיקה של תחומים קרובים מספיק, שמאיימים על הגמונית הסוציולוגיה, תתבצע בדורסנות, תוך התעלמות מוחלטת מעולם המושגים שאותם תחומים מציעים[1].

שלישית, הכתיבה הסוציולוגית הקנונית לעולם לא תהיה ביקורתית. הסוציולוגיה היא מדע שלעולם לא טועה בניתוחיו את החברה (אלא אם כן כמובן משתמשים באחד האבות הלא נכונים לתיאור החברתי). כל עוד אתה סוציולוג קנוני, הפועל מתוך אותו קנון של קודמיך, הם לעולם לא יטעו. גם כשהם כתבו דברים חסרי שחר וחסרי ביסוס הלוקים במתודולוגיות מופרכות, הם לא טעו. אולי הם היו מוגבלים ביכולת שלהם לרדת לעומקם של דברים, אולם המסגרת של המחקר שלהם תמיד הייתה, ולעולם תהיה, נכונה.

רביעית, ומובן מכל אלה, הכותב הקנוני תמיד יוסיף על מה שנאמר לפניו. כיוון שאי אפשר למתוח ביקורת, צריך רק לשפר ולשנות. השיפור והשינוי אינם יכולים להיות מבוססים על תוספת אקראית ומשנית. הכותב הקנוני תמיד יוסיף מערכת מושגית חדשה שתאיר באור אחר את הקנון הקיים. המערכת המושגית שתשתלב במערכת המושגית הקיימת תעבה אותה ותרחיב אותה. היא לעולם לא תצא נגדה. מובן שהרחבת המערכת המושגית באה להחליף ביקורת על המערכת הקיימת. כך, היא תוסיף ותעבה את הקנון הסוציולוגי. עיבוי זה מובן שירחיק את הסוציולוגיה מיכולת להתמודד עם המציאות המורכבת אותה היא אמורה לחקור. אולם היא תחזק את הקנון הסוציולוגי.

כיום, וכבר הרבה זמן, זוהי המטרה המרכזית של הסוציולוגיה האמריקאית.

אף פעם אל תהיה קיצוני. היה כמעט אדיש. אבל זה לא מספיק.

חפש את המרכז. מצא את המרכז. למד את המרכז היטב. אמץ את המרכז לליבך. דע את כל אשר המרכז חושב, יודע, מכיר, מבין, מתאר, מרגיש, לומד, חושק ואוכל. או אז, הצג בעיה קלה הקיימת במרכז. דאג שבעיה זו לא תהיה קשה מדי. היא לא באה לערער על המרכז. חלילה. היא באה לשפר. להועיל, לגוון, לקדם. או, לקדם. מצא בעיה קלה במרכז והצג את הדרך לקדם אותה לפתרון טוב יותר. דאג שפתרון זה לא ישתמע כביקורת על המרכז. חלילה. אתה בא להשלים חוסרים במרכז. לכן, המרכז נכון. זה לא חלילה שהבעיה עלולה לסכן את המרכז. להיפך, באמצעות התרומה הייחודית שלך המרכז יתחזק. ומהי אותה תרומה ייחודית שלך? ובכן, שיפור המרכז. על אותה בעיה שהצבעת עליה במרכז, בנה מערכת מסועפת, מגוונת, מרתקת, מרחיבה, אמיתית, חסרת כל פשר, שאומרת מהו אותו פתרון. נסה לצמצם עד כמה שניתן את העובדה שהבעיה במרכז נובעת  מכשל במרכז. להיפך, היא נובעת מחוזקו של המרכז, עליו אתה בא להוסיף. הוסף את  מערכת המושגים אותה תבנה, כדי לחזק את המרכז, למרכז עצמו. רק דאג, שמספיק אנשים יתחילו להתייחס למערכת המושגים שלך שהתווספה למרכז.

או כך תהפוך אתה להיות המרכז החדש.

כולנו יודעים, השמש היא במרכז היקום. כולנו רוצים להיות כמו השמש. חוץ מאלה מאיתנו שיודעים שלהיות במרכז זה המקום המשעמם ביותר שאפשר להימצא בו. רובנו נמצא לפיכך בשוליים. אבל בכל זאת, אם מי מבנכם רוצה להימצא במרכז, אז כאמור לעיל, המתכון.

ועוד הפנייה אחת. אפשר לעשות זאת גם באמצעות המון מלים אחרות. להמציא שפה. אבל השפה המומצאת, ראוי לה להתקרב, להתכתב, להתקדם, להתקשר למרכז עצמו. ניסיתי לעשות זאת. היו אנשים שלא הבינו את ההומור שם. ובכך הראיתי עד כמה הצלחתי.